"שומעת את הקול הפנימי שלי יוצא מגרונה של אחות אחרת"

אורלי זהרון לא הייתה צריכה לשמוע את החדשות כדי לדעת. כשברביעי בערב, פורים 1996, הודיעו בטלוויזיה על פיגוע ליד דיזנגוף סנטר בתל אביב, ואהרלה ברנע אמר בכאב שבין הנפגעים היו גם ילדים, היא הרגישה בגוף שאחיה קובי שם. היא הייתה סטודנטית באריאל, גרה בקרוון. הוא היה בן 13, כחודש לפני בר המצווה. הם אמורים היו לצאת יחד בערב לסרט, "עולם המים". קובי השתעמם בבית, ויצא עם חברו הטוב חובב לדיזנגוף סנטר. "זו תקופה לפני עידן הטלפונים הניידים", היא נזכרת. "בטח לא לילדים". היא פרצה בבכי וצעקות, "קובי שם, קובי שם", ולא ידעה להסביר לסטודנטים שבאו לראות מה קרה איך היא יודעת. "ידעתי. ידיעה חדה וברורה שאחי האהוב נהרג".

שלושים שנה אחר כך, באמצע אוקטובר, ישבה אורלי בג'יפ באזור ירוחם. לצדה ישבו אנשים שהשכול הגיע אליהם בנקודות זמן שונות לחלוטין: 2001, 7 באוקטובר 2023, ספטמבר 2025. סך הכל 39 אחים ואחיות שכולים, 12 אנשי צוות טיפולי ו-20 נהגים מתנדבים, 71 איש בסך הכל, יצאו לשלושה ימים של נסיעות שטח בנגב, מירוחם לשדה בוקר ולמצפה רמון. בדרך נערכו מעגלי שיח בהנחיית ארבעה אנשי טיפול מתחום השכול, ובערב נשמע מופע של הזמר והיוצר אורי ויזל.

המסע הוא יוזמה שנתית של עמותת "האחים שלנו", שהוקמה ב-2017 על ידי אליסף פרץ ונוי פרי, אחים שכולים בעצמם, ומלווה אחים ואחיות שכולים של חללי צה"ל, מערכת הביטחון ונפגעי פעולות האיבה. את המסע הספציפי הזה הובילו אייל בן מלך ועירית מוזס, חברת הוועד המנהל של העמותה, אחות שכולה בעצמה. בן מלך הוביל מסעות דומים לראשונה לפני 12 שנים, במסגרת פרויקט "בשביל האחים", לזכר אחיו הצעיר, סמל גילי בן מלך ז"ל, לוחם שריון שנהרג בפעילות מבצעית ברמאללה בינואר 2002, ולזכר אחיו הבכור, גולן ז"ל, שנהרג בילדותו בירושלים. הוא תכנן לצאת לטיול ג'יפים עם גילי, אבל הטיול לא הספיק להתקיים. אחרי 7 באוקטובר חבר לעמותה כדי להוציא מסע נוסף במסגרתה.

כשבוע לפני כן ציינה המדינה שלוש שנים לטבח. בג'יפים שנסעו בשבילי הנגב ישבו זה לצד זו אנשים שהשכול שלהם נפרש על פני שלושה עשורים. ארבעה מהם הסכימו לספר.

קובי, פורים 1996

"קובי היה ילד מחונן, אבל לא חנון", אומרת אורלי. "מאוד חד ונבון, אבל גם ידע לעשות שטויות ולהשתטות". הוא למד בתוכנית של ד"ר אריקה לנדאו באוניברסיטת תל אביב, אהב ספורט וכדורגל, ויותר מכל אהב בעלי חיים. "הוא חשב שהם יודעים לאהוב בצורה יותר אמיתית מבני אדם. כך אמר לי כמה חודשים לפני מותו". הוא גידל את איגי האיגואנה ואת בובי הכלב, וחלם להיות וטרינר. במהלך השבעה, היא מספרת, נודע למשפחה ממנהל בית הספר שהשיג ציון 100 במתמטיקה.

בן זוגה הגיע מהעבודה והם נסעו לזיהוי בבית החולים איכילוב. "נסיעה שנמשכה נצח". במשפחה נשמר שקט. אורלי עסקה בשמירה על אמה, "שהייתה קשורה אליו בעבותות נפשה", ועל אביה ז"ל, שלא הרבה לדבר. הוא חלה זמן קצר אחרי מות קובי, סבל ממחלות לב ועבר עשרות ניתוחים וצנתורים. "יום האזכרה השנתית היה היום היחיד שבו אבי הסכים לדבר על קובי. הוא סיפר עליו בכאב פועם ולא מעובד, כמו בימים הראשונים, וגרם לכולנו לבכות איתו".

