"זו תחושה של נוזל שחור בלב שמחלחל לכל מקום"

"בטח שאני פוחדת. מלהשתגע, מזה שאני אחטוף איזה סיבוב, שתתפרץ אצלי איזו מחלת נפש. לפעמים אני אומרת לעצמי 'זה שלא השתגעת עד עכשיו זה סוג של נס'" (כרמל, 31)

ברזומה של נורית קידר, במאית תיעודית ותיקה, יש לא מעט סרטים, רובם המכריע עוסקים בנושאי צבא ומלחמות, בדגש על הפן הגברי המובהק של התחומים האלה. בסרטה החדש "לוחמות", היא מפנה לראשונה את הזרקור אל הנשים שבשדה הקרב ואל הטראומה שהן נושאות עימן. למעשה, סרט כזה מעולם לא נעשה. הוא הוקרן לאחרונה בכאן 11 ואף הגיע בימים אלו לפסטיבל הבינלאומי Other Isreal, שבוחן את היחסים בין ישראל לפלסטינים דרך קולנוע תיעודי. "היה סרט אחד על טראומות מאוד קשות של נשים ששירתו באפגניסטן", מספרת קידר בשיחה עם mako, “אבל זה קרה בגלל שהן חוו פגיעות מיניות קשות ולא בהקשר של לחימה".

הסרט "לוחמות", בהפקת קסטינה, הוא כנראה הראשון מסוגו, אך לדברי קידר, אף שהוא מציף נושא שעוד לא דובר בו אחרי ששודר היתה שתיקה כמעט מוחלטת. "אף אחד לא כתב כלום. בדיוק כמו שלא מדברים על הנושא הזה, ככה גם התעלמו מהסרט". לדבריה, גם הנשים האמיצות שהסכימו להשתתף בסרט הופתעו מהיעדר התגובה. "הן התקשרו אליי ושאלו איך זה שלא כותבים עליהן כלום. אמרתי להן 'המערכות מנוהלות כנראה על ידי גברים, הם ראשי מערכת'. זה פשוט כך".

"לוחמות" מציג ראיונות עם שבע נשים בנות 23 עד 31 שגויסו למילואים בתחילת מלחמת חרבות ברזל, ושירתו בעזה ובלבנון. בסך הכל גויסו במלחמה כ-30 אלף נשות מילואים, מתוכן כ-1,200 בתפקידי לחימה. כ-300 נכנסו לעזה, לרוב בתפקידים רפואיים או מבצעיים. זו המלחמה הראשונה מאז מלחמת העצמאות שבה נשים מגויסות לתפקידי לחימה פעילים. "בהקרנה אנשים היו בשוק. לא עלה בדעתם שיש לוחמות. לא ידעו בכלל שגויסו נשים", סיפרה קידר לאחר הקרנת הסרט בניו יורק.

"הגעתי לסיפור הזה במקרה", מספרת קידר. "היתה כותרת אחת בלבד בנושא הזה בעיתון, כי מי מדבר בכלל על נשים? היו כתבות על הפן ההירואי של הלוחמות עם הטנקים ואיך הן הרגו מחבלים, וכותרת אחת על חיילות שביקשו עזרה נפשית. ואז הבנתי שיש פה משהו והתחלתי לחפש. התקשרתי לפרופ' יעל להב והיא אמרה לי 'תשמעי, אין באמת מחקר מעמיק בנושא הזה'".

"זה משהו שנשבר לרסיסים, כמו צלחת שהתנפצה. והשבר הוא סופר עמוק ומלא חתיכות. וככה אני מרגישה, מפוררת, ולא יודעת מאיפה בכלל להתחיל להדביק את הדבר הזה" (ליאור, 31, מפקדת יחידת סיוע מבצעי מנהלת עמותת שורדי שואה)

קידר פנתה לקסטינה הפקות והודיעה שיש לה סיפור. היא קיבלה אור ירוק מידי וניגשה לחפש מרואיינות. 17 נשים הגיבו לפוסט שפרסמה בפייסבוק, והביעו נכונות לספר את הסיפור שלהן. "התחלתי להתקשר אחת אחת. היו כאלה שלא יכלו בגלל מקום העבודה, משרד הביטחון, משטרה, צבא וכאלה, היו כמה שלא היו מסוגלות לכך נפשית", מספרת קידר. "נותרו שמונה נשים, ואחת פרשה אחרי יום הצילום הראשון". לדבריה, היא לא ערכה תחקיר מוקדם, לא בדקה דבר על חייהן האישיים, ופגשה את כולן לראשונה ביום הצילומים: "זה לא עניין אותי. רק בפרימרייה ראיתי את זאת עם חבר ואת זאת עם ההורים".

