"שמונה חודשים היא סירבה שאגע בה. היום היא הילדה שלי לכל דבר"

 "והנה נפתחה דלת החדר, ובפתח עמדה פעוטה קטנטונת לבושה בוורוד, שערה חום, יפה ועדינה מאוד. עיניים כחולות. לבנה כשלג. קוקיות ורודות בשערה, ולרגליה סנדלים משומשים. עיניה מפוחדות, חוששות ולא מביטות לכיוונו שלנו, תולדה של אכזבות שלהן זכתה עד כה". כך מתאר דורון עופר, יוצר קולנוע וכותב מפרדס חנה, את הרגע שפגש לראשונה את בתו הילה, בספרו "בשמים אחרים - מסע אימוץ". הילה הייתה אז בת שנתיים ושלושה חודשים, פעוטה בבית יתומים בעיר סבסטופול שבאוקראינה. היום היא בת 22.

"כצעיר הייתי בטוח שאני לא רוצה ילדים", אומר דורון. "אבל החיים כמו החיים, פגשתי את מי שנעשתה לאשתי, ומהר מאוד הבנו שאנחנו רוצים ילדים". אחרי שלוש שנים של טיפולי פוריות התברר שאין ביציות. אחרי חמש שנים של ניסיונות, החליטו על אימוץ. פונדקאות לא עלתה על הפרק, אומר דורון, "זה היה פחות פופולרי אז. הייתה אופציה של תרומת ביצית, ובכל זאת החלטנו ללכת על בטוח, לאימוץ".

המשפחה לא קיבלה את ההחלטה בשמחה. "היו התנגדויות, בעיקר מהצד שלי. הם שייכים יותר לדור הישן," הוא אומר. "החלטתי שלמרות שאין תמיכה, אנחנו עושים את זה". המסע התחיל בחיפוש אחרי עמותה מתאימה. דורון ואשתו לשעבר, נטע, מצאו מלווה מקייב שחרגה מהנהלים וסיפרה להם על ילדה מקסימה שתהליך האימוץ שלה הופסק. "להורים המאמצים נודע שהיא עברה ניתוח בלב בגיל שנה, והם נבהלו," מספר דורון. "ראינו את התמונה ובאותו רגע התאהבנו". בדרך כלל מגיעים למרכז האימוצים, נכנסים לחדר ההנהלה ומקבלים תמונה, בלי אפשרות לבחור. הם קיבלו את התמונה מראש, נסעו לקייב, העמידו פנים שלא ראו אותה מעולם, ומשם נסעו לסבסטופול.

התהליך התנהל בכמה מישורים במקביל, משפטי ורפואי. "עושים בדיקות פיזיות לשלול בעיות רפואיות, בדיקות התנהגותיות, מצלמים בווידאו ושולחים הכל לרופא בארץ", הוא מסביר. "אם יש לילד מחלה, האימוץ מבוטל. הכרנו זוג שנכנסו לתהליך, הילדה הייתה חולה בצהבת ולא אישרו את האימוץ בארץ". בחלק המשפטי צריך להחתים גורמים שונים, עד שמגיעים לשופט מחוזי שנותן אישור סופי שהמדינה מעבירה את הילדה. "תוך שנייה התאהבנו בילדה, ובתוך שבוע נעשינו להורים".

הם שהו שם חודש. במשך הזמן הזה הם ראו כל יום את הילה. "בהתחלה היא די חששה", הוא אומר. "חשבנו שיש לה בעיה קוגניטיבית, כי היא הזיזה את העיניים מאוד לאט, אבל הסתבר שהכל היה מחרדה. לאט לאט היא התחילה להיפתח, מלמלה מילים בעברית, התחילה לרוץ במסדרון." המלווה מקייב אמרה להם שהם מקלקלים את הילדה. "מדובר במבנה ענק, 100 ילדים, ואין קול. הכל שקט. הם גמולים מגיל שנה, כמו חיילים. היא הרגישה את החופש שאנחנו נותנים לה".

בספר עופר מתאר את רגע ההיכרות הראשון בחדר בבית היתומים. נטע ניגשה אל הפעוטה המפוחדת והציעה לה במבה. "היא מביטה בעיניה הכחולות אל נטע, ואחר כך למטפלת. נדרש זמן. הפעוטה נעתרה והושיטה יד קטנה כדי לטעום מהממתק. טעמה ובדקה ושוב טעמה, ראתה כי טוב, והחליטה להתיישב לידי על הרצפה. הושיטה יד קטנה ומשכה את שקית הבמבה מידי, הניחה אותה בין רגליה הקטנות, כמו מצהירה: 'זה שלי! ואף אחד לא ייקח זאת ממני!'" ואז הוא כותב: "כך גם אנחנו הצהרנו בלבנו כצמד אריות: 'היא שלנו! ואין אדם בעולם שייקח אותה מאיתנו".

