"אני נראה שלם, אבל אפילו לשטוף כוס זה אתגר"

לשרטט בלי להעמיס על היד הפצועה, לחתוך לבד את הלחם שאפית, לצאת מהבית עם כלב השירות או לעבור מהליכה לריצה בלי להחליף סד: עבור פצועי ופצועות צה"ל, גם פעולות מוכרות יכולות להפוך להתמודדות יום-יומית. פרויקט "חיבורים", ביוזמת בזק ובשיתוף ארגון נכי צה"ל ושנקר, נולד מתוך הרצון לתת מענה לאתגרים האלה ולסייע לפצועים ולפצועות לחזור, ככל האפשר, לעצמאות ולשגרת חיים.

במסגרת הפרויקט, סטודנטים וסטודנטיות בשנה ג׳ במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ליוו במשך חודשים לוחמים ולוחמות פצועי צה״ל, כמעט כולם ממלחמת חרבות ברזל. המפגשים התקיימו במחלקות השיקום, בבתיהם הפרטיים ובבית הלוחם. הסטודנטים למדו מקרוב את המציאות שאיתה מתמודדים הפצועים, ניסו להבין אלו פעולות הפכו למורכבות ואלו פתרונות קיימים אינם נותנים מענה מספק, ופיתחו פתרונות מותאמים לצרכים שעלו מחיי היום-יום. הפיתוחים עוסקים במגוון רחב של אתגרים יום-יומיים, ולצד אלה הוצגו גם רעיונות שנועדו להקל על השהייה במרחבים ציבוריים עבור מתמודדים עם פוסט-טראומה.

״מאז ה-7 באוקטובר היה לנו ברור שהאחריות שלנו כחברה לא יכולה להסתכם בתרומה חד-פעמית. ציבור המילואימניקים והמשרתים ובני ובנות זוגם מתמודדים עם מציאות מורכבת שמשפיעה על כל תחומי החיים, ולכן הקמנו את 'קרן המחוברים' של בזק כדי להעניק תמיכה לאורך זמן ולנסות לתת מענה אמיתי לצרכים שנוצרו", אומרת טלי תובל, סמנכ"לית תקשורת תאגידית בבזק. "עד היום הקרן כבר תרמה מיליוני שקלים, לצד שורה של מהלכים ויוזמות שבהם בזק והעובדים התגייסו לטובת ציבור המשרתים והמשפחות שלהם. מבחינתנו, זו מחויבות שנמשכת גם אחרי רגע הגיוס עצמו. להיות שם עבור מי שנושאים בנטל, לסייע להם ולבני ובנות זוגם, ולחפש כל הזמן איפה אנחנו יכולים לעשות יותר כדי להקל על החיים שלהם".

להמשיך ללמוד למרות הפגיעה ביד

אחד הלוחמים שהשתתפו בפרויקט הוא אסיף, בן 28 מרמת גן, קצין ומפקד צוות לשעבר ביחידת אגוז, שנפצע בינואר 2024. לאחר שלושה ניתוחים, הוא עדיין מתמודד עם כאבים כרוניים ופגיעה במוטוריקה העדינה בידו החזקה. לצד השיקום והמשך שירות במילואים, הוא לומד בעצמו עיצוב תעשייתי בשנקר – תחום שמצריך כתיבה, רישום, חיתוך ועבודה ממושכת עם הידיים.

"אני נראה שלם, אבל ביום יום פעולה כמו לשטוף כוס זה אירוע מאתגר", מספר אסיף. "כשהתמיינתי והתקבלתי לשנקר הסברתי על הבעיה שיש לי וביקשתי שיבדקו איך אפשר להקל עליי בצורה מסוימת. זה התואר שהכי מתאים לי ובגלל זה אני לא מוותר לעצמי בשום צורה".

