מפתיע: הפער בין חרדים לחילונים כמעט ונעלם

סקר שנערך על ידי המכללה האקדמית אחוה, במסגרת יוזמה מחקרית של מכון המחקר ק.מ.ה (קהילה, משמעות, החלמה), מצא כי החברה הישראלית בכללותה היא חברה בעלת חוסן מנטלי גבוה. מהנתונים עולה כי לנשים יש רשתות תמיכה רחבות יותר מלגברים, וכי דור העתיד אופטימי יותר ביחס לאוכלוסייה המבוגרת. בנוסף, רווקים נוטים לראות יותר הזדמנויות לצמיחה ואופטימיות בהשוואה לנשואים או לאנשים הנמצאים בזוגיות.

הסקר נערך בכ-1,000 נשאלות ונשאלים מכלל החברה הישראלית, ובחן שורה של משתנים מרכזיים לפיתוח מדד החוסן, ובהם חוסן אישי, צמיחה פוסט-טראומטית, תחושת שייכות קהילתית, זמינות של תמיכה חברתית ותחושת משמעות עבור אחרים.

מן הנתונים עולה כי 50% מהצעירים בגילי 18-24 מצליחים לזהות הזדמנויות חדשות לצמיחה מתוך משבר – כלומר מפגינים צמיחה פוסט-טראומטית – זאת על אף התקופה הממושכת של המלחמה. זאת לעומת 24% בלבד אצל בני 65 ומעלה. דור העתיד, שגדל אל תוך המציאות הזו, מפגין גמישות פסיכולוגית ויכולת לדמיין עתיד טוב. אצל האוכלוסייה המבוגרת, לעומת זאת, המלחמה הנוכחית נוספת על חוויות של מלחמות קודמות ומשפיעה יותר על תחושת היציבות.

עוד עולה כי 86% מהאנשים הנמצאים בזוגיות דיווחו שיש להם למי לפנות בעת צרה, לעומת 72% בלבד מהרווקים. ממצאים אלה מתיישבים עם מחקרים קודמים, המצביעים על כך שזוגיות מספקת מקור תמיכה מיידי ויומיומי, וכי הקשר הקרוב משמש עוגן רגשי ומעשי המפחית תחושת בדידות. בהתאם לכך, 83% מהנשואים דיווחו כי הם חשים משמעותיים ובעלי ערך במערכות היחסים שלהם, לעומת 64% בלבד בקרב רווקים. עם זאת, אצל הרווקים נרשמה נטייה גבוהה יותר לצמיחה פוסט-טראומטית: 45% מהם דיווחו על זיהוי הזדמנויות חדשות, לעומת 30% בלבד אצל נשואים. נתון זה עשוי לשקף הבדלים בדפוסי ההתמודדות. רווקים נמצאים לעיתים בשלב חיים שבו הזהות וכיווני העתיד עדיין מתגבשים, והמלחמה עשויה להאיץ תהליכי בירור ערכים וניסוח מחדש של מטרות חיים. אצל נשואים, לעומת זאת, ההתמודדות בתקופה של טראומה מתמשכת נוטה להתמקד בשימור היציבות ובהגנה על התא המשפחתי, לעיתים תחת עומס תפקידי גבוה שמצמצם את המרחב הנפשי להתפתחות אישית.

הסקר הצביע גם על הבדלים מגדריים בזמינות התמיכה החברתית: 86% מהנשים דיווחו כי יש להן תמיכה חברתית זמינה, לעומת 78% מהגברים. נתון זה עשוי לשקף לא רק הבדל בהיקף התמיכה, אלא גם בהנגשתה. תמיכה זמינה קשורה למבנה הרשת החברתית, בלגיטימציה לבקש עזרה וביכולת להפוך קשרים קיימים לנגישים רגשית. אצל גברים, התמיכה לעיתים קיימת, אך מופעלת פחות בעת הצורך – נתון המצביע על הצורך בחיזוק מתמשך של מרחבי שייכות מותאמים ונגישים.

החברה הישראלית חזקה

למרות הטראומה המתמשכת, הנתונים מצביעים על חוסן חברתי רחב בחברה הישראלית. היכולת לפנות לאחרים בעת מצוקה מהווה אינדיקטור מרכזי לבריאות נפשית קולקטיבית: 82% מהמשיבים דיווחו כי יש להם לפחות אדם אחד שאליו יוכלו לפנות, ו-77% ציינו כי הם חווים חוסן אישי גבוה. חוסן זה אינו משקף "חסינות", אלא יכולת להמשיך לתפקד, להיעזר באחרים ולמצוא משמעות גם בתוך מציאות מורכבת ובעלת אי ודאות.