אורלי עצמה הרגישה, בתחילה, שהדיבור על קובי אינו שייך לה. "הוא שייך להורים. כל דיבור עליו לא לגיטימי, כי הכאב של ההורים הוא הגדול ביותר". עם השנים למדה לתת קול לכאב: כתבה שירי געגוע, דיברה עליו עם ילדיה, ובעיקר השתתפה בקבוצות של אחים שכולים. "בזמנו היו ממש קבוצות בודדות, אבל הן היו משמעותיות מאוד".

היא נישאה זמן קצר אחרי האובדן, אבל לקח לה עוד שמונה שנים להחליט להביא ילדים לעולם. "הפחד לאבד היה משתק, ולא יכולתי שלא לחוש אשמה שהנה אני ממשיכה בחיי, מביאה חיים חדשים לעולם. שילדיי לא יכירו את קובי אחי". בנה הבכור, ארז, "נולד בלונדיני ומתולתל, דומה כמו שתי טיפות מים לאחי. כשהיה פעוט, הוא היה בטוח שהוא זה שמופיע בתמונות התלויות בבית הוריי".

7 באוקטובר 2023 החזיר אותה אחורה. "הרגשתי שאני חווה הכל מחדש, כאילו האובדן קרה ממש עכשיו. ימים של התפרצויות בכי וגעגוע, וימים של קיפאון וקושי לתפקד". לדבריה, זה קרה לרבים מהאחים הוותיקים. למסע לקחה איתה את חולצת הספורט של קובי מבית הספר, "שנמצאת איתי תמיד", ואת הספר שערכה אמם לזכרו, ובו מכתבים שכתבו לו המשפחה והחברים אחרי מותו. "בתוכו גם שיר שכתבתי לו. הוא מעלה בי דמעות בכל פעם שאני קוראת אותו".

נועם, שחזר מהטיול

יום אחד לפני שנרצח חזר נועם גוזובסקי מטיול של שנה וחצי בדרום אמריקה ובארצות הברית. הוא היה בן 23. אחותו ענבל, הוריו, בן דוד ובת זוגו נסעו לשדה התעופה לפגוש אותו, אכלו ארוחת ערב אצל דודים בתל אביב והשאירו אותו אצל חברתו. למחרת, ב-27 בנובמבר 2001, התגעגע לעמק ולחברים ועלה לאוטובוס לעפולה. "מלבד חברתו איילת וטל חברו, שחיכה לו בתחנה של אגד בעפולה, אף אחד לא ידע שהוא מגיע", אומרת ענבל יניב גוזובסקי, אחותו הצעירה. נועם נרצח בפיגוע ירי באותו יום.

"נעם היה אדם מדהים, תמיד עם חיוך על הפנים, תמיד מוקף בחברים", היא אומרת. "חוש הומור משובח. כולם העריצו אותו ורצו להיות סביבו. הוא היה הדבק בחבורה, כריזמטי וצנוע, חייל מצטיין עם לב ענק". הוא היה גדול ממנה בעשר שנים.

ענבל למדה אז בבית הספר בעפולה. כששמעה על הפיגוע, התחוור לה, בלי הסבר שהיא יכולה לתת, שמשהו קרה לנועם. "הלכתי בבית הספר ואמרתי לבת דודה שלי ולחברה שלי שמשהו קרה לנעם". הם ניסו להתקשר אליו. בראש ידעה שהוא בתל אביב, "אבל הלב והגוף אמרו משהו אחר". לבסוף ענה מישהו ואמר שנועם נפצע. "נעם נהרג במקום. לקחו אותנו בהסעה מבית הספר לבית החולים, ושם כבר הבנתי הכל".

במשך שנים ניסתה לשמור על הוריה. "היה לי חשוב להיות חזקה בשבילם ועבורם. אבל היום, כשאני כבר אמא לארבעה ילדים, אני מרשה לעצמי להישבר ולהראות את הגעגוע והעצב". עד השנה לא הייתה באף מעגל שיח של אחים שכולים. רק השנה השתתפה בריטריט של עמותת דובדבן, "ואז הבנתי כמה כוח יש למכנה המשותף הזה". מאביה נשאה משפט שהולך איתה עד היום: "החיים חזקים מהכל וצריך להמשיך לחיות".