הפחד הגדול של דורון לא היה הניתוח בלב, שהיה פשוט ולא הטריד אותם. הפחד היה אחר. "שאני לא אהיה אבא טוב. שהפרוצדורה תיעצר באמצע מאיזושהי סיבה". ואכן, הכל נעצר כשהיה פיגוע בישראל. "נלחצנו, אבל מנהל המחוז הגיע, ראה את הקשר שלנו עם הילדה והבין שניתוק בשלב כזה יכול לגרום נזק. קיבלנו את האישור ביום ההולדת שלי. השופט אמר: 'אני נותן לך מתנה"".

אלא שבקייב, בדרך חזרה לארץ, משהו השתנה. "הילדה פתאום הפנתה לי עורף", אומר דורון. "היא לא רצתה שום מגע שלי. פתאום לא אבא, לא פאפא. עד היום לא ברור מה זה היה". זה נמשך שמונה חודשים. "מאוד נעלבתי, ממש הרגשתי רדוף. אבל אתה אמור להתגבר על עצמך. הבנתי שזה לא קשור אלי". ואז ערב אחד חזר דורון מהעבודה, והילה קפצה עליו. "היום אנחנו בקשר מעולה, משתפים זה את זה, היא סומכת עליי לגמרי."

הילה תמיד ידעה שהיא מאומצת. "דאגנו לא להדחיק את זה, הראנו לה את הסרטונים מבית הילדים," מספר דורון. "היא ממש זכרה שהייתה רעבה שם. כשמישהי דיברה רוסית בגינה, היא הסתובבה, אף שהיא לא יודעת רוסית. זה נעלם לה לגמרי". בימים הקשים, בעיקר בתקופת הצבא, הילה חשבה לפתוח את תיק האימוץ. "רצתה בעיקר לדעת מי האנשים שנטשו אותה. אבל זה היה יותר ממקום של כעס. היום היא לא מזכירה את זה בכלל. היא מאוד גאה בנו כהורים." כל מה שידעו הוא שהאם הביולוגית הייתה צעירה מאוד, אולי בת 17 כשילדה אותה, ומיד נמסרה לאימוץ. גם האב היה נער.

תשע שנים אחרי, עשו דורון ונטע תרומת ביצית ונולד להם בן, היום בן 14. "יש לה אח. הם מאוד דומים," הוא אומר. "ומי שמכיר את הילה לא היה מנחש שהיא מאומצת. היא ישראלית לגמרי, אין שום זכר למה שהיה. היא דומה פיזית לאשתי לשעבר, גם בג'סטות, הכל. היא קולית, מדליקה. רוכבת על סוסים כמקצוע, עובדת כסייעת בגן ילדים."

ולמי שרוצה לאמץ? "הייתי אומר להם לא לפחד ולצאת למסע," אומר דורון. "זה מסע לא ידוע, אבל זה כמו לחכות ללידה, אתה גם לא יודע איך הילד ייראה, איך הוא יהיה. מבחינתי אין שוני בין הבן שלי לבין בתי. אנשים שואלים אותי אם אני אוהב אותה כאילו היא ילדה שלי, אבל זאת שאלה שנובעת מבורות. היא הילדה שלי לכל דבר." ועצה אחת חשובה: "לדבר על האימוץ מההתחלה. הייתה תקופה שהסתירו אימוץ. היו אנשים שהבינו שהם מאומצים בגיל 40, וזה הפך להם את המוח." והמשפחה שהתנגדה? "כל האנשים שהביעו התנגדות הגיעו לשדה התעופה ופרצו בבכי מהתרגשות", אומר דורון. "האנשים הכי קשוחים במשפחה, שתמיד היו יושבים בפינה שותקים עם סיגריה, הגיעו לקבל את פנינו בבכי."

בספרו הוא מתאר את הרגע הזה כך: "קרוב משפחה, בדרך כלל איש מאופק, ראה את העגלה מתקרבת והתפרק בבכי תמרורים שלדעתי לא ידע כמוהו מעולם. הילה ישנה עד אז ולא ידעה כלל שנחתה במולדתה החדשה. ההמולה העירה אותה, ומולה הופיעו דובים, בובות, בלונים ועיניים אוהבות. מי שלא נמצא אי-פעם במצב הזה אולי יתקשה להבין זאת, אבל הרגשות העמוקים שהתבססו בלב במהלך כל הזמן, וההקלה שהתלוותה להכרה שהילה בארץ, יצרו יחד קליימקס רגשי עצום ותחושת שחרור אדירה. נסענו הביתה - לבית האמיתי שלנו."