הורים דאגניים? זה משפיע על הילדים שלכם

מזה שנים ידוע כי מגוון רחב של תחושות ורגשות שלנו כהורים עובר לילדינו. כך גם מצבי מתח ודאגה. הם אינם זקוקים למילים כדי לחלחל הלאה. ילדים קולטים אותם דרך המבט, הנשימה, טון הדיבור, קצב התגובה ובעיקר דרך האווירה הרגשית השוררת בבית. כהורים, טבעי שנדאג. הדאגה היא חלק בלתי נפרד מהקשר ומהאחריות ההורית. אולם כאשר היא הופכת למצב מתמשך ולא מווסת, היא עלולה לחדור לעולמו הפנימי של הילד ולהשפיע על התפתחותו הרגשית.

השפעות אלו ניכרות בכל שלבי ההתפתחות. מחקרים מראים כי גם בינקות, כאשר הורה מחזיק את התינוק קרוב לחזהו מתוך כוונה להרגיע, אם גופו דרוך וקצב לבו מואץ, התינוק עצמו עשוי שלא להירגע. כלומר, לא די במחווה המרגיעה, אלא למצבו הרגשי והגופני של ההורה יש תפקיד מרכזי בוויסות של הילד. בגילים מאוחרים יותר ילדים כבר לומדים לזהות דפוסים הוריים, ומפתחים את דרכי ההתמודדות שלהם דרך חיקוי, הפנמה והתאמה.

כאשר אנחנו כהורים נדרכים מכל סיטואציה, מפרשים אירועים יומיומיים כאיום או מתקשים לשדר יציבות רגשית, הילד לומד ומפנים מסר שלפיו העולם הוא מקום מאיים ולא צפוי. לא פעם הורים כלל אינם מודעים למסר זה ואף שוללים אותו במילים, ונדרשת עבודה פסיכולוגית לא מעטה כדי לזהות את המסרים שהועברו באופן סמוי, דרך מחוות, דפוסי תגובה ולעיתים אף דרך הגוף עצמו. כך למשל, הורה שמתקשה להירגע לאחר פרידה בבוקר, שמגיב במהירות לכל סימן מצוקה קטן, שמדבר בטון לחוץ או נושם בקוצר רוח, משדר מציאות רגשית דרוכה. ילד הקולט מציאות כזו עלול לחוות קושי משמעותי בכניסה למסגרת הלימודית, להפגין מצוקה ולהתקשות בפרידה, ובהמשך להיות פחות פנוי ללמידה ולהסתגלות. בתוך כך, התנהגותו עלולה אף לחזק בעיני ההורה את תחושת האיום שממנה הכל התחיל.

בפסיכולוגיה אנחנו מדברים על היכולת הבלתי מודעת שלנו לקלוט ולהדהד רגשות של אחרים. יכולת זו חשובה מאוד בכל אינטראקציה חברתית, ועל אחת כמה וכמה ביחסים שלנו עם ילדינו. אנחנו נולדים עם יכולת להיות מכווננים לסביבה שלנו, אך גם תלויים בה למילוי צרכינו הראשוניים. לכן כל תגובה של ההורה נקלטת ונרשמת, ואז אם ההורה רגוע, הילד לומד להירגע. אם ההורה דרוך, הילד עלול להישאר במצב עוררות גבוה.

עם זאת חשוב להדגיש: חרדה הורית אינה עדות לכישלון. אנחנו חיים בתקופה רוויית אי ודאות ביטחונית, כלכלית וחברתית. לא מעט הורים חווים עומס רגשי מתמשך. השאלה אינה אם אנחנו חרדים, אלא כיצד אנחנו מנהלים את החרדה שלנו. כאשר הורה מזהה את החרדה, מדבר עליה באופן מותאם גיל ("אמא קצת מודאגת, אבל אני יודעת לטפל בזה"), ופועל כדי לווסת את עצמו, הוא מלמד את הילד שיעור משמעותי: רגשות אינם מסוכנים, ואפשר להתמודד איתם.

אם כן, מה יכול לסייע? ראשית, מודעות עצמית, לזהות מתי הדאגה הופכת לחרדה שמשפיעה על ההתנהלות היומיומית. ויסות רגשי הורי, הכולל נשימות, שיח פנימי מרגיע, הפחתת חשיפה לחדשות, ופנייה לתמיכה מקצועית בעת הצורך. והכי חשובה הדוגמה אישית: להראות לילד כיצד ניגשים לאתגר, כיצד נרגעים לאחר מתח, וכיצד חוזרים לשגרה.

חשוב שנזכור, ילדים אינם זקוקים להורים מושלמים, אלא להורים מודעים. חרדה הורית יכולה לעבור בשקט, דרך הבעות פנים ומתח בגוף, אך באותה מידה כך גם עוברת תחושת ביטחון. כאשר הורה עובד על עולמו הרגשי, הוא לא רק מסייע לעצמו, הוא מעניק לילדו מתנה ארוכת טווח: חוסן נפשי ותחושת יציבות פנימית. המסר החשוב הוא שאפשר לשנות. ברגע שהחרדה מקבלת שם, היא כבר אינה עוברת "בלי מילים" אלא הופכת לשיח פתוח, אחראי ומחזק בתוך המשפחה.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, מנהל מרפאת בריאות הנפש ילדים ונוער, גבעת שמואל קופת חולים מאוחדת