הסרט בנוי על מונולוגים של כל אחת מהנשים. הן מדברות בשקט, מאופקות, אבל את סערת הנפש שמתרחשת אצל כל אחת ואחת מהן אפשר להרגיש בעוצמות אדירות גם דרך המסך. באחד הרגעים לין, מפקדת גדוד מילואים, משתנקת ולא מצליחה לדבר. "את רואה שהן לא הולכות להתפרק עכשיו, אבל את שואלת מתי באמת הפצצה הזאת תתפוצץ?", אומרת קידר. "ביומיים הראשונים צלצלתי לציפי ביידר, מנהלת מחלקה בקסטינה, ואמרתי לה 'תשמעי, אני בטראומה. המשפטים שלהן פשוט לא יצאו לי מהראש".

"זה משהו שאני לא יכולה להסביר אותו במילים, זו מן תחושה של נוזל שחור בלב שפשוט מחלחל לכל חלקה טובה" (ליאור, 31, מפקדת יחידת סיוע מבצעי, מנהלת עמותת שורדי שואה)

הסרט צולם על פני תקופה ארוכה, שבה קידר נפגשה עם הנשים מדי 3-4 חודשים. "במפגש השלישי גיליתי משהו מזעזע. חלק מהן פתאום אמרו לי שהן בלבנון. הן החליטו שהן חוזרות ללחימה, זה פשוט היה מטורף". ליאור, אחת מהנשים, מספרת בסרט שאחרי שקיבלה צו מילואים נוסף היא נכנסה למיטה ליום שלם ובכתה. בסופו של דבר היא החליטה לעלות ללבנון לאחר שהבינה שהיא מעדיפה להיות כרגע בתוך הטראומה מלהתחיל להתעסק עם מה שיקרה אחרי.

מה ההבדל בין הסרטים שעשית על גברים לבין נשים?
"אני חושבת שגברים מאוד מחזיקים את עצמם. הם מאוד בפאסון. נשים קודם כל יותר בוכות, קצת יותר מוציאות, אולי הן פחות מפחדות להיראות חלשות. אבל הן אומרות שהן לא מדברות עם אף אחד, וזה דווקא מזכיר את ההתמודדות של הגברים, את השתיקה. את לא יכולה לדבר עם עצמך אפילו, אז איך תדברי עם מישהו אחר? זה מאוד קשה".

מצד שני, היא אומרת, היה מאוד מאוד חשוב להן לתפקד, לא לאבד את זה, לא לתת לרגשות להפריע לשיקול הדעת. גם שקד וגם מאיה מספרות שהיה רגע אחד שהן דאגו לאחד הפצועים והבינו שזאת טעות, שמאותו רגע אסור להן להיות מעורבות רגשית. רגע נוסף שאולי מזקק את ההבדלים היה כשליאור סיפרה על חיילים מבוהלים ומדממים שהגיעו לעברה. מה שהעסיק מאוד באותו רגע, היא אמרה, הוא מה הולך להיות איתם, ואיך הם יתמודדו עם מה שקורה להם.

"איבדתי חלקים בי שכנראה היו נשארים אם לא הייתי חווה חוויות כל כך קשות. זה כואב לי, אני אפילו קצת כועסת שהייתי צריכה לתת חלקים מעצמי" (שקד, 31, סמ"פ פלוגת רפואה, יועצת סביבתית)

האם מישהי מהלוחמות ניסתה לקבל סיוע מהצבא, מהמדינה?
"בינתיים אחת, אבל זה תהליך מאוד מאוד קשה. קודם כל הצבא, משרד הביטחון, אין להם מספיק מטפלים. אז עכשיו התחילו לתת אישורים לקחת מטפלים חיצוניים, ואחת הנשים באמת נעזרת בזה אחרי שהיא חיכתה שנה לטיפול. עכשיו היא גם נוסעת למיאמי למפגש עם הקהילה היהודית. הם ראו את הסרט והם רצו אותה, אז היא מבסוטה".

איך הן היום, אחרי שהסרט יצא?
"הן מאוד התרגשו בפרמיירה כי הקהל עמד על הרגליים וצעק להן בטירוף על האומץ להיחשף. אז אני חושבת שבסך הכל הן בסדר. אני חושבת שזו הסיבה שהן כל כך רצו לדבר. הן חיפשו עם מי לדבר. זה לא מובן מאליו כי הנטייה היא להסתגר. אבל הן בנות אמיצות, מדהימות באמת".

