מילנה אהבה את החיים, היו לה הרבה תוכניות. היא אמרה שהמשפחה והחברות צריכות אותה

בחדר הקטן של מילנה בובקובה בת ה-12 עמד הזמן מלכת. הקירות מכוסים בפוסטרים, דגלים וציורים צבעוניים שציירה בעצמה. על השידה מאות בובות, קטנות וגדולות, מחויכות ועצובות שהיא אספה במשך שנים, ולצד הבובות עשרות ספרים, בעברית וברוסית, שנהגה לקרוא מדי ערב. צמוד למיטה, בתוך כלוב גדול, מחכה שתחזור הביתה התוכי המדבר שלה, שאהבה יותר מכל דבר אחר. מדי כמה שעות, כשהוא מבחין שהיא איננה בחדר הקטן, התוכי גם קורא בשמה, אבל אין קול ואין עונה.

אלינה בובקובה, אמה, מראה לי את החדר. היא מחייכת ומצביעה על עשרת הצמידים שעל ידה, שהכינה מילנה בשבוע האחרון לחייה כששהתה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה עד ששוחררה ושמה קץ לחייה. "מילנה הייתה יצירתית בצורה יוצאת דופן", היא מספרת ושולפת מסכה ענקית בצבע אדום ושחור, עם פרווה, נוצות וחרוזים, מסכה שעיצבה בעצמה. "זו המסכה הראשונה שהיא הכינה במו ידיה. זה דרקון שהיא יצרה בהשראת הסרט 'איך לאלף דרקון', היא הייתה מסתובבת עם המסכה הזאת, מצטלמת איתה, טסה איתה לחו"ל. זו הייתה הדרך שלה לבטא את עצמה".

לצד הבובות והצעצועים, על המדף מונח כד האפר של גופתה של מילנה. הוא ניצב שם כעדות לסופה הטרגי של חייה של הילדה שהייתה אמורה עוד לבלות עם חבריה בחופש הגדול – ולא להפוך לסמל של החמצה וכאב.

ביום ראשון לפני כמעט שלושה שבועות קפצה מילנה אל מותה, וכעבור דקות נקבע מותה. הטרגדיה התרחשה במתחם היקב הישן שבראשון לציון. הילדה בת ה-12, וחברה נוספת, בת 13, טיפסו על גג בניין רב-קומות במתחם היקב הישן, אחזו ידיים זו של זו, וברגע אחד קפצו מטה. מילנה פונתה במצב אנוש לבית החולים וחברתה פונתה במצב קשה. לפי שעה הרופאים עדיין נלחמים על חייה.

שבועיים לפני המקרה הטרגי ניהלה היחידה למשא ומתן של המשטרה אירוע דומה עם מילנה וחברתה, בדיוק באותו המקום, אלא שאז הצליחו השוטרים להוריד אותן מהגג בבטחה. מילנה הועברה להשגחה פסיכיאטרית, וחברתה – למשפחתה. פחות משבועיים היא שהתה בהשגחה עד שהוחלט לשחררה לביתה, אלא שאז היא קפצה אל מותה.

"מילנה לא רצתה למות", אומרת אלינה בביטחון. "היא אהבה את החיים, היו לה כל כך הרבה תוכניות: לטוס, להתנדב עם ילדים ולהציל בעלי חיים. יום לפני שהיא נהרגה עשינו יום כיף בלונה פארק. היא רצתה לחיות".

היה לה חשוב להיראות תמיד שמחה וחזקה

מילנה נולדה בסנקט פטרבורג שברוסיה. אביה רופא וטרינר ואמה, אלינה, אחות וטרינרית, מטפלת ומעסה. כשהייתה בת שנה וחצי התגרשו הוריה ומילנה העבירה את רוב שנות ילדותה ברוסיה, בדירה קטנה עם אמה. "היא הייתה ילדה מאוד סקרנית, היו לה המון חברים, היא הייתה מאוד שמחה. למרות שהאבא לא היה בתמונה אני נתתי לה מתנות בשמו, ניסיתי להראות לה שהוא גם שם בשבילה".