הסטודנטים עומרי סידי, רוני מורד ומאיה שור פיתחו עבורו שלושה עזרים: סכין עם גלגל שנועד להקל על התנועה לאורך משטח העבודה, מספריים עם מנגנון קפיצי ואביזר כתיבה כדורי, שנועד לתמוך בכף היד ולהפחית את המאמץ בזמן כתיבה ושרטוט. מאיה, שפיתחה את אביזר הכתיבה, ביקשה לבחון איך אפשר להמשיך ליצור גם כשהאחיזה עצמה קשה. "השאלה הייתה איך אפשר לשמר את החוויה של מעצב תחת מגבלה של מוטוריקה. לשמור על היכולת לשרטט ולצייר". במהלך העבודה התייעצה עם שתי פיזיותרפיסטיות ובחנה מנגנונים וחומרים שונים.

אסיף היה שותף לתהליך גם מנקודת מבטו כסטודנט לעיצוב, ויכול היה לתת משוב מקצועי על הפיתוחים. "כשהגעתי ליום ההגשה זה היה נראה מעבר למה שציפיתי", הוא מספר. מבחינתו, ההיכרות עם התחום גם חיזקה את הרצון לעסוק בעתיד בפיתוח עזרים רפואיים ולעזור לאנשים המתמודדים עם קשיים דומים.

לדברי מאיה, זה היה אחד הרגעים שבהם הבינה שהפרויקט יכול להפוך מפיתוח אקדמי למוצר עם שימוש אמיתי בחיי היום-יום. "לאחר ההגשה שיתפתי את הפרויקט הזה באינסטגרם וקיבלתי המון תגובות מאנשים שסיפרו על מכרים שהיו צריכים את זה – האח הקטן והסבא עם הפרקינסון. זה לגמרי יכול להיות מוצר מדף, וככה גם תכננתי אותו".

להפוך את ההתניידות עם כלב שירות לפשוטה יותר

שובל בנימיני, בת 27 מכפר סבא, שירתה כלוחמת ביחידת עוקץ והוכרה לאחר שירותה כמתמודדת עם פוסט-טראומה. בשלוש השנים האחרונות מלווה אותה וודי, כלב השירות שלה. "זה לקח זמן עד שהגעתי לוודי, וזו ההצלה של החיים שלי. היה לי ממש דיכאון של אין יום ואין לילה, ופתאום יש יצור חי שצריך טיול בבוקר וצריך שאני אדאג לו, וזה עזר לי לצאת מהמקום הזה. הוא הדבר הכי יקר לי היום בחיים".

לצד העזרה שמעניק לה וודי, היציאה המשותפת מהבית הייתה כרוכה בסרבול. בתחבורה הציבורית מתווספים קשיים נוספים: היעדר מקום ייעודי לכלב, סכנת החלקה בזמן נסיעה והחום של רצפת האוטובוסים בימי הקיץ. לכך מצטרפת לעתים גם מודעות נמוכה לתפקידו הקריטי של כלב השירות, עד כדי מצבים שבהם נהגי אוטובוס אינם עוצרים או אינם מעלים נוסעים עם כלבי שירות.

הסטודנטיות מיתר אליהו וקרן פז התייחסו בפיתוחים שלהן לשני הקשיים האלה. הן פיתחו משטח נייד שנועד למנוע החלקה, לבודד חום ולסמן מקום לכלב שירות, וכן וסט עם תאי אחסון לציוד הנדרש לאורך היום. הפיתוחים נועדו להקל על ההתניידות המשותפת, ובמקביל לסייע לסביבה לזהות שמדובר בכלב שירות שנמצא בתפקיד.

לדברי מיתר הפתרונות נולדו מתוך התבוננות בשגרה של שובל, ולא רק מתוך ניסיון למצוא מענה לבעיה שהיא ידעה להגדיר. "לאט לאט, בשיח חופשי וחברי, זיהינו אתגרים שאפילו היא לא שמה לב שקשים לה. היו דברים שנולדו מתוך ישיבה איתה בסלון וראייה שלה מתנהלת ביום-יום, מלראות אותה רוצה לצאת לטיול ומתחילה לאסוף בקבוק, אוכל, רצועה ועוד. הבנו גם שבתחבורה ציבורית המשטח שלנו נותן מענה פונקציונלי, וגם מכניס מודעות".

