התקדמות במגעים לעסקה לשחרור חטופים? בארצות הברית מאותתים שעסקה מתקרבת, בקטאר הביעו מסרים אופטימיים גם כן. על הפרק, לפי הדיווחים: שחרור 53 ילדים והאמהות שלהם בתמורה לחמישה ימי הפוגה בלחימה.
שיר יעקב, תושבת קיבוץ ניר עוז, נאבקת בימים אלה למען שחרור ארבעה מבני משפחתה שמוחזקים ברצועת עזה: אחיה הקטנים יגיל בן ה-12 ואור בן ה-16, אביהם יאיר ובת הזוג שלו, מירב טל. השיר שהקליטה לאחרונה יחד עם קרן פלס למען שחרורם, יושמע הבוקר (שני) כצלצול בכל בתי הספר ברחבי הארץ.
"לא יודעת איך זה הגיע לממדים האלה, לגודל הזה", הודתה שיר, "זה התחיל מהצעה קטנה מאוד: 'בואי תשירי' - והסכמתי. זה התנפח מאוד. זה מרגש אותי כמחווה, אבל זה לא מממש את הציפיות שלי. זה לא מה שרציתי. בכל בוקר כשאני מתעוררת אני רוצה שהאחים שלי יהיו פה, שהמשפחה שלי תהיה פה. אני שורדת, לא עושה יותר מדי בימים האלה, חוץ מלשבת ולחכות".
איך התחושות כשברקע הדיווחים על עסקה אפשרית?
"אני כל הזמן בין אתרי החדשות לטלגרם, כדי שאולי אמצא סרטון או משהו חדש. התחושה שאין חדש, בשום רגע. בימים האחרונים הציפייה גבוהה יותר. מבחינתי, עד שכולם חוזרים, עד שאשב שוב לארוחת שישי עם המשפחה שלי, זה לא נגמר. הדיבור על לנצח, לכתוש ולחסל, לא רלוונטי כרגע. כרגע אתם כותשים, מחסלים ומנצחים גם את האנשים שלנו, שאנחנו מחכים להם. אני מחכה למשפחה שלי. מעולם לא חיכיתי וציפיתי ככה למשהו. אף פעם לא חשבתי שאתגעגע לדברים הכל כך פשוטים ורגילים שיש לכל אחד ביום-יום שלו".
כמו מה למשל?
"לארוחות שישי, כמו זו שהייתה לי ב-6 באוקטובר. ללכת ברגל לאמא, לסתם ארוחת בוקר. לאנשים שמסתובבים סביבך בקיבוץ ואומרים לך שלום. לחיי היום-יום".
החמאס הוציא סרטון שבו יגיל מדבר. מה זיהית שם?
"יגיל הוא כוכב, שחקן. תן לו מצלמה והוא פורח. זה מה שראיתי שם. ראיתי ביטחון. לא פשוט להיות ילד צעיר שעומד מול מצלמת החוטפים שלו ומדבר בביטחון, יודע להגיד שהוא מתגעגע. הוא נראה כמו ילד שיושב במנהרה, או אין לי מושג איפה, אני לא רוצה לדמיין גם. תהליך השיקום יהיה ארוך, וככל שעובר הזמן הוא יהיה ארוך יותר. אבל, הוא בסדר, הוא בריא, הוא חי. זה אות החיים הראשון שהיה לי ממנו".
בשבועות האחרונים את מוצאת את עצמך נלחמת על חיי המשפחה שלך. איזה מחיר זה גובה ממך?
"אני לא כל כך עסוקה במה קורה לי. אני מבולבלת מאוד, אבל אין תחושה שמלווה אותי לאורך זמן ארוך. הרגשות משתנים בכל רגע. זו סערת רגשות בכל רגע נתון. המעבר בין עצב, לדאגה, לטיפת שמחה, לטיפת צחוק. אני לא יודעת מה אני מרגישה. געגועים בעיקר".
לאן הולכות המחשבות בחודש וחצי האלה?
"לכל כך הרבה כיוונים. אני חושבת מה עובר עליהם שם, מה הם עושים, מה הם אוכלים. האם הם ביחד או לא. האם יקרה להם משהו. המחשבות האלה לא בשליטה, הן מתגלגלות לכל מיני מקומות. פעם מחשבות טובות ופעם רעות. פעם אופטימיות ופעם לא. הדבר היחיד שמחזיק זו הציפייה שכל רגע זה יכול לקרות. מקווה שזה כבר קרוב, שבכל יום אני מתקרבת לרגע הזה יותר".
את מרגישה את החיבוק ממדינה שלמה והאמירה שאין מצב שהם לא חוזרים הביתה?
"אני מקווה שזאת האמירה לא רק שלי ושלך, אלא גם של אלה שיושבים בקבינט. כולם צריכים להיות פה בחזרה. לא היום, אתמול. לא דמיינתי שאלחם ואיאבק על החזרתם של האחים שלי ואבא שלי מהשבי. מעולם לא חשבתי שזו אופציה בכלל שהמשפחה שלי תהיה בשבי. אני מודה לכולם על החיבוק אבל אומרת בלב כואב, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה חיבוק, אבל שלהם".