בשנת 2019 החליטה אלינה לעלות לישראל, ובניסיון ליצור חיים חדשים נישאה מחדש לאביה של מילנה, שהבטיח להיות מעורב יותר בגידולה. "היא נכנסה לכיתה א' בבית ספר בראשון לציון. אלו היו שנים מדהימות, טיילנו יחד כמשפחה, טסנו לחו"ל, בילינו המון יחד. היו לה קשיי שפה אבל היא קלטה את העברית יחסית מהר והיו לה הרבה חברים. היא הייתה ילדה מאוד יפה, הציעו לה לדגמן המון פעמים".

לפני קרוב לשנתיים, לכבוד יום הולדתה של אלינה, היא טסה לחופשה קצרה בהודו ומילנה נשארה עם אביה. "לקראת סוף הטיול שלי בהודו היא התקשרה אליי ואמרה שאבא עזב את הבית", היא נזכרת. "שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שהוא פשוט לקח את הדברים שלו וברח. היא לא ידעה יותר מזה. כשחזרתי לארץ הבנתי שהוא משך את הכספים מהחשבון המשותף שלנו ותכנן לברוח".

איך זה השפיע עליה?
"היא מאוד נפגעה ממנו. היא עזבה את כל החוגים שלה, התחילה להפריע בלימודים, צבעה את השיער ועשתה הכל כדי לקבל ממנו יחס. היא אפילו אספה את הבגדים שלו שנשארו בבית והייתה מוכנה ללבוש רק אותם. מאז שהוא עזב היא לבשה רק את החולצות של אבא, אפילו ביום מותה היא לבשה חולצה מהארון שלו".

והוא לא יצר איתה קשר?
"לא. הוא עבד במרפאה וטרינרית בראשון לציון ומילנה הייתה מגיעה אליו עם ציפורים פצועות שהיא הייתה מוצאת ברחוב, ומבקשת שיטפל בהן. מנהלת המרפאה הייתה מגיבה לה בלעג כל פעם ואומרת לה לעזוב ושהוא לא פנוי".

באותה שנה עלתה מילנה לחטיבת הביניים. מילדה אהובה, מחוזרת חברתית ותלמידה מצטיינת, היא מצאה עצמה סובלת מבריונות, ואלינה נקראה לבית הספר פעם אחר פעם. "ילדים היו מכנים אותה 'הומלסית' בגלל הבגדים שהיא הייתה לובשת", מספרת אלינה. "ניסיתי להלביש אותה יפה אבל היא התעקשה ללבוש את החולצות של אבא, ואני, למרות שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה, קיבלתי אותה כמה שהיא".

ואיך היה לה בלימודים?
"היא הייתה מאוד עקשנית. יום אחד היא הגיעה לבית הספר עם המסכה שהכינה, פעם אחת היא נכנסה לשיעור יחד עם התוכי שלה. אני זוכרת שאחרי אותו יום הבנתי מהחברות שלה שיש שמועה בשכבה שהיא אכלה את התוכי שלה אחרי שהיא הביאה אותו לבית הספר".

היא שיתפה אותך בזה?
"לא. היא הייתה ילדה מאוד חזקה ומופנמת. למרות שהיינו מאוד קרובות אחת לשנייה, היא לא הייתה מוכנה לשתף אותי במה שעובר עליה. היא גם פגשה כמה פעמים פסיכולוגים אבל לא שיתפה איתם פעולה. היה לה חשוב להיראות תמיד שמחה וחזקה".

לפני חצי שנה נקראה אלינה שוב לשיחה בבית הספר, והפעם בטענה שעשתה מעשה ונדליזם ושצריך להודיע על כך למשטרה. "הגעתי עם מילנה למשטרה וביקשתי שהרווחה תהיה מעורבת בטיפול בה, אולי היא צריכה טיפול יותר אינטנסיבי שאני לא מסוגלת לתת לה. ברווחה אמרו שיש להם סטודנטים שיכולים לעזור, ניסינו לקבל מהם סיוע, אבל מאז לא קיבלנו מענה".

