עשור אחרי שהחלטתי לא להיות אמא, אני לא מתחרטת

בגיל 29 התחתנתי. התגרשתי אחרי עשרה חודשים - לא התאמנו מלכתחילה ואני רציתי להאמין שאהבה מנצחת הכל, אבל היא לא.

ארבע שנים אחר כך התארסתי שוב. לא התחתנו. אלו היו ימי מבצע צוק איתן, הראש שלי היה במקומות אחרים ורק רציתי להיות לבד ועם המשפחה שלי.

רציתי ילדים, באמת שרציתי. בדקתי הורות משותפת, הלכתי לסדנאות, בחנתי כל מיני מסלולים של "איך כן". אבל עם הזמן הבנתי משהו אחר: אני לא באמת רוצה להיות אימא. אני אוהבת ילדים, מאוד, אבל אוהבת עוד יותר את החופש שלי.

איך גיליתי את זה? בזכות גבר שיצאתי איתו והתעקש מולי בשאלה: "למה את רוצה ילדים? אבל תעני באמת".

חפרתי בתוכי ולא הצלחתי למצוא הסבר, חוץ מזה שאני ממש אוהבת ילדים. "זה שאת אוהבת ילדים לא אומר שאת צריכה שיהיו לך משלך ושאת צריכה לגדל אותם", הוא אמר. ולי נפל אסימון.

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שההפרדה הזאת הכרחית - בין דברים שאנחנו אוהבים לבין דברים שמתאימים לנו. אני גם אוהבת סופלה שוקולד, מאוד. אז זה אומר שטוב לי לאכול סופלה מהבוקר עד הלילה?

בחינה מתמשכת של הבחירה

מאז עבר כבר עשור. זה לא שלקחתי את הבחירה הזאת כמובנת מאליה ולא בחנתי אותה מאז.

בחנתי אותה כל כמה חודשים. שאלתי את עצמי אם אני בטוחה, מודעת להשלכות, מוכנה להתמודד עם השאלות, הביקורות, ה"סיכון להישאר לבד".

כי מי מבטיח לנו שנביא ילדים לעולם והם תמיד יהיו לצידנו? יש בזה גם משהו קצת אגואיסטי - להביא ילדים כדי שלא נהיה לבד בשבתות, בחגים, כשנזדקן.

אנשים חושבים שאל-הורות זה מין אנטי. אבל מבחינתי, זו בחירה פרו-חיים.

אני מרצה למוטיבציה ותקשורת בין-אישית, מקדמת נשים, מובילה קהילות, מלווה בעלי עסקים. אני רוקדת בצ'אטה, מנחה ריטריטים ב"יער הסודי", עורכת אירועי פודקאסט לייב. ובין לבין גם כמעט שברתי שיא גינס בריקוד עם חישוק - כן, זה קרה.

עזבתי תפקיד ניהולי בכיר בטבע בגיל 35, כי הרגשתי שהחיים האמיתיים שלי קורים במקום אחר.

החיים שלא היו קורים אילו הייתי אימא

אני לא מרגישה שחסר לי משהו. להפך - אני חיה בגרסה הכי מלאה שלי. אני לא חיה ב"למרות", אלא "בזכות".

בזכות הבחירה הזו יצאתי למסעות שלא היו קורים אילו הייתי אימא לילדים. הנחיתי ואני עדיין מנחה סדנאות לנשים שמבקשות להתחבר לעצמן, שרוצות ליזום. אני רוקדת בצ'אטה עם זרים שהפכו חברים.

כל הזמן הזה המשכתי וממשיכה לבנות חיבורים, להעמיק ולהרגיש נוכחת במלואה. במקום למקד את האנרגיה שלי בילד אחד, שניים או שלושה, אני נותנת אותה לעשרות, מאות, אלפי ילדים ואנשים שפוגשים אותי בכל מיני דרכים.

לא פחד הניע אותי - להפך. חופש הוא מה שהניע אותי, והחופש הזה אפשר לי להקשיב לעצמי

במהלך השנים שמעתי את כל המשפטים: "עוד תתחרטי כשתביני שפספסת את הרכבת", "השעון הביולוגי לא מחכה לך", "את פשוט מפחדת", "את תמותי לבד".

אבל לא פחד הניע אותי - להפך. חופש הוא מה שהניע אותי, והחופש הזה אפשר לי להקשיב לעצמי.

לאימא שלי לקח זמן לקבל את זה, וגם לחלק מהחברות. אבל היום אני מוקפת באהבה, כי כולם מבינים שזה חלק מהאישיות שלי. והחופש ליצור ולא להיות תלויה בדבר - זה מה שעושה אותי מאושרת ומאפשר לי לתת כל כך הרבה לעולם.

דרך נוספת, לא פחותה

בעיניי, הבחירה לא להפוך להורה לא מבטלת הורות של אחרים. היא רק מאירה דרך נוספת.

אני לא חושבת שכולם צריכים לבחור כמוני. אני רק יודעת שעד שלא נתייחס אל הבחירה הזו כבחירה שווה, נמשיך לראות אנשים שמסתובבים עם תחושת פגם, חוסר, תקלה. וזה פשוט לא נכון.

במפגשים, בהרצאות, בכנסים ובסדנאות שאני מנחה, אני פוגשת נשים מכל הסוגים. אימהות, לא-אימהות, מתלבטות, בטוחות. כאלה שמדברות על זה וכאלה ששותקות.

לאחרונה התחלתי גם לעבוד עם עיריית אילת במסגרת המשרד לקידום מעמד האישה. גם שם אשמח להעלות את המודעות לכך שאישה היא אישה גם מבלי להיות אמא. ושאני יכולה להבין אתגרים של אימהות גם מבלי לחוות זאת בעצמי.

האם מטפל חייב לחוות על בשרו כל מה שחווה המטופל שלו? ודאי שלא - הרי אין לזה סוף.

כולן, בלי יוצא מן הכלל, מבקשות להרגיש שייכות, לזכות לבחור. בלי שמישהו יתנשא, ירחם או ינסה להחזיר אותן למסלול "הנכון".

אני גם רואה כמה נשים שותקות את הכאב הזה או את החופש הזה - תלוי מאיזה צד הן באות. זה לא משנה אם את אימא, לא-אימא, רוצה, לא רוצה. לכולנו מגיע להרגיש שייכות.

לכבוד יום האל-הורים אני לא באה להצדיק, לא להסביר וגם לא לשכנע. אני פשוט רוצה להזכיר שיש יותר מדרך אחת לחיות חיים עם אהבה. יש יותר מצורה אחת לבטא נתינה. ואפילו קיים יותר ממסלול אחד שבו את או אתה יכולים להיות משמעותיים.

אני לא אימא, אני גם לא מתנצלת. אני פשוט לא חיה על אוטומט.

הכותבת היא יזמית, מרצה ומומחית לנטוורקינג ותקשורת בינאישית. מגישת הפודקאסט "יוצרים מוטיבציה"