אם עדיין קשה לכם – זה לא אתם, זו התקופה

אתמול חזרנו לשגרה. לכאורה. הילדים לבתי הספר, ההורים לעבודה, הרחובות מתמלאים שוב תנועה. אבל אחרי 12 ימים של מצב חירום – של אזעקות, מרחבים מוגנים, ימים שלמים בבית, איום קיומי – ברור שהחזרה הזו לא פשוטה לכולם. ולמען האמת, היא גם לא אמורה להיות פשוטה.

אני רוצה לומר את זה בצורה הכי ברורה: אם קשה לכם לחזור לשגרה – זה נורמלי לגמרי. הגוף והנפש שלנו לא בנויים למעברים חדים כל כך. בטבע שינוי קורה בהדרגה. גם אנחנו – כחלק מהטבע – זקוקים לזמן כדי לעבור ממצב חירום למצב של תפקוד רגיל.

השגרה חיונית. היא נותנת יציבות, תחושת משמעות, ומחזירה לנו תחושת שליטה. אבל הדרך אליה דורשת מעבר, הסתגלות, ריפוי. והיא נראית אחרת אצל כל אחד.

יש הורים שהרגישו אתמול בבוקר הרגישו חנק בגרון כשהילדים נכנסו בשער בית הספר, ויש הורים שחוו הקלה אדירה, אחרי 12 ימים של צמידות מוחלטת; גם הרצון לשחרר וגם הקושי להיפרד הם טבעיים. ואפשר בהחלט להרגיש את שניהם ביחד באותו בוקר.

גם הילדים מגיבים בצורות שונות. יש שחוזרים בשמחה. אצל אחרים מתעוררים חרדות, קשיי ריכוז, התנגדות. זה לא אומר שמשהו לא בסדר – זה אומר שהגוף והנפש שלהם מגיבים למציאות.

להורים – תזכרו שגם אתם בני אדם. לא רק הורים, לא רק עובדים, לא רק מי שצריכים "להחזיר את המשק לשגרה". בני אדם. וזה אומר שמותר לכם להרגיש הכל: הקלה, עייפות, חוסר חשק, בלבול, רגש שמציף – לפעמים הכל יחד. כל זה לא רק מובן, זה צפוי.

המערכת שלנו לא יודעת לעשות במיידיות "סוויץ'" בין מצבי חירום לשגרה. כשאנחנו נמצאים באיום – הגוף מתגייס, מערכות החירום שלנו פועלות: עוררות גבוהה, דריכות, הורמונים שמפעילים את מערכת "הילחם או ברח". וכשנגמר האיום – אין כפתור שמכבה את הכל. כל הדריכות הזאת נשארת קצת איתנו. לפעמים היא יוצאת כעייפות קשה, עצבנות, קושי להירדם, רגישות גבוהה – או סתם תחושת ריק בלי סיבה ברורה.

וזה בדיוק הרגע שבו כדאי מצד אחד לקבל את עצמנו ואת מה שאנחנו מרגישים, כמו שזה, בחמלה ואהבה. ומצד שני, להסתייע במערכת הוויסות שלנו. זו היכולת להרגיע את עצמנו כשאנחנו מוצפים. לכל אחד יש את הדרכים שלו – שיחה עם אדם קרוב, חזרה לרוטינה פשוטה (אפילו קפה באותה שעה, באותו ספל). ויש גם דרך הגוף – שהוא לא רק המקום שבו נצבר המתח, אלא גם המפתח לשחרור שלו. תנועה עדינה, הליכה איטית, מקלחת חמה, נשימות עמוקות, מגע נעים, מוזיקה שמרגיעה – כל דבר שמחזיר אותנו לתחושת בטחון.

הילדים שלנו לא צריכים שנפתור להם את הכל. הם צריכים שנהיה שם. לא מושלמים, אבל קרובים. שנשים לב למה שעובר עליהם – גם כשהתגובות לא נוחות לנו. שנחזיק את המקום הזה, בלי למהר לתקן. ומה כן יכול לעזור? לא “פתרונות גדולים”, אלא רגעים קטנים של קשר. להתעכב עוד כמה דקות בחיבוק בבוקר. להכין יחד משהו פשוט. לשים לב למה שהם אומרים בין השורות. לצחוק איתם על שטות, לרקוד בסלון. לפנות זמן שבו אנחנו פשוט נוכחים, עם פחות מסכים ומשימות.

ואם אתם מרגישים שגם זה קשה לכם עכשיו – תדעו שזה לא כי אתם לא הורים טובים. זה כי גם אתם מותשים. אנחנו כבר כמה שנים ברצף של חירום – מהקורונה, דרך ה-7.10 ועד הימים האחרונים הם לא רק שורה בחדשות. הם חיים במתח מתמשך, שגם אם התרגלנו אליו, הוא גובה מחיר. ובואו נזכור: החזרה לשגרה מתקיימת כשיש עדיין חטופים בעזה. זו לא רק מציאות לא פתורה – זה כאב לאומי, פצע פתוח שחי בתוכנו. גם אם אנחנו "חוזרים לשגרה" – אין באמת שגרה. הידיעה הזו, גם אם היא לא תמיד נאמרת בקול, ממשיכה להשפיע על כולנו והופכת את ההחזקה הנפשית ליותר קשה. ויותר מזה – אנחנו עדיין בתוך אותה מלחמה, גם אם נותנים לה שמות אחרים. יש עדיין חיילים בעזה ובחזיתות האחרות, מילואימניקים שעושים מאות ימי שירות, משפחות שממשיכות לשלם מחיר יקר. רק עם סיום המלחמה מול איראן התבשרנו על שבעה חיילים שנפלו. אין דרך פשוטה להחזיק את כל זה – ועדיין לתפקד. זו עוד סיבה למה כל תגובה שאתם חווים עכשיו – היא לא רק לגיטימית, אלא אנושית.

ולסיכום, חשוב לעצור רגע ולהגיד תודה למי שפתחו אתמול בבוקר את שערי הגנים ובתי הספר: מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, גננות, סייעות, יועצות, מזכירות, אבות בית. כשראיתי את המנהלת מקבלת את הילדים עם חיוך, ואת המורות נכנסות יחד איתם לכיתה, חשבתי לעצמי כמה אחריות יש על האנשים האלה – וכמה אנחנו לא תמיד שמים לב. הרבה מהם הורים בעצמם, מתמודדים עם אותם לחצים וחששות, ובכל זאת עומדים שם, מחזיקים את היום, יוצרים שגרה בתוך כאוס. זה לא מובן מאליו. זה מרגש. וזה שווה שנעצור ונאמר תודה.

ולמקבלי ההחלטות אני רוצה לומר: המציאות הנפשית שאנו מתמודדים איתה היום – היא לא התחילה אתמול, ולא תיגמר מחר. היא תוצר של רצף משברים ארוך. וכמו כל מערכת שמתמודדת עם עומס – גם הנפש שלנו, תושבי ישראל, זקוקה לתחזוקה. תמיכה נפשית היא לא מותרות. היא תשתית. והיא צריכה להיות נגישה, זמינה, ולא רק במצבי קצה. כי כך נבנה חוסן אמיתי – לא רק של הפרטים, אלא של החברה כולה.

הכותבת היא מראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, פסיכולוגית חינוכית מומחית