סגנון ההורות הכי טוב הוא גם הכי קשה

לא כל סגנונות ההורות נחשבים שווים. אבל אי אפשר להאשים באי השוויון במטלות הבית אך ורק את התרבות או מדיניות חופשות הלידה. חלק מהבעיה בבית שלי, היתה, כמובן, בי. קל להיאחז בדרך שבה אנחנו רגילים לעשות דברים. היה ברור שאני מתלהבת יותר מגידול הילדים ושחשוב לי לעשות זאת טוב, או לפחות לא נורא, יותר מאשר לאחראי על החצי השני של הגנים שלהם. אם אפשר להאמין למחקרים, אני לא לבד; לאימהות יש סטנדרטים גבוהים יותר בטיפול בילדים מאשר לאבות. אני חייבת גם לומר בכנות שהיה בי פרץ סיפוק קטן כשהילדים היו פונים דווקא אליי כשהיו צריכים משהו. אהבה מצד יצורים קטנטנים היא כמו ניקוטין של הורות. אנחנו רוצים עוד ועוד, אפילו אם צריך לגנוב אותו מבן הזוג.

אבל הדרך שלי לא היתה הדרך היחידה לעשות דברים. היה משנה שהבן שלנו נשאר זמן מה ישן בטרמפולינה, כמו בובת סמרטוטים זנוחה, כי בעלי עשה שיחת עבודה? היה משנה שהבת שלנו אכלה במקדונלד'ס? בארבע אחר הצהריים? ובגלל זה לא רצתה ארוחת ערב בחמש אבל היתה עצבנית כשכבר הגיע הזמן לישון? לטווח ארוך, לא, זה לא היה חשוב. אבל בזמנו הרגשתי שזאת חרפה.

מתברר שדי קשה לקלקל ילדים. אם בני הזוג שלכם לא מסכנים חיים צעירים, תנו להם להיות הורים כמו שהם רוצים, בלי ביקורת. קודם כל, הם ילמדו יותר. פעם אחת בעלי לקח את הבת שלנו מהבית בבגדים לא חמים מספיק. לא אמרתי כלום, אבל אחרי שהיא התחילה לרעוד מול עיניו הוא נתן לה את הסוודר שלו, והיה לו קר עד שחזרנו הביתה מיום הבילוי (פראייר). בפעם אחרת הוא התעקש, למרות מחאותיי, שיהיה בסדר להשאיר את שני ילדינו הישנים (בני שלוש ושבע) ולקפוץ לראות חברים בדירה אחרת בבניין. נשארנו כמה דקות יותר ממה שהתכוונו וכשחזרנו הביתה הבן שלנו דיבר בטלפון, כשבתנו חובקת את מותניו בפחד מוות. הוא דיבר עם מוקד החירום. אמר שהוא לא יודע איפה ההורים. נתתי לבן הזוג שלי להצטרף לשיחה עם המוקדן.

סיבה נוספת להנמיך את אש הביקורת על הרגלי ההורות של בני הזוג היא שסביר להניח שגם שלכם לא מושלמים. זה מה שטוב במצב שבו יש שני הורים; כל אחד מהם עושה טעויות שונות. כשבעלי טיפל בבן שלנו, הוא נפל מהמיטה. כשאני טיפלתי בבן שלנו, הוא נפל מהעגלה. מי בכלל יודע מה הכישלון ההורי הגדול יותר? אפשר לפצות על הליקויים של בני הזוג.

כן, יש מטלות הורות שנשים עושות טוב יותר; בדרך כלל כאלה שנוגעות לטיפוח והקשבה. ויש משימות שגברים בדרך כלל מצטיינים בהן יותר, למשל לתת לילדים לקחת סיכונים ולבנות את הביטחון העצמי. אין בזה כדי לומר שילדים שהוריהם מאותו המין מפספסים, כי ההבדלים בין המגדרים פחות חשובים מאשר האינטראקציות והשותפויות בתוך כל זוג כשלעצמו. חוץ מזה, רוב המשימות יכולות להתבצע בידי כל יצור תבוני.