מבדיקה עם אגף הרווחה, האמא והמשפחה לא היו מוכרות לרווחה עד למקרה הראשון שבו עלו הבנות למבנה. אז הוצמדה עובדת סוציאלית לכל אחת מהמשפחות וליוותה אותן בכל מה שנדרש.

היא אמרה שבסך הכל צילמה את השקיעה

לצד הקשיים בבית הספר, נקודת האור הגדולה בחייה בשנה האחרונה הייתה עמותת אלופי עולם, שבה היא התנדבה בסיוע לילדים חולי סרטן ובני משפחתם. "הילדים במחלקות העריצו את מילנה", מספרת אלינה. "היא הייתה משחקת איתם שעות ארוכות, לפעמים היא הייתה מביאה איתה בעלי חיים שהצילה מהרחוב, היא הייתה מאושרת לראות את הילדים האלה מחייכים".

אלא שגם כאן החיים לא האירו פנים. בחודש יוני, בלילה השני למלחמה עם איראן, פגע טיל בביתה של נסטיה בוריק בבת ים, ילדה בת 7 ילידת אוקראינה שהגיעה ארצה יחד עם משפחתה במסגרת עמותת אלופי עולם במטרה להילחם במחלת סרטן הדם שחלתה בה. כל חמשת בני המשפחה נהרגו. "מילנה ונסטיה היו מאוד קרובות", מספרת אלינה. "היא לקחה את המוות שלה מאוד קשה. אחרי שהיא נהרגה מילנה לא הייתה מוכנה לרדת למקלט יותר. המוות של נסטיה מאוד ערער אותה".

עם תום המלחמה יצאה מילנה לחופש הגדול. חלק גדול מזמנה היא העבירה על אותו גג בדיוק שבו מצאה את מותה במתחם היקב הישן בראשון לציון. "היא הייתה מסתובבת הרבה עם חברים שלה בעיר. הגג היה נקודת מפגש שלהם, כל הילדים הצעירים היו מתאספים שם ומבלים עליו שעות".

בחודש שעבר, בשיאו של חודש יולי, סיפרה מילנה לאלינה שהיא יוצאת לפגוש את חברתה ק' בראשון לציון. מאוחר יותר באותו ערב קיבלה אלינה שיחת טלפון מתחנת המשטרה, שם נאמר לה שהשתיים נמצאות בתחנה לאחר שתכננו לקפוץ מגג בניין היקב הישן.

"השוטרים אמרו שמילנה וק' איימו לקפוץ והגג והסכימו לרדת רק כשהגיעה למקום חברה שלישית שלהן, וביקשה מהן לרדת בעצמה. שאלתי אותה למה היא עשתה את זה והיא אמרה שהשוטרים ממציאים, שהיא בסך הכל עלתה לגג כדי לצלם את השקיעה".

שאלת אם היו לה מחשבות אובדניות?
"כן, היא אמרה שלא ושהיא בסך הכל צילמה את השקיעה ותכננה ללכת מאוחר יותר לאכול במקדונלד'ס".

מאוחר יותר נמצא בחשבון הטיקטוק של חברתה של מילנה סרטון של השתיים שצולם באותן שעות שהיו על הגג. בסרטון רואים את השתיים, וברקע מתנגן שיר ברוסית, "חלצתי נעליים, הכנסתי לתיק. מוסקבה הלילית, שבא לצעוק, בטוחה שתתמכי ברעיון שלי. עכשיו נבדוק אם אני יודעת לעוף". לסרטון הוסיפה החברה כיתוב ברוסית: "קופצות וכל הזין".

בעצת המשטרה, ובהסכמת מילנה, נסעו השתיים באותו היום לאבחון פסיכיאטרי במוסד בנס ציונה. "בערב לפני שזה קרה היא הביאה הביתה גור כלבים שמצאה ברחוב. הוא היה תשוש וחולה ועשינו לו יחד עירוי בבית. כשהצעתי למילנה להתאשפז היא הסכימה בתנאי אחד – שאבטיח לה שאקח אחריות לכלב ואטפל בו עד שהיא מסיימת. הסכמתי כמובן".

