מטוס צבאי הרג את אמם. 46 שנה אחרי, הילדים עדיין נלחמים על זיכרון

בבוקר של יום ראשון, 14 בספטמבר 1980, יצאה מלכה מדו מביתה ביוקנעם. היא הכניסה את אליהו, בנה בן החמש, לגן הילדים, ופנתה לכיוון המרכז המסחרי. רצתה לעבור בבנק ומשם להמשיך לבית אמה, כמו כל בוקר. בשמיים מעל לראשה, מטוס סקייהוק צבאי באימונים חתך את האוויר. ואז הוא התפוצץ.

מכתש בעומק של כחמישה מטרים נפער בכביש האספלט. אחד משברי המטוס פגע במלכה. היא הייתה בת 44, אם לארבעה ילדים, האישה היחידה שהייתה באותו רגע במקום. גופה נשרף עד שבקושי הצליחו לזהות אותה.

מלכה מדו לא חזרה הביתה באותו יום. ילדיה, שעד אז גדלו בבית קטן ומלא בטוב, עם ריח של בישולים וזרועות פתוחות שחיכו להם אחרי בית הספר, נותרו עם אב שבור ועם חור שאף אחד לא ניסה באמת למלא.

עברו 46 שנה מאז אותו בוקר. המשפחה מעולם לא הוכרה כמשפחה שכולה. מלבד מטפלת מטעם הרווחה שהגיעה לזמן קצר, אף גורם רשמי לא ליווה את הילדים היתומים. אפרת מדו, שנישאה לאליהו לפני 20 שנה, שמעה ממנו את הסיפור ולא הצליחה להשלים עם השתיקה. "מהיום שהכרתי אותו רציתי לפתוח את זה, לספר את הסיפור", היא אומרת. "אף אחד לא מדבר על זה".

ארבעה ילדים נותרו יתומים באותו ספטמבר: הבן הבכור, שהיה בן 15, אורנה בת 11 וחצי, סיגי שעמדה לחגוג יום הולדת שבע, ואליהו הקטן בן החמש. הבן הבכור כבר אינו בחיים, נפטר מדום לב. דוד מדו, האב, נשאר לבדו עם ארבעה יתומים, עבד במפעל סולתם ביוקנעם ודאג שלא יחסר להם דבר. הוא הלך לעולמו בשנת 2004, עם לב שבור.

אפרת מתארת את חמיה כאיש צדיק ותמים שכל עולמו נחרב ביום אחד. "באו עם 5,000 שקל לאבא שלו וזהו, סתמו לו את הפה", היא אומרת. "האבא היה מוכה צער. לא היו אז מוסדות רווחה ועובדות סוציאליות שילוו אותם". הטייס, היא מוסיפה, עדיין בחיים. הוא מעולם לא פנה אל המשפחה.

אמא הייתה תמיד בפנים

אורנה, שהייתה ילדה בת 11 וחצי כשהעולם שלה התהפך, זוכרת אם שכל חייה סבבו סביב הבית והמשפחה. "אמא הייתה צנועה, אחת שעוזרת ודואגת לכולם", היא מספרת. "עקרת בית שמכבדת כל אדם מקטן ועד גדול. היא הייתה מבשלת ותורמת לנזקקים, מתקנת בגדים בהתנדבות לכל מי שביקש, סועדת את הוריה כל יום".

הבוקרים בבית מדו נראו כולם אותו הדבר. מלכה הייתה שולחת את ילדיה לבית הספר נקיים ומסודרים, עם ארוחת בוקר, ובצהריים, כשחזרו, היא תמיד הייתה שם. "הגענו לבית קטן ומלא בטוב", אורנה ממשיכה, "נקי ומסודר, עם ריח של בישולים ומטעמים. אמא חיכתה לנו בזרועות פתוחות עם חיוך רחב. הבית תמיד היה פתוח למשפחה, לחברים ולשכנים. כל מוצאי שבת באו האחים של אמא אלינו והיא אהבה את המפגש הזה".