הנתונים מצביעים גם על כך שאצל הציבור החרדי, החוסן נשען על תשתית קהילתית מגובשת, המתכנסת סביב מרכיב אמוני משותף ומספקת תחושת שייכות. אצל דתיים, מסורתיים וחילונים, לעומת זאת, פועלים מקורות חוסן נוספים: קהילתיות מסוג אחר, לעיתים פחות פורמלית, הבאה לידי ביטוי ברשתות תמיכה משפחתיות ושכונתיות, ביוזמות אזרחיות, בהתנדבות, בקהילות מקצועיות ובמרחבים דיגיטליים. מקורות אלו מאפשרים יצירת שייכות, משמעות והיתמכות הדדית גם ללא עוגן דתי.

במובן זה, המחקר מעביר את הדיון לשאלה של אחריות מערכתית: אילו תשתיות של קשר, שייכות ומשמעות יש לחזק בכל קהילה, ואילו תנאים מאפשרים לחוסן האישי להפוך לנכס חברתי משותף בתקופה של טראומה מתמשכת.

המשתתפים התבקשו גם לשתף מנקודת מבטם מה יכול לסייע לחברה הישראלית. מהנתונים עולה כי חוסן חברתי אינו נתפס בעיקר כעניין כלכלי או ביטחוני, אלא כתהליך אנושי: כמעט מחצית מהמשיבים (46%) הצביעו על לכידות חברתית, שיח ויחסים בין-אישיים כמרכיב מרכזי לחוסן. החוסן נתפס פחות כתהליך שמונע "מלמעלה", ויותר כתנועה שנבנית בין אנשים. עם זאת, 26% מהמשיבים הדגישו כי אי אפשר לדבר על חוסן ללא הנהגה אחראית ומוסדות מתפקדים, וכי מנהיגות ערכית היא תשתית הכרחית לחוסן חברתי מתמשך.

כאשר נשאלו מה, לדעתם, מחזק את החוסן של הקהילה והחברה, חזרו המשתתפים אל המעגלים הקרובים: כ-29.5% הצביעו על קשרים בין-אישיים ומעגלים חברתיים קרובים כעוגן המרכזי. אחריהם בלטו אחריות וסולידריות לאומית (26.4%), ערבות הדדית והתנדבות (18.9%), וכן קבלה, הכלה ושיח מכבד (18.9%). החוסן, כך נראה מהנתונים, נבנה במקביל דרך קשרים יומיומיים ודרך תחושת שותפות ואחריות קולקטיבית.

כאשר נשאלו אילו ערכים התחזקו או השתנו בעקבות התקופה הנוכחית, 21% מהמשיבים דיווחו על התחזקות באמונה, ברוחניות, בדתיות או בזהות היהודית. אחרים ציינו חיזוק של ערכי קהילה, ערבות הדדית ותרומה (17%), וכרבע מהמשיבים הצביעו על התחזקות של קבלה, אמפתיה, סובלנות והכלה.

"בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הפער ברמת החוסן בין החברה החרדית לחילונית אינו גדול", אומרת פרופ' יפעת ביטון, נשיאת המכללה האקדמית אחוה. "לקהילות הלא־חרדיות בישראל קיימים מקורות חזקים המזינים את החוסן שלהן ומאפשרים חיבור אנושי עמוק, גם מעבר ליסוד הדתי ולקהילתיות הדתית".

"הסקר מראה לנו שחוסן אינו משקף רק 'חוזק פנימי'", אומרת פרופ' פנינית רוסו-נצר, ראש מכון ק.מ.ה במכללה האקדמית אחוה. "זהו מערך הגנה אישי, משפחתי, קהילתי ומערכתי. חוסן הוא משאב שנבנה ומתוחזק בתוך קשרים חברתיים וקהילתיים. דווקא בתקופה של טראומה מתמשכת, הנתונים מדגישים עד כמה שייכות, תחושת משמעות והיכולת לתמוך ולהיתמך באחרים הם מרכיבים מהותיים ביצירת תשתית עמוקה ורחבה. יש לחזק חיבורים, לפתח רשתות תמיכה ולאפשר לאנשים ולקהילות לפעול מתוך משמעות גם בתוך מציאות מורכבת. יותר מתמיד, אנו זקוקים לפיתוח מענים טיפוליים, מערכתיים וחברתיים מגוונים, שמחזקים את היכולת האנושית להיבנות מחדש. תהליכים אלו דורשים העמקה, ונכונות להביט במה שעבר על ישראל כתנאי לתקומה ולחוסן של החברה הישראלית".

הסקר יוצג היום (ג') בכנס השקת מכון ק.מ.ה, ובחן מספר משתנים משמעותיים לפיתוח המדד וביניהם – חוסן אישי, צמיחה פוסט-טראומטית, תחושת שייכות קהילתית, תמיכה חברתית זמינה ומשמעות לאחרים.