מה היה באבחון?
"הגענו ואמרו לנו לחזור אחרי שלושה ימים. אמרו לנו שעדיף שהיא תהיה בבית בסוף השבוע כדי שלא תלמד דברים רעים מאחרים".

היא הייתה כבויה, אמרו שהיא עושה את עצמה

שלושה ימים אחרי האבחון נכנסה מילנה לאשפוז, ושם, בתוך ימים אחדים, נקראה אלינה למקום בטענה שבתה איננה מצייתת לכללי המקום. "אמרו לי שהיא שורטת את עצמה כדי למשוך תשומת לב, שהיא כותבת על הקירות ורוצה לברוח. האחים במחלקה אמרו שהם רוצים לקשור אותה, ואני סירבתי. הגעתי אליה אחרי שעה וראיתי אותה יושבת בחדר מבודד בצד. נכנסתי אליה, ציירנו קצת והצלחתי להרגיע אותה. היא ביקשה שאביא איתי את גור הכלבים בפעם הבאה. לצערי לא יכולתי להכניס אותו למקום, אבל במקום זה הגיעו לבקר אותה הילדים מעמותת אלופי עולם. הם היו שם בשבילה כמו שהיא הייתה שם בשבילם".

"הגעתי לבקר אותה שוב והיא נראתה אחרת לגמרי, לא כמו עצמה. היה לה מבט עצוב בעיניים, היא הייתה כבויה. שאלתי את הפסיכיאטרים מה קורה לה, והם ענו שהיא עושה את עצמה. רק אחרי שהתעקשתי הם הבינו שהכדורים עושים לה רע ושצריך להחליף לה לכדורים אחרים".

בביקור הבא של אלינה, למחרת בבוקר, נודע לה שמילנה מסרבת לקבל טיפול – ושבמחלקה הפסיכיאטרית מבקשים שתעזוב את המקום. "אמרתי להם שהיא קטינה, שהיא בסכנה ושלא ישחררו אותה", היא ממשיכה, "התחננתי שייתנו לה עוד הזדמנות, והם הציעו שאקח אותה לסוף השבוע ואחזיר אותה במוצאי שבת להמשך טיפול. הסכמתי".

בשבת הספיקו השתיים לבלות יחד בלונה פארק. "מילנה התעקשה שנלך לפארק", מספרת אלינה. "היא עלתה לכל המתקנים ובזכותה עליתי גם אני למפחידים. היא נהנתה בטירוף, היינו שם כמעט עד הערב, היה לנו הכי כיף בעולם".

כפי שהתבקשה, לאחר סוף השבוע בבית הסיעה אלינה את מילנה למחלקה הפסיכיאטרית בנס ציונה. "העובדים במחלקה שאלו אותה אם היא רוצה לקבל טיפול, והיא סירבה", מספרת אלינה. "אמרתי להם שזו לא החלטה שלה וביקשתי שישאירו אותה שם, אבל מילנה התעקשה ואמרה שתברח. שחררו אותה הביתה. הם לא רצו לקחת עליה אחריות, השאירו אותי בלי עזרה. שאלתי אותם מה לעשות אם היא תברח לי או שתהיה במצוקה, והם אמרו, 'תתקשרי למשטרה'".

בדו"ח השחרור של מילנה מבית החולים הפסיכיאטרי נכתב: "למרות שעדיין קיים חשש להחמרה בלתי צפויה באובדנות ומסוכנות, משוחררת כעת מהאשפוז".

"ביום ראשון נסענו לרווחה בראשון לציון", מספרת אלינה. "הייתה לי הרגשה לא טובה, הרגשתי שהולך לקרות משהו. לקחתי איתי את מילנה עד לדלת של הרווחה בעיר, אבל היה סגור כי זה היה תשעה באב. חזרנו לאוטו ונסענו לכיוון הבית. כל הדרך אמרתי לה שאני מבקשת שתישאר צמודה אליי ושאני לא מוכנה שתתרחק ממני אפילו לרגע. היא לא הקשיבה, היא אמרה שהיא רוצה לפגוש חברים".

