הישראלי שכבש את האוורסט: "הבנתי שכל טעות עלולה להיות האחרונה"

ב-21 במאי 2026 העפיל איתן איזנשטיין לפסגת הר האוורסט ונעשה לישראלי ה-12 שמגיע לנקודה הגבוהה בעולם. בגיל 56, אחרי יותר מ-30 שנות חלום, פציעה קשה ותהליך שיקום ממושך, הוא השלים את המשימה שנחשבת לאחת המורכבות והמסוכנות בעולם הטיפוס.

איזנשטיין מצטרף לרשימה מצומצמת של ישראלים שהגיעו לפסגה, ובהם דורון אראל, הישראלי הראשון שעשה זאת בשנת 1992, דניאל וולפסון, האישה הישראלית הראשונה שהעפילה לפסגה בשנת 2021, ורן קראוס, שטיפס בשנת 2024 והקדיש את המסע לזכר חברו שנרצח ב-7.10.

מבחינתו, ההגעה לפסגה הייתה רק חלק מהסיפור. "זה היה חלום של יותר מ-30 שנה", הוא מספר בשיחה עם mako. "כשיש לך מטרה אמיתית, שום דבר לא אמור לעצור אותך בדרך אליה".

האוורסט הוא הפסגה החמישית מתוך "אתגר שבע הפסגות" – מסע שבמסגרתו מטפסים על ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות. איזנשטיין החל את האתגר כבר בשנת 1999, כשכבש את הר דנאלי שבאלסקה. שנה לאחר מכן כמעט איבד את חייו בניסיון לטפס על אקונקגואה שבדרום אמריקה. "קיבלתי מחלת גבהים קשה, בצקת מוח, והייתי בסכנת חיים. אני וחבר נוסף פונינו במהירות למחנה הבסיס. רק ב-2015 חזרתי לשם והשלמתי את המשימה".

לדבריו, האהבה לאתגרים החלה עוד לפני. איזנשטיין גדל בקיבוץ שדות ים. בגיל 15 התחיל לרוץ למרחקים ארוכים, ולאחר חודשים של אימונים כבר השלים את מרתון טבריה כשהיה בן 16 וחצי, מהצעירים בישראל שעשו זאת. שנה אחר כך ראה בטלוויזיה את דורון מאירי מספר על מסע של 350 קילומטרים סביב הארץ. "מה שהדהים אותי היה שמי שהזניק את האירוע היה שאול זיו, מפקד השייטת. רציתי להגיע לשייטת, והמפגש הזה רק חיזק את החלום". הוא התגייס לשייטת, אך ארבעה חודשים לפני סיום המסלול נפצע. "נקרע לי עור התוף ולא יכולתי לצלול יותר. עברתי לבה"ד 8. עד היום קשה לי עם מים, ואני אפילו לא מסוגל לשחות".

בשלושת העשורים האחרונים הוא גר בארצות הברית, נשוי לישראלית ואב לשלושה ילדים. אחד מבניו אף טיפס איתו על הקילימנג'רו כשהיה בן 12. לפני כעשר שנים נראה היה שהחלום להגיע לאוורסט לא יוכל להתקיים. במהלך אימון טריאתלון הוא התרסק עם אופני הכביש לאחר שהגלגל נכנס לבור בכביש. "ריסקתי את האגן ואת עצם הבריח. עברתי ניתוח ארוך עם לוחות מתכת ונגרם לי גם נזק עצבי. הייתי בכיסא גלגלים". אחרי חודשים ארוכים של שיקום ופיזיותרפיה הוא הצליח לחזור ללכת, אבל הכאבים לא נעלמו. "כבר שילמתי מקדמה גדולה למשלחת לאוורסט. זה טיפוס שעולה בין 80 ל-100 אלף דולר. פתאום לא הצלחתי להתאמן כמו שצריך. הפיזיותרפיסט ביקש שאפסיק כמעט הכל ונשארתי רק עם אליפטיקל. הגעתי להר בתת-כושר". בשל החשש ממצבו החליט לוותר על קבוצה גדולה ולשכור מדריך פרטי. "ידעתי שאני לא מגיע בשיא הכושר, ורציתי מישהו שיהיה איתי לאורך כל הדרך".

המסע לפסגה נמשך כמעט חודשיים. אחרי הטרק למחנה הבסיס מגיעים ארבעה מחנות נוספים, עד לגובה של 8,848 מטרים. "הקושי הוא לא המשקל אלא הגובה. הגוף פשוט מפסיק לתפקד כמו שהוא רגיל". לדבריו, דווקא הבדידות היתה אחד האתגרים הקשים ביותר. "משתדלים לשמור מרחק אחד מהשני כדי לא להידבק במחלה שתסיים את המסע. אתה רחוק מהמשפחה, מהעבודה למשך שבועות".

למרות זאת, הוא שמר על קשר עם הבית. "אפילו דיברתי עם אשתי מהמחנה הרביעי, רגע לפני העלייה לאזור הגבוה ביותר בהר". זהו אזור שבו רמת החמצן נמוכה במיוחד וכל טעות עלולה להיות קטלנית. "אם נגמר לך החמצן, אין מי שיציל אותך. יש אנשים שפשוט נשארים שם". ואכן, המראות שליוו אותו בדרך נצרבו בזיכרונו. "נתקענו בקטע צר מאוד. ראיתי גופה ששכבה שם כבר שנים. לרגע חשבתי שמישהו פשוט ישן". בהמשך הוא ראה מצבות זיכרון למטפסים שלא חזרו מההר. "עוד לפני שהתחלנו לטפס הבנתי איפה אני נמצא".

באחד הימים, בזמן שהמשלחת המתינה במחנה הבסיס, הוא הבחין בזרם הקרחון. "פתאום ראיתי עצם של אדם. כשהתקרבנו גילינו גופה שלמה. אלה רגעים שלא יוצאים מהראש". גם בירידה מהפסגה הוא נתקל במטפס שנאבק על חייו. "ראיתי מטפס תלוי על החבל. המסכה שלו הייתה על הלסת והוא רק צעק 'Help'. המדריך שלי החזיר לו את מסכת החמצן, אבל המדריך שלו לא עשה כלום". איזנשטיין ביקש לעצור ולעזור, אך המדריך שליווה אותו הורה לו להמשיך. "הוא אמר לי: 'תמשיך ללכת. אתה רוצה לעצור עכשיו את המטרה שלך?'. הייתי תלוי בו לחלוטין".

למרות ההגעה לפסגה, התחושה לא הייתה כפי שדמיין במשך השנים. "בדרך כלל אני בוכה כשאני מגיע לפסגה. הפעם לא בכיתי בכלל. אחרי כל מה שראיתי, כל מה שחשבתי עליו היה איך אני יורד בשלום". במחנה הבסיס מצא רוגע בקריאה. "קראתי את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל ואת הספר של אלי שרעבי. שם דווקא בכיתי". הוא מוסיף כי למרות שאינו אדם דתי, ברגעים המסוכנים מצא את עצמו מתפלל. "בכל פעם שחצינו בקע בקרחון אמרתי 'שמע ישראל'".

היום איזנשטיין כבר מסתכל קדימה. כדי להשלים את אתגר שבע הפסגות נותרו לו עוד שני הרים: אלברוס שברוסיה וקושצ'ושקו שבאוסטרליה. ומה יקרה אחרי שיסיים? "לא יודע, אבל אשתי בטח תהיה מרוצה שאהיה יותר בבית".