"זכינו בתינוקת, לא עשינו לה טובה": הבחירה האמיצה של בני הזוג

ע' (50) ומ' (45) הם הורים לבני 10.5 ו-7.5. בשנה האחרונה הפכו להיות משפחה אומנה חסויה לתינוקת כבת 8 חודשים (כיום בת שנה ו-4 חודשים).

מ', שעובדת בתחום הטיפולי, מספרת שהם רצו להרחיב את המשפחה הביולוגית, אבל זה פחות עבד. הרעיון של אומנה מתגלגל אצלה הרבה שנים בראש, והיא מסבירה שהשבעה באוקטובר הציף את הרצון לתת בית לילדים שאין להם ולהוסיף משמעות חדשה לחיים.

כשהיא שיתפה ברעיון את ע', בן זוגה, תגובתו הייתה חיובית. הוא מספר שזה לא הרתיע אותו, כי מה שיוצר בית זו לא רק הגנטיקה אלא בעיקר מה שקורה בתוכו. יש להם בית פתוח לחברים ושכנים, ויש לו אח עם צרכים מיוחדים, כך שהוא גדל בעצמו בבית שמקבל את האחר – "לא רק כסיסמה", הוא מוסיף.

לאחר שגובשה ההחלטה, הם פנו לעמותת אור שלום ועברו תהליך היכרות משמעותי כמשפחה וכפרטים שנמשך כחצי שנה. בתהליך הובהר להם כיצד פועלת משפחת אומנה.

שלושה ימים לאחר שקיבלו אישור ממשרד הרווחה על הכרה בהם כמשפחה שיכולה לשמש כאומנה, הגיעה שיחת הטלפון. מ' נזכרת שזה היה בספטמבר לפני שנה, והבן הצעיר שלהם התחיל כיתה א'. לכולם היו התחלות חדשות, והיה ברור שלא מתאים להם עכשיו.

ע' מסביר שהם הבינו שקליטת ילד האומנה צריכה להיעשות בזמן הנכון, אחרת הם יעשו עוול לו ולעצמם. לדבריו, זה בסדר להגיד "לא" כשלא מתאים, ובכל שלב העמותה נתנה להם את ההזדמנות הזו.

הפעם הבאה שפנו אליהם הייתה כעבור חמישה חודשים. מ' מתארת שבינתיים הם עברו עוד קורס ופגשו עוד משפחות אומנה. כשקיבלו את הטלפון, היא זוכרת שהיו בהלם – הבינו שהחיים עומדים להשתנות מעכשיו, "אבל הייתה שם גם שמחה", היא מדגישה.

שניהם קיבלו פרטים על הרקע והמורכבות של התינוקת בת ה-8 חודשים, שהייתה במרכז חירום מגיל חודש ושמאז לא ראתה את הוריה. ע' מוסיף שהפעם הם ידעו שזה "זה" – הם הסתכלו זה על זה והיה ברור שהפעם זה מתאים למשפחה, גם הגיל שלה והטיימינג. תינוקת לא מתחרה על אותה משבצת של שני הילדים שלהם, הוא מסביר.

מ' יצאה לחופשת לידה וקיבלה דמי לידה. הם ציידו והכינו את הבית לקראתה, ולאחר כשלושה שבועות פגשו את התינוקת. ע' מתאר שהרגע הראשון היה נורא מרגש ומוזר, כי הם פגשו תינוקת שנראית שונה מהם. היה להם אפשרות לקבל תמונה ובחרו שלא, מתוך מחשבה שגם כשהילד ביולוגי לא יודעים איך ייראה. "זה לא שוק ואנחנו לא קונים אותה", הוא מדגיש. התינוקת ישבה על המטפלת שאמרה לה "הנה אימא ואבא" – "זה היה רגע מאוד משונה", הוא נזכר.

"לא הפכנו למשפחה אחרת – החלטנו שהיא תשתלב בחיים שלנו"

במהלך השבוע ע' ומ', ובהמשך גם הילדים, פגשו אותה באופן אינטנסיבי. מ' מספרת שהילדים מאוד התרגשו ולא ידעו מה לעשות איתה, אבל בסוף החיבור אליה קרה בבית, בשגרת היום יום.