יש עוד בעלי חיים שצריך להציל

לקראת צהרי אותו יום הגיעו אלינה ומילנה לביתן וחיכו למעלית שתיקח אותן לקומה השנייה. כשהגיעה המעלית נכנסה אלינה לתוכה, ותוך מאית שנייה מילנה הסתובבה ורצה לכיוון הרחוב. אלינה התקשרה למשטרה, למד"א, לבית החולים, היא התקשרה להורים של ק' והזעיקה את כל מי שרק יכלה. אחרי רגע הוציאה המשטרה הודעה על היעדרה, ואלינה התבקשה להגיע לתחנה ולמסור עדות מלאה. בינתיים עבר הזמן ומילנה עוד נחשבה לנעדרת.

כעבור שעתיים של חיפושים קיבלה אלינה שיחת טלפון ממגן דוד אדום, ובה נאמר לה להגיע לבניין היקב בראשון לציון. היא ניסתה לקבל פרטים נוספים, אך אלו נמסרו לה רק כשהגיעה למקום. "הגעתי לבניין וראיתי שם אמבולנס, ישר הבנתי שהיא קפצה ושכבר מאוחר מדי".

את חושבת שהיא רצתה למות?
"אני חושבת שהיא הייתה מבולבלת. היא ילדה והיא הייתה צריכה השגחה מלאה והדוקה, מה שאני לא הייתי מסוגלת לתת לה. כשדיברנו פעם על מחשבות אובדניות היא אמרה שזה לא עבר לה בראש, שיש עוד בעלי חיים שהיא צריכה להציל ושהמשפחה והחברות שלה צריכות אותה".

טקס האשכבה התרחש יומיים לאחר המוות בבית העלמין בגבעת ברנר. "כולם אומרים שהורים צריכים לשמור על הילדים שלהם", היא אומרת. "עשיתי הכל עבורה. היא הייתה צמודה אליי כל החיים, בזכות הטיפול בילדים ובבעלי חיים לא נפרדנו לרגע. בחודש האחרון הייתי צריכה עזרה איתה, לא הצלחתי להשתלט עליה לבד. העצמאות שלה והחופש שלה היו חשובים לה יותר מהכל".

אלינה נותרה לבדה, כמעט ללא תמיכה. בניסיון לסייע לה להשתקם ולהתחיל את חייה מחדש, יצאה סביבתה הקרובה בקמפיין מימון המונים עבורה. מטרת הקמפיין לספק לאלינה תמיכה כלכלית ורגשית בתקופה הקרובה. הקמפיין הציב יעד גיוס של 500 אלף שקל, ונכון להיום גויסו כ-130 אלף שקל.

אחרי שתקום מהשברים שואפת אלינה להקים עמותה שתסייע לבני נוער במצבי סיכון. "את הבת שלי לא הצלחתי להציל, אבל אני חולמת להציל נערות אחרות שצריכות עזרה ואין להן למי לפנות", היא אומרת. 

תגובת המוסד הפסיכיאטרי בנס ציונה:

אנו כואבים את מותה הטרגי של הנערה ומביעים צער עמוק על האובדן.

הנערה שוחררה בהתאם להערכת מצב רפואית ובתיאום עם גורמי הרווחה.

בית החולים בוחן ומתחקר את האירוע הקשה בימים אלו.

תגובה משרד הבריאות:

משרד הבריאות משתתף בצערה העמוק של המשפחה.

לאור המקרה המצער, הורה מנכ"ל משרד הבריאות על הקמת ועדת בקרה ואיכות שתבחן באופן רוחבי מקרים של מטופלים ששוחררו ולאחר שחרורם התאבדו. בנוסף, בימים אלה מתחקרים אנשי המקצוע במשרד הבריאות, יחד עם הנהלת בית החולים, את האירוע לעומקו.

תגובת אביה של מילנה טרם נמסרה עד למועד פרסום הכתבה.

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו – דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.

נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:

ער"ן – בטלפון 1201

סה"ר – https://sahar.org.il

לפניות בוואטסאפ: 052-8451201