עדי הימלבלוי: "שנים לא הצלחתי להגיד את המילה אבא"

הייתי בת 13 כשאבא שלי נפטר. גיל שבו את עדיין ילדה, אבל כבר מתחילה לחשוב שאת מבינה משהו על העולם. גיל שבו את אמורה להתעסק בחברות, בלימודים, באהבה ראשונה, בדברים הקטנים שמרכיבים ילדות והתבגרות.

ופתאום, באמצע כל זה, את פוגשת את הדבר הכי גדול והכי בלתי נתפס שיש. את המוות. את ההבנה שאדם שאת אוהבת יכול פשוט לא להיות שם יותר. אני חושבת שאחד הדברים שאנשים לא תמיד מבינים על אובדן של הורה בגיל צעיר, הוא שהאובדן לא מסתיים ברגע שבו נפרדים ממנו. הוא ממשיך לגדול יחד איתך. כי בגיל 13 את מאבדת את אבא שלך, אבל בגיל 16 את מגלה מחדש את החוסר שלו. וגם בגיל 20, ובגיל 30. ובכל פעם שהחיים מביאים איתם משהו חדש, את פוגשת שוב את אותו המקום הריק, רק מנקודת מבט אחרת.

אני חושבת שאצלי, במשך לא מעט שנים האובדן היה משהו שפשוט למדתי לחיות לצדו. המשכתי כרגיל. לא הרגשתי בזמן אמת עד כמה הוא שינה אותי. רק בדיעבד, כשהתבגרתי, התחלתי להבין כמה הוא נוכח גם במקומות שלא ידעתי לזהות.

במשך שנים כמעט שלא השתמשתי במילה “אבא”. באחת הסדרות הראשונות ששיחקתי בהן, לדמות שגילמתי היה אבא, ואני זוכרת שהייתי צריכה ממש לעשות חזרות על המילה הזאת כדי שהיא תצא לי מהפה בטבעיות. מילה שכל כך הרבה אנשים אומרים עשרות פעמים ביום בלי לחשוב הייתה בשבילי מילה שכבר לא הייתי רגילה להגיד. ובכל פעם שאמרתי אותה, הייתה שם צביטה קטנה בלב. געגוע. רק כשנולדו לי הילדים, והמילה "אבא" חזרה להיות חלק מהיום-יום שלי, התרגלתי שוב להגיד אותה. אבל אני חושבת שתמיד יהיה בתוכה גם משהו מהילדה שהייתי.

היום, כשאני כבר אמא בעצמי, אני מסתכלת על האובדן הזה גם מהצד השני. לא רק כילדה שאיבדה אבא, אלא כאמא שמבינה עד כמה הנוכחות של הורה היא עולם ומלואו בשביל ילד. כמה ביטחון יש בידיעה שיש מישהו שדואג לך. שיש לך על מי להישען. מישהו שרוצה בטובתך בלי תנאים, ושבשבילו את תמיד תהיי הילדה שלו. וכשאני חושבת על ילדים שמאבדים הורה, אני חושבת לא רק על הכאב שלהם, אלא גם על כל הדברים שהם עוד יצטרכו לעבור בלעדיו. על ימי הולדת. על סיום בית הספר. על הצלחות וכישלונות. על רגעים שבהם כל מה שרוצים הוא לשמוע את הקול של אבא או של אמא, לקבל עצה, חיבוק, או סתם לדעת שהם שם.

אני גם חושבת על המילה הזאת, "חוזק". אנחנו נוטים להסתכל על ילדים שעברו אובדן ולהתפעל מכמה שהם חזקים. כמה הם בוגרים לגילם. כמה הם מצליחים להמשיך הלאה. אך אני חושבת שחשוב שנזכור שילד לא אמור להידרש להיות חזק כל הזמן. שגם כשהוא מתפקד, מחייך, מצליח בלימודים, ואפילו נראה כאילו החיים חזרו למסלולם, זה לא אומר שהוא לא צריך שמישהו ישאל אותו איך הוא באמת מרגיש. לפעמים הילד עצמו אפילו לא יודע להסביר מה חסר לו. הוא ממשיך בחייו, מסתגל למציאות החדשה, ורק שנים אחר כך מבין מה הוא איבד, ואיך האובדן הזה עיצב אותו. אולי דווקא הילדים שנראים הכי בסדר הם אלה שחשוב לזכור לשאול גם אותם.

אני לא חושבת שאובדן חייב להגדיר את מי שאנחנו, אבל אני כן מאמינה שהוא הופך להיות חלק מאיתנו. לפעמים הוא מלמד אותנו עצמאות, רגישות, אחריות, ואולי גם הערכה אחרת לזמן שיש לנו עם האנשים שאנחנו אוהבים. אך אף ילד לא צריך להישאר לבד עם המשימה להפוך את הכאב שלו לכוח.

בשנים האחרונות נוספו בישראל כל כך הרבה ילדים למעגל הזה. ילדים שהחיים שלהם השתנו ברגע אחד, ושמחר בבוקר עדיין יצטרכו לקום לבית הספר, לפגוש חברים, וללמוד איך לחיות בתוך מציאות חדשה שלא הם בחרו בה. בעיניי, האחריות שלנו כחברה היא להיות שם בשבילם לא רק ברגעים הראשונים, כשכולם מתקשרים, מחבקים ומתעניינים. אלא גם הרבה אחר כך, כשהעולם סביבם כבר חוזר לשגרה, והשגרה שלהם לעולם לא תהיה בדיוק אותה שגרה.

לתת להם מקום לדבר, מקום לכאוב, וגם מקום פשוט להיות ילדים. לדאוג שיהיה להם ליווי רגשי, תמיכה חברתית ומבוגר שיראה אותם באמת. לא רק את האובדן שלהם, אלא גם את מי שהם. זה גם המקום של ארגונים כמו "ארגון חמניות" - הארגון הלאומי לילדים שאיבדו הורה, אלמנות ואלמנים, המלווה ילדים שאיבדו הורה ואת משפחותיהם לאורך הדרך, ומאפשר להם לפגוש ילדים ומשפחות המכירים את החוסר הזה גם בלי שיצטרכו להסביר. אני כבר מזמן לא בת 13. יש לי שני ילדים משלי, קריירה, חיים מלאים, שמחות, הצלחות ואתגרים. אבל הילדה ההיא עדיין חלק ממני. ואם יש משהו שהייתי רוצה שכל ילד שאיבד הורה ידע, זה שהחיים שלו לא הסתיימו ביום שבו איבד את אבא או את אמא. יש לו עוד דרך ארוכה, מלאה באפשרויות, באהבה וברגעים כל כך יפים שעוד מחכים לו. התפקיד של כולנו הוא לוודא שהוא לא יצטרך לגלות את הדרך הזאת לבד.