הזריחה האחרונה

בבוקר 7 באוקטובר 2023 הייתה רחלי ליבשטיין יניב בסיני, עם בתה רומי, אחותה דפנה ואחייניותיה. בלילה שלפני כן ישבו עם הישראלים האחרים במחנה לשיר ולאכול. היא לא הצליחה להירדם, ובשש וחצי בבוקר הלכו לראות את הזריחה. "לא ידענו שזו תהיה הזריחה האחרונה של העולם שעומד להישבר ולהתרסק".

אז הגיעה הודעה מורד, שהייתה בממ"ד עם הילדים, שאחיה אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, "כנראה נהרג" בכפר עזה. במונית לכיוון הגבול היא לא הצליחה להבין. "המוח שלי בכלל לא קלט את המילים אופיר ומוות באותו משפט. לא נשמע לי הגיוני שאח שלי יכול למות. הוא האדם הכי חי שיש". כשירדו בגבול וחזרה הקליטה, התקשר אחיה הבכור דורון ובישר לה שאופיר נרצח. "עברתי למוד של התבוננות על הדברים מבחוץ. רומי הפכה להיות האמא האחראית, ואני הלכתי איתה יד ביד במעבר הגבול ובשעות שאחריו".

"אופיר היה אדם שכולו אהבה ונתינה, עוגן שאיחד סביבו חברים ומשפחה", היא אומרת. היה ביניהם הפרש של שמונה שנים, "אז הוא היה גם השומר שלי וגם החבר הכי טוב שלי בעולם". בשעות הראשונות חיפשו דרכים להגיע הביתה, והתמקדו בניסיון להציל את ניצן, בנו של אופיר, בן 19, שנפצע בירך וזקוק לפינוי בדירתו בכפר עזה. ניצן נרצח אף הוא. גופתו נמצאה 12 ימים אחרי הטבח, והוא ואביו נקברו בספטמבר 2025.

רחלי ישבה שבעה חודש בבית אמה. "לא הכרתי שום דבר בחיים שלפני", היא אומרת. "עד היום, כשאני מסתכלת על התמונה של הזריחה שצולמה, זה מרגיש כאילו זה מעולם אחר ומחיים אחרים". לזכר אופיר וניצן הקימו רחלי ושותפיה את "פרדס הגבורה", מרכז חינוכי-קהילתי של פרדס עם 12 זני הדרים, כמספר שבטי ישראל. היא מטפלת באנשים כפסיכותרפיסטית ולומדת תואר שני נוסף, בדרמה תרפיה בתל חי, מטרה שהתייעצה עליה עם אופיר. היא גם מתנדבת בתוכנית "נטעים" שאופיר יזם, המחברת בין קהילות קטנות של יהדות התפוצות לישראל.

"השכול הוא באמת נטל, ובכל מה שיש לי הייתי מחליפה אותו כדי שלא לאבד את האהובים שלנו", היא אומרת. "אבל הזיכרון וההנצחה, ובעיקר עשיית הטוב והנתינה, הפכו לייעוד שלי ולסיבה שלי לקום בבוקר. זו לא שליחות מכבידה או כותרת מפוצצת".

רחלי היא גיסתה של ענבל גוזובסקי, שאיבדה את נועם ב-2001. 7 באוקטובר פגש את ענבל פעמיים: את הטראומה חוותה מחדש, הפעם כאדם בוגר, כי גיסתה איבדה את אחיה ואת אחיינה. שלושה ימים אחרי כן ילדה את בנה הרביעי. "הרגשתי אושר ועצב בעוצמות גדולות מאוד. הראש היה בלידה, אבל הלב עוד היה בשבת הנוראית". היא לא הסכימה לערוך ברית עד שידעה שרחלי חוזרת הביתה למושב. את הבן קראו עברי אופיר, על שם אחיה של רחלי. "אין דבר יותר מעודד, מחזק ומחבר לחיים מלהחזיק את התינוק הטהור הזה, שהיום כבר חגג שלוש שנים".

ניב, ספטמבר 2025

דור פרץ הוא האח הכי חדש בג'יפ. אחיו ניב נהרג ב-7 בספטמבר 2025. "ניב היה בן אדם של חברים, זה התחביב הכי גדול שלו", הוא אומר. "החברים הקרובים, יציאות, בילויים, טיסות. כמה שהוא היה מסור לעבודה, והיה בעבודה לא פשוטה, הוא עדיין הצליח לשמור על ההפרדה וליהנות".