ככל שהילדים מתבגרים, עוזר מאוד שיש עוזר/כפילה/מנהל משא ומתן שיכולים לבצע את המטלות שאיתן אתם מתקשים. בתי בת העשרה הרגישה שהעניין שלי בפעילויות החברתיות שלה עמוק מדי, ובנתה חומה סביב חייה. אבל היא בדרך כלל אפשרה לאבא שלה לדעת איפה ניצבים שערי הכניסה. הורים אומרים שאין להם ילד שהם מעדיפים, ואני חושבת שזה נכון. אבל הם בפירוש עוברים תקופות שבהן קשה יותר לאחד מהם עם ילד מסוים. בתקופות האלה מצוין הן להורה והן לילד שיש מישהו שאוהב את שניכם ויכול לתווך.

סוציולוגים ויועצי הורות אומרים שההורים האפקטיביים ביותר הם "סמכותיים". הורים כאלה אינם מעורבים פחות מדי, או יותר מדי, בחייהם של ילדיהם. הם לא מתירניים מדי ולא רודניים מדי. הורים סמכותיים לא מנהלים דמוקרטיות, אבל הם לא דיקטטורים. הם נותנים לילדים את מידת החופש המדויקת שאיתה הם מסוגלים להתמודד. הם תומכים ומעודדים בלי לחנוק. חשבו על דמויות כמו אטיקוס פינץ', מארג' סימפסון, תמי טיילור מ"אורות יום שישי" או מוֹלי ויזלי מ"הארי פוטר". אני לא צריכה לומר לכם שהסגנון הזה מחייב הכי הרבה עבודה, גם בחשיבה וגם בהגעה להסכמות עם בני הזוג, וגם בנוכחות הממשית והמעורבות המעשית. הורות כזאת תדרוש מכם את כל רוחב הפס הזמין. הורות מעורבת מאוד היא המתישה ביותר, אבל הורות סמכותית היא הקשה ביותר. כמו להשחיל תולעת חיה לקוף מחט, או לעשות יוגה כשעיניכם עצומות.

אתם לא מדמיינים, קשה יותר להיות הורים היום

אמא שלי אוהבת לומר שהילדים שלה גידלו את עצמם. יש לי שלושה אחים ורוב ילדותנו עברה עלינו בהטלת אימה זה על זה; בברֵיכה, בחצר האחורית, בחדר המשחקים, במכונית. עשינו ספורט בצורה גרועה ומוזיקה בצורה גרועה יותר. שיעורי הבית נעשו בסופו של דבר, אלא אם כן היא קראה לכולנו לראות משהו מצחיק בטלוויזיה יחד איתה. כשהיו שואלים את ההורים שלי מה שלומנו, הם היו אומרים שמצבנו "סביר יחסית לממוצע". כלומר, אם היו משווים אותנו לסחורה חקלאית האיכות שלנו היתה מספיק טובה בשביל ירקן שכונתי, אבל לא כדי להגיע למסעדת יוקרה. הם כבר הפסיקו לומר את זה בינתיים, אבל זה פחות או יותר עדיין מה שהם חושבים עלינו.

סגנון ההורות מתוך אי-התערבות שלה כבר לא פופולרי. מסיבות טובות יותר ופחות, הורים נהיו דקדקנים הרבה יותר. כבר אי אפשר להיות הורים כברירת מחדל, זה חייב להיות מעשה מכוון. כמעט כאילו ילדים היום נבררים ומטופחים בתשומת לב, לא סתם גדלים. המטוטלת נעה לצד השני, ילדים כבר לא נחשבים לפירות שנושרים מהעץ אלא לאבני חן שצריך ללטש ולמרק בדיוק מוחלט.