"העולם הזה לא היה מוכר לסטודנטיות", אומרת שובל. "הן פתאום ראו את רמת האילוף ואת כל מה שכרוך בכלב שירות. הן לקחו את הרעיונות והעצות שלי ועשו דברים בהתאם לצרכים והרעיונות שלי. הרגשתי שהקול שלי נשמע. מבחינתי הפרויקט הזה יכול להביא לשינוי מטורף ברמת המודעות וזה ישנה לכולנו את החיים. אני חושבת שזה לא יעזור רק לי. אני היום בסיטואציה שאני רוצה להשמיע את הקול שלי ושל וודי בשביל שאר הנכים שיגיעו עם כלבי השירות שלהם למקומות ציבוריים".

"רציתי למצוא דרך לנגן עם הפרוטזה"

דניאל ברשר, בן 25 מקריית אונו, שירת כלוחם בימ״ס איו״ש. במהלך פעילות מבצעית שבה נכנסו לבית כדי לסרוק אותו, הוא זיהה קנה של מחבל שמכוון לעברו ולעבר חבריו. הוא הסתער קדימה ומצא את עצמו לבד מול ארבעה מחבלים. "היד שלי נקלעה בקנה של אחד המחבלים. חטפתי מכה בראש וראיתי שפריץ של דם מהעין הימנית. חשבתי שזהו", הוא מספר. רק בהמשך הבין שהכדור שפגע בו שפשף את ראשו. הפציעה ביד, לעומת זאת, המשיכה ללוות אותו. במשך שנה וחצי ניסו הרופאים להציל אותה, אך היא לא החלימה כראוי ובגופו נשארו רסיסים שאי אפשר היה להוציא. לבסוף החליטו דניאל והרופאים שקטיעת היד היא האפשרות הנכונה.

דווקא אחרי הניתוח, הוא מספר, משהו השתנה. "אחרי שעשיתי את הניתוח ממש פרחתי. כי לא משנה מה יהיה, הבעיות הן מינוריות לעומת מה שהיה", הוא אומר. דניאל חזר לעשייה, החל לנגן בגיטרה וכיום הוא גם לומד הנדסה. הוא משתמש בפרוטזה באופן כמעט קבוע, ואף כיד דומיננטית.

כשנכנס לפרויקט ״חיבורים״, הוא קיווה למצוא פתרון שיקל עליו דווקא בנגינה ובשימוש היום-יומי ביד. עדי בר, סטודנטית שנה ג׳ לעיצוב תעשייתי בשנקר, שהכירה את דניאל במסגרת הפרויקט, לקחה את האתגר לכיוון אחר. עדי ראתה שהחיבור בין הגדם לפרוטזה נשען כיום על ליינר – מעין מעטפת שמולבשת על הגדם, ושחוסר התאמה שלה עלול לגרום לכאבים, במיוחד באזור שמושפע מחום, הזעה ושינויים בנפח. משם היא יצאה לחקור אפשרות למתאם דינמי שיתאים את עצמו לגדם. "לא מדובר פה באיזו טכנולוגיה מטורפת". עדי החלה לבחון חומרים שונים, נעזרה במרצים בשנקר בעלי ניסיון בפרויקטים רפואיים ובנתה מודל תלת-ממדי של גדם ממוצע. הפיתוח שלה מבוסס על חומר גמיש שיוצר ואקום בין הגדם לפרוטזה, במטרה לשפר את ההתאמה והאחיזה. המטרה, מבחינתה, לא הייתה להישאר עם פתרון שמותאם רק לדניאל, אלא לבחון אם אפשר לפתח מוצר שיוכל לתת מענה לאנשים נוספים.

הרגע שבו הפיתוח הפך ממודל למוצר הגיע ביום ההגשה. "לקחתי את דניאל הצדה ושאלתי אם הוא רוצה שנמדוד אותו. זה עלה עליו, התלבש, והוא שם על זה את הפרוטזה. זה היה ממש מרגש". עבור עדי, הפרויקט המשיך מעבר להגשה. היא נבחרה להמשיך עם הפיתוח במסגרת האקסלרטור של הפרויקט. "זו פעם ראשונה שאני עושה מוצר שהוא מעבר למודל ויכול לשנות למישהו את החיים. פעם ראשונה שאתה יוצא משלושה חודשים אינטנסיביים על הפרויקט ואומר – וואו, עשיתי פה משהו".