הערב שבו נהרג ניב נראה רגיל. חבר שלו התקשר ואמר שנפצע. דור היה צריך להודיע להורים, וכולם נסעו לבית החולים, שם חיכו עם חבריו של ניב "עד שבישרו לנו שהניסיון להציל אותו לא צלח". הימים הראשונים, הוא אומר, הם "סחרחורת, שאתה לא באמת מבין לאן הולכים מכאן". למסע הביא הקלטה שניב שלח פעם לחבר, והיא נשמעת במשפחה הרבה בחודשים האחרונים. "בגדול הוא אומר שצריך לנצל את הזמן בחיים לכמה שיותר בילויים והנאות, כי לך תדע, אולי לא יהיה לנו זמן. אז אני מנסה לקחת את זה".

בתוך הג'יפ

על ההבדל בין אחים חדשים לוותיקים דור מדבר "בהומור, בדומה לפז"ם בצבא": כל אחד מביא את ההתמודדות שלו, והשוני נובע לפעמים מהמודעות שהייתה לשכול אז והיום. רחלי מתארת את התרומה משני הצדדים: "האחים הוותיקים מאפשרים לנו לראות, מתוך פרספקטיבה של זמן, איך ה'גם וגם' חי בתוך אדם אחד. יש כאב שאפשר לשתף, יש געגוע שלא מרפה, ולצדם ההבנה שהחיים חזקים מהכל, וזה לא קלישאה". מהצד השני, היא אומרת, "החדשים מגיעים עם כאב טרי וכנות גולמית, ובכך נותנים לגיטימציה לבטא רגש שאולי לא קיבל מקום מעולם. אחים רבים שאיבדו לפני שנים לא קיבלו מענה או טיפול, לא נפגשו זה עם זה ולא פגשו איש מקצוע. כשהם רואים את החדשים מדברים בפתיחות, הם מרשים גם לעצמם לגעת במה שנשאר סגור שנים".

אורלי מסבירה למה זה עובד: "זה המקום שבו העיניים הטובות מונחות עליי כשאני מדברת על אחי. גם חברות טובות, הורים, ולפעמים אפילו אחותי עצמה, לא יצליחו לתת לי מרחב כל כך מכיל. זה לא שהדעות זהות, אבל הרבה מהאתגרים של להיות אח שכול דומים". דור מתאר "תחושת שוויון ומכנה משותף שקשה להסביר, לא משהו שפגשתי לפני. עצם התחושה הזו פותחת את האופציה לדבר על הכל, בידיעה שאף אחד לא ישפוט אותך".

ענבל מוסיפה שברכב היו צחוקים ועצב, "הכל מהכל", ואת הנסיעה הראשונה הקל עליה יניב הנהג, "מצחיק, קליל, פתוח, שיתף גם על חייו". את המופע של אורי ויזל, שהוא עצמו אח שכול, היא מתארת כ"הרגע השיא של המסע, תחושה של פורקן ושחרור". בחדרו של נועם, היא מספרת, תמיד התנגנה מוזיקה, ויש עד היום שירים ששומעת והם זורקים אותה אליו, לחדר. רחלי נזכרת שבפעם האחרונה שנפגשה עם אופיר, כל חמשת האחים היו בהופעה בירושלים. "רקדנו, שתינו, שכחנו מהכל. זה קרה באותו מפגש, וזה קרה גם כאן. מוזיקה היא אחד הדברים הכי משחררים שיש".

רחלי אומרת שמהמסע לקחה איתה "את המדבר, את האופטימיות שמצאתי באנשים שפגשתי ואת האפשרות לגעת בכאב העמוק ולהישבר מבלי להישאב לצער". דור: "לכולם קשה, לכל אחד יש את המטען שלו, אבל בסוף חייבים להמשיך קדימה, ויש חיים שחבל לנו לפספס אותם". ענבל הייתה רוצה שנועם ידע "שהוא פה תמיד, שאני דואגת להזכיר אותו בכל פעם, ושאני בידיים טובות ושאני מרגישה שהוא שומר עליי".

ואורלי: "אין תאריך 'פג תוקף' לכאב. חשוב לנהוג ברגישות יתרה זה בזה, במיוחד במדינה כמו שלנו, שאינך יודע מה הסיפור של כל אחד ומה החבילה שהוא סוחב איתו".