אי אפשר להאשים בזה את ההורים; הרבה יותר מונח על כף המאזניים. תואר אקדמי נחשב כיום הכרחי להצלחה וליציבות כלכלית של ילדים, והוא מוצר יקר להפליא, כך שההכנות ללימודים מתחילות בגיל צעיר להפליא. אם לא הדריכו אתכם עד לכיתה ג' שהילדים שלכם חייבים לקבל ציונים מדהימים ולצבור חופן הישגים מחוץ לספסל הלימודים כדי להתקבל לקולג' טוב, הרי שגידלתם אותם בחינוך ביתי או שלא שמתם לב עד כה.

אבל לא מדובר רק בקולג'. הורות בכלל הפכה למיזם המונע בכוח הפחד. יש מפלצות מכל עבר, החל ממטפלת מזניחה או נקמנית, דרך הבריון בבית הספר, לבן העשרה שמשתוקק למכור לילד סמים, לסוטה שיעלה צילומים של הילדה לאתר של מתנשפים באינטרנט, ועד למתבגרים רגילים שנהיים למניאקים ברשתות החברתיות. מגרשי משחקים הם סכנה. בריכות שחייה הן סכנה. טרמפולינות הן סכנה. כלומר, כמובן, רק שהיום נראה שזאת התכונה העיקרית שלהם.

ושכיחה יותר מכול החרדה המציקה שאנחנו פשוט לא עומדים בקצב; אנחנו לא עושים את כל השלבים המדויקים הנחוצים כדי להבטיח את הצלחתם של ילדינו. אנחנו משמידים כל סיכוי לאושר שיש לילדינו, כי נמנענו במעשה או במחדל ממטלות בסיסיות מסוימות. הפחדים הללו מכל הכשלים מתחילים בשלב מוקדם. האם אנחנו מזיקים לתינוק אם אנחנו נותנים לו לבכות הרבה כשהוא מתקשה לישון? האם אנחנו מזיקים לילדה אם מרשים לה לישון איתנו? מותר לתת מוצץ? גבינה לא אורגנית? יוגורט עתיר שומן? כמה זמן מסך נחשב מוגזם? ואם לא נצליח להכניס אותם לגן הילדים/חטיבת הביניים/ התיכון/הקולג'/נבחרת הספורט המושלמים היחידים?

כל אלה מספיקים כדי ליצור לחץ על אנשים שגם מנסים להחזיק מעמד בעבודה ובנישואים, אבל מלבדם, רשת האינטרנט מחריפה בהרבה את המצב. וגם משפרת אותו, כי אפשר למצוא אנשים שחושבים כמונו ותשובות לשאלות מביכות כמו, "מה לעשות אם הבן שלי תוקע את הבולבול לתוך צעצועים?" ו"איך אפשר להתמודד עם הבת שלי, שלא נותנת לי ללכת לשירותים לבד?" אבל וואו, כל שאר ההורים והמעירים ביקורתיים כל כך. והרשתות החברתיות נוטות להעצים את הביקורת הזאת. ב-2016 ילד בן שלוש הצליח איכשהו להידחק בין סורגי כלוב בגן החיות של סינסינטי. גורילה זכר במשקל 200 קילו בשם הַרַמְבֶּה תפס אותו, ועובדי גן החיות נאלצו לירות בקוף למוות. תקרית טרגית שיכולה היתה לקרות כמעט לכל ילד פעיל וסקרן, כפי שיכול להעיד כל הורה לבן שלוש חובב התפתלויות. אבל השנאה שכוּונה לעבר אמו של הילד באינטרנט היתה מחרידה. "יש גורילות שהן הורים טובים יותר מאנשים מסוימים", כתב הידוען ריקי ג'רווייס בטוויטר. ידוען אחר, ג"ל היולי, הוסיף, "מי שמשאיר ילד במכונית הולך לכלא, מי שנותן לילד ליפול לכלוב גורילות צריך ללכת לשם גם!" יותר מ-300 אלף איש חתמו על עצומה מקוונת, שדרשה לחקור את הסביבה הביתית של הילד בחשד ל"הזנחה הורית העלולה להוביל לנזק גופני חמור עד כדי מוות".