ע' מסביר על השינויים שחוו בבית ובשגרה המשפחתית מאז שילדת האומנה נכנסה לחייהם. המרחב הפיזי השתנה – חדר העבודה הפך לחדר תינוקת, הסלון מפוצץ בצעצועים של תינוקות. פתאום הוא צריך לחתל ולא זכר בכלל איך עושים את זה, צריך לקום בלילה ולהיות בשקט. זה יצר שינוי מהותי, אבל הם עשו הסכם ביניהם שהיא תשתלב בחיים שלהם. הם לא הפסיקו להיות מי שהם, ולא הפכו להיות משפחה אחרת – "וזו מבחינתנו ההצלחה", הוא מסכם.

מ' מתארת את השינויים הרגשיים שהתחוללו בתא המשפחתי. הם קלטו תינוקת שדורשת תשומת לב מההורים, והיה צורך לייצר התקשרות טובה ולהפוך אותם להיות דמויות משמעותיות עבורה. זה דרש הרבה ידיים, חיבוקים ונשיקות, והיא מודה שאי אפשר להתכחש לזה שזה מוריד תשומת לב מהילדים שלהם, במיוחד מהילד הצעיר שהיה התינוק של הבית עד שהיא הגיעה. "זה מרענן את התפקידים ומערכות היחסים בבית, אבל זה לא תמיד פשוט שהיא מקבלת יותר תשומת לב", היא מציינת.

ע' מוסיף שהמשבר שהילד הצעיר חווה עדיין מלווה אותם. יש הרבה פרצי קנאה שיוצאים ממנו, תגובות התנהגותיות מורכבות כלפיהם וכלפיה. הוא פתאום חוטף לה, משתחררות לו הידיים ו"אופס, היא נפלה". הם דיברו איתם כל הזמן לפני שהגיעה, אבל כמובן שגם להם וגם לילדים זה היה הלם, וזה דרש משאבים רגשיים. הבן הגדול משחק איתה ומגלה צדדים רכים בו, ובסוף היום, לדבריו, "זה מביא התרגשות ואור הרבה יותר מהקושי".

"אנחנו לא רוצים שהיא תגדל בהרגשה שעשינו לה טובה"

הם משתפים שבתחילה התגובות בסביבה לא היו אוהדות במיוחד. מ' נזכרת שחלק מהאנשים שאלו אותם מה הם צריכים את זה – עכשיו, כשהילדים גדלו, זה הזמן שלהם לחיות. "אך מהרגע שהגיעה אלינו, היא ממיסה לבבות", היא מוסיפה.

ע' מתקומם על כך שכולם מסביב מפרגנים ומשבחים את הצעד שעשו. הוא אומר בכעס שהוא לא רוצה שימחאו לו כפיים, כי בסוף זו מערכת יחסים והוא מרגיש שהם זכו בה. "לא עשינו את זה בשביל לקבל תעודת צדיקים. זה קשור למי שאנחנו ולצורך שהיה לנו", הוא מדגיש. מ' מוסיפה שהמשמעות החדשה שביקשה לעצמה התמלאה, והיא לא מוכנה שהתינוקת תגדל בהרגשה שהיא צריכה להודות להם כי עשו לה טובה.

השונות הפיזיולוגית של התינוקת משאר בני המשפחה, הם מספרים, מייצרת סיטואציות לא נעימות. ע' נזכר באחת הפעמים הראשונות שירד לגינה עם התינוקת והבן הבכור – מישהו ניגש לילד ושאל אותו מאיפה התינוקת הזו ולמה היא לא דומה להם. הילד השיב לו באופן טבעי שהיא ילדת אומנה.

מ' מציינת שהיא נתקלת בהרבה תגובות ומבטים בחוץ, שחלקם לא נעימים וחודרניים. הם דורשים תשובות, והיא זוכרת כל הזמן שהתינוקת שומעת אותה מדברת וצריכה לשים לב למילים שבהן היא משתמשת – שיהיו חיוביות ומותאמות למה שהיא רוצה שהתינוקת תשמע. "לפעמים אני לא מתייחסת ולפעמים אני פשוט אומרת שהיא שלי", היא מספרת.

