12 שנה אחרי שהוריהם נפטרו, שמונה אחים מחיפה מסרבים למכור את הבית ונפגשים בו כל שישי

לפעמים זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, וגם אם תחפשו שריטה לא תמצאו. זה סיפור על משפחה מחיפה, על שמונה אחים ואחיות, על הורים שחיו יחד 60 שנה ונפטרו בהפרש של שלושה חודשים, ועל צוואה רוחנית אחת שהם השאירו: אל תמכרו את הבית. תישארו מלוכדים. תמשיכו לאכול שם את ארוחות שישי ואת שלושת החגים, ראש השנה, סוכות ופסח. וכך היה. 12 שנה, עד היום.

"הבנו שהם דואגים לנו גם מלמעלה, שנישאר מאוחדים", אומרת אביבה אליה שניר, הרביעית בשורת האחים, מורה במשך 35 שנה שיצאה לפנסיה לפני כשנה. "אני מתרגשת רק מהניסיון לתאר את החיים בבית הזה".

הזיכרונות של אביבה מתחילים וחוזרים לאותו מקום: המטבח. "כולנו היינו סביב אמא. היא לא הפסיקה לומר 'אתם היהלומים שלי, אתם הפרחים, הייתי צריכה לעשות עוד ילדים'. מעולם לא ראתה נטל בגידול ילדים. האהבה הזאת שהרעיפו עלינו עשתה אותנו מי שאנחנו".

האם דחפה את הילדים ללמוד, ולא נתנה להם לעבוד במקומה. "כל פעם שרצינו לעזור היא אמרה 'אתם תלמדו ואני אעבוד קשה. מעבודה קשה לא יקרה כלום'", מספרת אביבה. "כל יום שישי בשעה 12 הגיעו הנכדים, בשתיים הנשים, בארבע הגברים. היא לא נתנה לאף אחד להיכנס למטבח. עשתה את הכל לבד. הקוסקוס, הסלטים. תמיד שפע".

כשהאב הגיע לגיל 80 אובחן אצלו גידול סרטני מסוג סרקומה. חודש אחר כך אובחן גידול בכליה גם אצל האם. שניהם היו מאושפזים במקביל, כל אחד בבית חולים אחר בחיפה, רמב"ם ורוטשילד, בהתאם למומחיות הרפואית הנדרשת. המשפחה לא עזבה אותם לרגע. "עשינו משמרות, כל המשפחה, 24 שעות ביממה", אומרת אביבה. "הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה".

האב הבהיר שלא יכתוב צוואה רשמית. הכל יחולק שווה בשווה בין שמונת הילדים. אבל היה לו תנאי אחד. "אבא ביקש שנמשיך את השושלת", אומרת אביבה. "שהבית לא יימכר".

"היא הבינה שאהבת חייה הלכה"

האב נפטר ראשון. האם לא ידעה מהצוואה. היא עברה ניתוח להסרת הגידול, ובמהלכו איבדה כמות גדולה של דם וכמעט נפטרה. אחרי הניתוח משהו קוגניטיבי נפגע, והיא לא חזרה לעצמה.

המשפחה ניסתה להסתיר ממנה את הבשורה. כשהלכו ללוויה, חברה נשארה לצידה בבית החולים. כשהגברים באו לבקר בשבעה, הם שמו מסכות כדי שלא תבחין בזקן. "אבל היא הבינה", אומרת אביבה. "היא ממש הבינה שאהבת חייה הלך לעולמו, למרות שלא סיפרנו לה".

פעם אחת לקחו את האב, עוד לפני מותו, לבקר אותה בטיפול נמרץ. היא הייתה רדומה. "כשהוא דיבר אליה היא פתחה את העיניים", נזכרת אביבה. "הוא אמר לה 'יש לך שמונה ילדים שאוהבים אותך, את חייבת להתעורר'. אבל היא לא התאוששה. מאוד רצינו שתתאושש, אבל יש דברים שהם מעבר".

אחרי הפטירה האחים חיכו שנה שלמה לפני שנכנסו לבית. לא היו מסוגלים. גם את צו הירושה הוציאו רק כעבור שנה. "אבא השאיר לנו כסף לארוחות, ויש לנו קופה משותפת לכלים חד פעמיים", מספרת אביבה. "כשייגמר הכסף נעשה קופה משותפת גם לאוכל. כל פעם אח אחר מארח, יוצא בערך פעם בחודשיים".

כל שישי בצהריים הם שם. המשפחה מונה כיום 50 נפש, ולרוב מגיעים כ-35. חלקם במילואים, חלקם לא מצליחים. אין צורך להתקשר, אין צורך לתאם. "זה מאוד ברור שכולם באים", אומרת אביבה. "ההורים שלי למעלה בשמיים בטוח שמחים".

גם בנושא הדירה המשפחה מתנהלת בהסכמה. כל פעם אחיין אחר גר בה, תמיד בזוג. עד כה גרו שם תשעה אחיינים. הם משלמים מים וחשמל, האחים משלמים ארנונה. "האחרונה ביקשה להישאר שלוש שנים, אז בסדר, מי שבתור יחכה קצת", אומרת אביבה. "לא היו מחלוקות ומלחמות עד היום".

האב ביקש עוד דבר אחד: שיעשו לו ולאם אזכרה כל שנה, אבל לא אזכרה של בורקס. טקס בבית העלמין, ואז הביתה לבשר על האש. "אנחנו חוגגים שלושה חגים ביחד וכל אחד כבר יודע מה הוא מביא", אומרת אביבה. "יש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת 'שבט אליה'. 50 איש. הכוח שלנו באחדות שלנו. עד היום אנחנו לא מבינים איך אמא בישלה את הכל לבד".