הלקח כאן להורים ברור: כל טעות, אפילו משהו קטן כמו הפניית תשומת ליבך מילד אחד לאחר לדקה או שתיים, עלולה לגרום למאות אלפי בני אדם, חלקם מפורסמים, לבייש אותך בפומבי. מחקר של אוניברסיטת מישיגן מ-2017 גילה ש-61 אחוזים מהאימהות דיווחו שספגו ביקורת על בחירות שעשו בהורות.

הורים מגיבים למצב המפחיד הזה בהכפלת ההשקעה. אנחנו מתאמצים יותר. אנחנו עושים יותר, מתערבים יותר בחייהם של ילדינו, מקריבים יותר מעצמנו ומזמננו. אנחנו קוראים ספרים שמסבירים לא רק שלא ראוי לתת פליק לילד, אלא שלא ראוי להוציא אותו לפסק זמן ואפילו, לפי מדריך עדכני אחד, להשתמש בביטוי "כל הכבוד". מתברר שככל שהלחץ לגדל ילדים בצורה מסוימת גובר, טווח הכלים ההתנהגותיים העומד לרשותם של הורים קטן (שיהיה ברור, אני לא בעד פליקים. מחקרים מבהירים שמכות מזיקות יותר מאשר מועילות. אני רק חושבת שיש הבדל גדול מאוד בין התפרצות זעם אלימה על ילד עם כל עבֵרה קטנה ובין יציאה משלוות נפש פעם אחת אחרי שהילד עשה משהו חמור במיוחד ו/ או מסוכן בפעם החמישית. גם הורים הם בני אדם.)

משום כך שנות ההורות יכולות להיות קשות כל כך לזוגיות. בני הזוג לעולם לא יסכימו ביניהם אלו מהחרדות הללו סבירות, ואילו פשוט מטורפות. לא סביר שיהיו להם סדרי עדיפויות זהים לחלוטין למה שהילדים צריכים להתמקד בו, ולעיתים קרובות יהיו להם רמות שונות של מתירנות ומשמעת. יתרה מזאת, הזמן הנוסף שהורים מעבירים עם צאצאיהם מגיע לעיתים קרובות על חשבון הזמן עם בן או בת הזוג. כך יש להם פחות זמן לשיחות שפויות, פחות אפשרויות לעשות דברים שמזכירים זה לזה שהם צוות אחד, ויותר הזדמנויות שבהן דעות מובעות בתנאי לחץ.

כיוון שמשפחות הן מערכות אקולוגיות שלמות בפני עצמן, כשילד אחד מסתבך הכול יוצא מאיזון. מחלת נפש, מעצר, תאונה, הפרעת אכילה ‑ כל אלה הם לא דברים שקורים לילד אחד בלבד. הם משפיעים על היחס ההדדי בין ההורים, הם משפיעים על תגובות ההורים לילדים האחרים במשפחה, ועל התגובות של הילדים זה לזה. הם עלולים לבלוע לחלוטין את תשומת הלב של אחד ההורים ולהרחיק אותו משאר המשפחה. ואם ההורים חלוקים בדעותיהם על דרך ההתמודדות עם המשבר, המצב כולו עלול להיות בעייתי עוד יותר.

אבל אפילו בתקופות פחות דרמטיות, ריבים על מי צריך להתמודד עם הילדים דומים לבחילה בנסיעות: מצב שכיח, המחייב תשומת לב מיידית, שלא נפתר בקלות. נניח שיש לכם דדליין בעבודה על פרויקט שאמור היה להיות מוגש אתמול אבל התעכב כי ילד היה צריך משהו לבית הספר. בינתיים לבן או בת הזוג יש משמרת ארוכה, ואחר כך הם עוד צריכים לעשות הסעה משותפת לחוג הכדורגל. ואז מצלצלים מבית הספר כדי לומר שלילד שלא משחק כדורגל יש דלקת בעין וחייבים לאסוף אותו מיד, והוא לא יכול לחזור לבית הספר במשך יומיים בלי אישור רופא. מי אמור להפסיק את מה שהוא עושה, לאסוף את הילד, לקחת אותו לרופא, לקנות את התרופה ולארגן בייביסיטר ליום הבא? זה שקרוב יותר פיזית או זה שעושה פחות למען המשפחה? זה שלא בא בפעם הקודמת או זה שהמחויבות שלו בעבודה קלה יותר לדחייה? המשא ומתן אינסופי.