איך מתמודדים עם הידיעה שהאומנה זמנית ויום אחד תצטרכו להיפרד ממנה?
"מתכחשים לזה ומדחיקים את האירוע", אומר ע', ומ' מוסיפה שבמקרה שלהם, מאחר שהתינוקת לא פוגשת את הוריה, החשש הזה פחות נוכח בחייהם. "יש ילדי אומנה שנפגשים עם ההורים הביולוגיים אחת לשבוע ושם ההתמודדויות הן שונות".

ע' מוסיף שהוריה הביולוגיים של התינוקת אינם יודעים היכן היא נמצאת, משום שמדובר באומנה חסויה. "היעדר השורשים שלה מקל עלינו מצד אחד, ומצד שני יותר מורכב לילדה. יום אחד היא תשאל על ההבדלים בנראות שלנו ולא נוכל להסתיר. לרוב ילדי האומנה יש זיכרון שקיים קשר עם ההורים הביולוגיים והם יכולים להגיד שלא היה להם טוב בבית, ועם משפחת האומנה כן טוב להם. כאן יש חור שחור".

בנוסף, הם מדגישים, אם תהיה פרידה בעתיד, היא לא תיעשה באחת אלא לאחר תהליך ממושך. "כשילד חוזר הביתה זה כאב לב גדול, אבל לצד החרדה מזה, יש פה הזדמנות להיות אנשים משמעותיים בשלבים קריטיים עבור ילדים".

בשנה האחרונהה הבינה מ' שהאומנה הוכיחה לה עד כמה הזוגיות והמשפחתיות שלהם חזקה. "עם כל המורכבויות שיש בבית, הילדים לומדים לקבל את השונה ולראות בזה משהו טבעי, לא רק כמסר. באחד משיעורי הזום במלחמה עם אירן, הבן הצעיר אמר למורה שאחותו העירה אותו מוקדם, ואני נמסתי. זו הייתה פעם ראשונה, חודשיים אחרי שהגיעה, ששמעתי אותו אומר 'אחותי'".

ע' מספר על התרומה של ילדת האומנה לחייו האישיים. "זה מייצר גמישות כי אתה פותח את הלב, וזה גם תובעני ומאתגר כי זה לא סדר היום שהייתי רגיל אליו. אני בן 50 אבל כאבא לתינוקת לא מרגיש מבוגר". הוא מוסיף שכמשפחה חילונית שמח לפגוש בתהליך האומנה משפחות מהמגזר הדתי שאיתן מצא שותפות עמוקה. "זה מרחיב את הלב ומביא איתו ערך לילדים הביולוגיים שלנו. אין רק את הבועה המשפחתית שלנו ואנו לא מתעלמים מזה שיש ילדים שבאים מבתים מורכבים. זה מאפשר לנו להיות חברה יותר טובה, שפותחת את הלב והבית. מבחינתנו, הקשר הזה לא ייעלם, גם אם נהיה בפורמט אחר".

ישנם עשרות ילדים שממתינים למשפחות אומנה

תמימה סהר, עובדת סוציאלית ומנהלת מערך טרום אומנה של עמותת אור שלום: "אנחנו מברכות את כל המשפחות שבחרו לפתוח את ליבם ואת ביתם לילדה שכה זקוקים לכך. כיום ישנם עשרות ילדים שממתינים למשפחות אומנה. אנחנו מחפשים עבורם משפחות ופונים מכאן לכל משפחה ומשפחה שיש לה את היכולת לפתוח את ביתה ולשנות את חייו של ילדה, לפנות אלינו ולהירשם לתחילת תהליך".

עדי מקל, עובדת סוציאלית, מנהלת השירות לאומנה ומפקחת ארצית: "השנה הראשונה של אומנה היא תמיד שנה מיוחדת, מלאה באתגרים, למידה הדדית ובעיקר אהבה גדולה. כמו בכל התחלה, יש רגעים של התרגשות לצד חוסר ודאות, אבל ככל שהימים עוברים מתרחשת התאמה מרגשת בין הילד למשפחה. לקראת השנה החדשה אני רוצה לברך את כלל המשפחות האומנות שמעניקות בית, חום ועתיד לילדים הזקוקים לכך ומזמינה משפחות נוספות לפתוח את הלב והדלת ולעשות את הצעד המשמעותי הזה".