"לפעמים עדיף להישאר בתוך המצב הטראומטי כי יש בו יש תחושת שליטה"

הטראומה של נשים בשדה הקרב כמעט לא מוכרת", אומרת פרופ’ יעל להב, פסיכולוגית קלינית וראש המעבדה לחקר הטראומה הנפשית באוניברסיטת תל אביב. "אנחנו רגילים לחשוב על לחימה כתחום גברי, ולכן פחות מכירים את השיח הנשי על הטראומה הזו. מעבר לכך, כנשים, אנחנו נאבקות להשגת שיוויון, ולכן יש נשים לוחמות שחוות בנוסף לטראומה לחץ סמוי סביב הצורך להוכיח את עצמן, ואולי גם חשש שמא התגובה לטראומה תתפרש כחולשה נשית וכהצדקה להדרה".

מה ייחודי אצל הנשים הלוחמות בסרט?
"מה שמאוד בלט עבורי זה האופן הייחודי שבו הן מתייחסות לזוועות המלחמה והמכוונות שלהן לאחר. נשים, בשונה מגברים, לא מוסללות להיערך למצבי לחימה וקרב, ולכן כשהן מתארות את האירועים הקשים – האיום המתמשך, הפצועים, וההרוגים – הזעזוע שלהן ניכר. הן בעצם מסמנות באופן מאוד חזק את העובדה שהמציאות במלחמה היא לא נורמלית, ובמובן הזה, הקול שלהן חשוב מאוד, כי הוא מתקף ומנוגד לבושה שהרבה פעמים גברים לוחמים חווים בעקבות המצוקה הפוסט טראומטית. בנוסף 'האחר' הרבה יותר בולט בהתייחסות של הנשים האלה. מעבר לחייל שנפל, הן חושבות על הדפיקה בדלת - על המשפחות שנהרסות, ועל המעגלים החברתיים הרחבים שנפגעים בעקבות המלחמה".

איך פוסט-טראומה באה לידי ביטוי בסרט?
"אני חושבת שהסרט ממש מדגים את המגוון הרחב של התגובות הפוסט-טראומטיות. החיילות תיארו אשמה, הצפה רגשית, תחושת ריקנות וניתוק, פלשבקים, וחוויה מחודשת של העבר הטראומטי. מעבר לכך, הטראומה מתבטאת בגוף - מתח כרוני, הפרעות שינה, כאבים שלא מוסברים רפואית ועייפות מתמשכת. עוד תופעה מדאיגה מאוד שעלתה בסרט היא היחס למוות. הטראומה עלולה להוביל לתחושה של אין מוצא, לייאוש גדול, עד כדי מחשבות אובדניות, ולכן יש דחיפות גדולה לטפל בה. אנחנו חייבים לעזור לחיילים ולחיילות שחזרו הביתה, לחזור לכאן במובן הרגשי: לעבד את העבר הטראומטי, להיחלץ מהלפיתה שלו, ולהצליח להתחבר מחדש לחיים".

הנשים בסרט חזרו לחזית אף שכבר זיהו את הקשיים
"כן, במובן הזה הלוחמות בסרט לא שונות מרבים ורבות שחזרו להילחם על אף הקשיים שכבר החלו לצוץ. וכאן אנחנו יכולים לזהות את אחד הפרדוקסים שמאפיינים את הטראומה: מצד אחד חשיפה לאירועים טראומטיים נוספים בקרב עלולה להעמיק את המצוקה, ומצד שני, לחזור לקרב מאפשר ללוחמת להתמקד באיום ובצורך לשרוד, ובאופן הזה להתנתק מהמצוקה. בנוסף, החזרה ללחימה מאפשרת לא לחוות את הפער הבלתי נסבל בין החוויה הפנימית הטראומטית ובין המציאות השגרתית והנורמלית. בטיפול השאיפה שלנו היא לחבר בין החלקים. אי אפשר למחוק את מה שקרה. זה עדיין שם. אבל אפשר להפחית משמעותית את ההשפעה של האירוע על החיים, כך שהטראומה תפסיק לנהל אותנו".

איך אפשר לעזור לנשים לוחמות להתמודד עם טראומה כזו?
" צריך לייצר מרחב שבו הן יכולות לחוש מובנות ומוגנות, ולספק להן טיפול מקצועי ומבוסס מחקר, כדי לעבד את החוויות הקשות שהן חוו. כמובן שככל שמספקים את הטיפול מהר יותר, יש אפשרות לצמצם את ההשלכות השליליות של הטראומה על החיים".