שבוע לפני האסון הזמינה מלכה עגילים ושתי שרשראות עם שם מחנות תכשיטים בחיפה: מתנות לאורנה ולסיגי, שרשרת עם שם לכל אחת. את העגילים תכננה לתת לאורנה כמתנת הפתעה לבת המצווה. כחודש אחרי האסון צלצל הצורף ושאל למה עדיין לא הגיעו לאסוף את ההזמנה. "נסעתי עם אבא להביא את המתנה שאמא הזמינה ולא הספיקה לתת לי", אורנה אומרת. "עד היום, 45 שנה אחרי, היא חסרה לי ותמיד בליבי ובמחשבותיי".

סיגי, שהלוויה של אמה נערכה יום לפני יום הולדתה השביעי, כמעט לא זוכרת אותה. את מה שקרה באותו בוקר היא משחזרת בשברים. "הייתי בכיתה ב', אורנה בכיתה ו'", היא מספרת. "כשהמטוס התרסק ראינו את העשן מהגדר של בית הספר. אני זוכרת שכשהגענו הביתה היה מאוד מוזר, כי אמא לא הייתה שם. היא תמיד הייתה שם".

לילדות לא היה מפתח לבית. הן נכנסו דרך החלון וחיפשו את אימן. בדיעבד הסתבר שאחד מבני הדודים ראה את הארנק שלה זרוק. הוא לקח אותה לבית החולים ברכב. לא היו אז טלפונים. לקראת אחר הצהריים הגיעו הסבא והסבתא, ושני הדודים הלכו לזהות.

"באותו רגע הזיכרון שלי נמחק, של כל מה שהיה קודם", אומרת סיגי. היא ואורנה, שתי הקטנות, לא השתתפו אפילו בשבעה. רק שני האחים הגדולים ישבו. בהתחלה הגיעה מטפלת מטעם שירותי הרווחה, אבל הליווי לא נמשך זמן רב. "אמא הייתה אישה דומיננטית עבורנו", סיגי אומרת. "הבית תמיד היה פתוח והיא הייתה בפנים. הבית הזה עד היום פתוח".

שלט מפח וחומה של שתיקה

כשהמשפחה דרשה שיוקנעם תנציח את מלכה, הוצב שלט פח עם שמה. "זה נראה נורא", אומרת אפרת. רק אחרי מאבק נוסף הוחלט להציב אבן הנצחה ראויה, אבל הרשות המקומית ביקשה מהמשפחה להשתתף בעלויות.

אף על פי שעברו עשרות שנים, המשפחה לא פנתה מעולם לגורם רשמי בדרישה להכרה. "הם אמרו שעבר המון זמן ולא יכירו בנו גם עכשיו", מסבירה אפרת. "אבל אני חושבת שהזמנים השתנו. ילד בן שבע שאמא שלו נהרגה מטיל במלחמה הזאת, עמותות נרתמות, כולם מדברים על זה. וילד בן חמש שאיבד את אמא שלו באסון נוראי, כמעט לא הייתה התייחסות".

מבירור שערך mako במשרד הביטחון ובביטוח הלאומי עולה שהמשפחה נפלה בין הכיסאות הבירוקרטיים. אגף משפחות במשרד הביטחון מטפל במשפחות חללי כוחות הביטחון בלבד, לא באזרחים. האירוע שבו נהרגה מלכה מדו מוגדר "תאונת אימונים", לא פעולת איבה. ייתכן שהמשפחה הייתה יכולה להגיש בקשה להכרה כנפגעת פעולות איבה דרך הביטוח הלאומי, אבל גם זה אינו ודאי. ממילא, דוד מדו היה עסוק באבל כבד ובגידול ארבעה יתומים. לא היה לו כוח להילחם גם בבירוקרטיה. עכשיו, אחרי 46 שנה, המשפחה שוקלת לנסות.

אפרת לא מבקשת כסף. היא מבקשת סיפור. "אני רוצה שהסיפור יסופר", היא אומרת. "שידברו עם תושבים ותיקים, שיספרו מה היה פה. שילדים ביוקנעם ידעו. הבת שלי עשתה עבודה על סבתא מלכה בבית הספר ואף אחד לא הכיר את הסיפור". "הייתי רוצה שיכניסו אותנו למשפחות השכול, שמשרד הביטחון ייתן לנו את התחקיר על המקרה".