הכל יכול להיות פשוט הרבה יותר אם הילדים פשוט משתפים פעולה ועושים את הדברים הסבירים וההגיוניים כשמבקשים מהם לעשות אותם, במסגרת זמן שאפשר להסתדר איתה. לרוע המזל צייתנות לא מאפיינת את המין האנושי, בעיקר לא את הגורים שלו. הכישרונות שלהם הם יותר בכיוון של לעשות-דברים-שלא-אמורים. פירוש הדבר הוא שהורים נאלצים לעיתים קרובות להגיע למצב של שוטר טוב מול שוטר רע. יש הורים שמתייחסים לעברות ברצינות רבה יותר מאחרים. ידוע היטב שילדים מצליחים להבין יפה מאוד את ההבדלים ולתמרן את ההורים זה נגד זה. זאת בעיה, כי לא תמיד ברור מלכתחילה מהן הסוגיות שלגביהן תרגישו בצורה שונה. אנשים הרי לא יושבים לפני שהם מתחתנים ואומרים, "כשיהיו לנו בני עשרה אני מצפה שהם יחזרו הביתה עד 11 בלילה, לתת להם דמי כיס מינימליים, ולא להרשות להם ללבוש בגדים שרואים דרכם את הציצי מהצד לפני גיל 18. מה דעתך?". אין לנו כוחות חשיבה מופשטת שמאפשרים לדמיין את השיטות להטלת משמעת שניאלץ להשתמש בהן על ילדים שעוד לא ילדנו, בשל עברות משמעת שהם עוד לא ביצעו. אנחנו אפילו לא מודעים בהכרח לגבולות שלנו כהורים, כי הם משהו שקלטנו פחות או יותר מההורים שלנו ולעתים נדירות ניסחנו במילים.

אני זוכרת יפה מאוד את היום הראשון שבו אמרתי לאמא שלי "פאק". היא לא אמרה כלום, אבל אני התהפכתי במיטה עד שרגשות האשמה כמעט חנקו אותי, ואז התנצלתי. לא הצלחתי להוריש לילדי את ייסורי המצפון האלה, כי הם מדברים אלי כאילו הם חברי כנופיה בכלא ממשלתי ואני הסוהרת הזוטרה. בהתחלה התנגדתי ליחס, אבל בן הזוג שלי לא, והילדים הרגישו שיש פער בינינו וניצלו אותו. אחרי ניסיונות לרסן את ניבולי הפה ‑ כולל טבלאות, צנצנת קללות, תזכורות עדינות, מניעת זכויות, החרמה של צעצועים או מכשירים דיגיטליים שונים, פרס על שבוע בלי קללות, מערכת תגמולים מסובכת שכללה הימנעות מעצות מצדי תמורת הימנעות מקללות מצדם ‑ פשוט נכנעתי ואני מנסה כמיטב יכולתי להתעלם. רק שזה לא עובד. בלי עזרתו של בן הזוג שלי היה בלתי אפשרי לרסן את ההשפעות של כל המוזיקה, הסרטים וההתנהגויות בשכונה שילדי חווים בניו יורק של המאה העשרים ואחת. כנראה שזה היה בלתי אפשרי גם איתו. בשלב מסוים צריכה להתקיים ביניכם שיחה זוגית על הגבולות שאתם קובעים, ואז הצטיידות בנשק המתאים להגנה עליהם. יכול להיות שעדיין תפסידו, אבל לפחות תיפלו יחד.