איבד את אשתו ובניו: "הבנתי שאני צריך לבחור בחיים"

בבוקר ה-7.10, אבי, בתו סתיו ואסנת בת זוגו של אור בנו, תכננו לנסוע למוצב של אור בסמוך לכרם שלום. "הוא אמר לנו ביום חמישי שאין להם מה לאכול שם, הכנו לו סירים ואמרנו שנגיע לבקר ונביא לו אוכל בשבת. הוא כל כך שמח לשמוע שאנחנו באים", הוא מספר בשיחה עם mako. כשאור יצר קשר בשבת ב-06:30 הוא ניסה לברר אם הם עדיין מגיעים. "אמרתי לו שהטילים לא מאיימים עליי ואנחנו מגיעים. הוא אמר: 'אתה לא מבין מה קורה פה, אני עוד מעט אחזור אליך'".

לדברי אבי אור הספיק לדבר עם סתיו, אחותו, והאחרונה שאיתה דיבר הייתה אסנת. "הוא סיפר לה שיש טילים, שהגיע טנדר, ושבהתחלה הוא חשב שמדובר באזרחים ורק בהמשך הבין שאלו מחבלים". אור נשאר לבדו במוצב, בניגוד לנוהל שבו אמורים להישאר שני חיילים. המפקד הורה לו להישאר ולשמור על הציוד, ונסע עם שאר החיילים לגדר. בהמשך גם המפקד נרצח. "אור נשאר להילחם לבד, הקרב התחיל, אור הרג שלושה מחבלים. בסוף השיחה הוא אמר לה: 'אסנת אני הולך למות' והשיחה נותקה".

בהמשך, לאחר שקיבלו את הטלפון של אור, כשהוא מחורר מכדורים, ופתחו אותו, גילו שם סרטון שבו בתחילה רואים שמיים עם ירי של טילים, מבחוץ נשמעות קריאות "אללה אכבר" ונשמעים חילופי יריות,  ואת אור צועק: "אימא, אימא יורים עליי", כשקול פיצוץ עז חותם את הסרטון.

"לא רציתי להאמין ששוב קרה לי אסון"

"בהתחלה לא ידענו אם הוא חטוף או הרוג. הפכנו את כל העולם. חשבתי שאולי נחטף, לא תיארתי לעצמי שכך זה יסתיים, לא רציתי להאמין ששוב קרה לי אסון", אומר אביו. בבוקר יום ראשון דפקו שני קצינים על דלתו של מזרחי. "הבנתי מיד, היו צרחות עד השמיים. הייתי לבד בבית. התקשרתי לסתיו וצרחתי לה שאור נהרג". הוא מוסיף כי אף שנציגי צה"ל הבטיחו להם כי ייערך תחקיר, עד היום לא קיבלו מידע על מה שאירע לאור.

מזרחי כבר חווה על בשרו רצף של אסונות. לפני יותר מ-20 שנה איבד את אשתו ואהבת חייו, מיכל, כשהייתה רק בת 34. במהלך הלידה של אור גילו שיש לה סרטן בצוואר הרחם, ולאחר שנה וארבעה חודשים היא נפטרה. לפני כחמש שנים, שחר, בנו הבכור, ואור, יצאו עם האופנועים לרכיבת שטח, תחביב שאותו טיפחו. באיזור בית יהושוע, סמוך לגשר נחל פולג, אור נתקע עם האופנוע שלו. שחר לא שם לב והמשיך ונדרס על ידי רכבת, הוא עף ומת במקום. אור ראה את אחיו מת לנגד עיניו, ובמהלך השנים התקשה להתמודד עם אובדנו. "אחרי שאיבדתי אישה ועוד ילד, איך אפשר לקבל בשורה כזו שהבן הקטן שלי נהרג? כבר הגיעו מים עד נפש".

מזרחי מספר שהקצינים עדכנו שאור נהרג, אך בינתיים אין גופה. "סתיו דרשה שיחפשו את אור. היא הבינה ששמו חיילים במשאיות קירור. פשוט טירוף מה שהלך שם. הגופה לא נמצאה. ביום רביעי הגיע רב בן 97 לברך את הבית. הוא אמר שהגיע משום שהמקרה המשפחתי שלי נדיר. הוא הסביר שלמרות שכל חייו למד תורה, אור עקף אותו מבחינה הלכתית כי הוא הרוג מלכות, ופירוש הדבר שהוא בדרגה גבוהה שקרובה לבורא עולם. שעתיים אחרי שבירך את הבית התקשרו ואמרו שהגופה נמצאה, ובחמישי נערך טקס הקבורה".  

הבת שלי שאלה אותי: "אבא, עכשיו תורי למות?"

כשהגיעו לטקס ההלוויה, למרות התנגדות קציני הצבא, מזרחי דרש בתוקף לראות את אור. "אמרתי להם שאת הבן הבכור שלי שנהרג נתנו לי לראות באמבולנס. הסברתי להם שאת אור גידלתי לבד, הייתי אבא ואימא שלו ורציתי לראות אותו בפעם האחרונה. בסוף הם נכנעו. הוא היה מחורר לגמרי, נישקתי אותו במצח ונפרדתי ממנו". לטקס, הוא מוסיף, הגיעו אנשים מכל הארץ. "אמרו לי שזו הלוויה הכי קשה שהם היו בחייהם".

את ימי השבעה הוא מתאר כימים סהרוריים שבהם הרגיש שהוא נמצא בחלום רע. "כשאמרו לי 'שלא תדע צער' אמרתי שאני לא יכול לשמוע את זה יותר, זו כבר פעם שלישית וזה לא עובד".  לדבריו, לאחר השבעה סתיו פנתה אליו ושאלה: "אבא, עכשיו תורי?": "מה עונים לשאלה כזו, שהייתה לגיטימית בעיניי? אמרתי לה שאנחנו מסודרים - יש לנו משפחה למעלה, והיא תקבל אותנו בזרועות פתוחות, אבל גם אמרתי לה שלא תדאג ושזה לא יקרה".

לפני כמה חודשים, זה כמעט קרה. "סתיו עברה ניתוח לקיצור קיבה שהסתבך. הניתוח שהיה אמור לארוך שלוש שעות, התארך לשש שעות. הרגשתי שמשהו לא תקין וביקשתי מהבנים שלי שיעזרו לה. המנתחת אמרה אחר כך שהיו המון סיבוכים ושהיא נלחמה על החיים של סתיו ולא ויתרה עליה".

לא היה חסר לילדים שלי כלום, מלבד אמא

מאז האסון שפקד אותם, מזרחי מספר שהקשר שלו ושל סתיו התהדק. "אני גר בבית פרטי מאוד גדול בשכונת נווה עוז בפתח תקווה, בית שבניתי בעצמי ותכננתי את כולו. הצעתי לסתיו שתעבור אליו עם כל משפחתה, בניתי לה קומה שלמה כדי שלא תצטרך לגור בחדרים של האחים שלה". הוא מוסיף כי אשתו ז"ל בחרה איתו את המגרש אך לא זכתה לגור בבית. "הכרתי אותה בגיל 17, היא הייתה אהבת חיי. היא רצתה היה לגור בבית פרטי עם גג רעפים אפור או תכלת, אחרי שנפטרה הצלחתי להגשים את החלום שלה".

לאחר שאשתו נפטרה, מזרחי מספר שהסביבה הטילה ספק בכך שהוא יצליח לגדל בכוחות עצמו שלושה ילדים. "ברווחה אמרו לי שאני לא אצליח ושיש פתרונות אחרים. אמרתי להם שקיבלתי את הילדים האלה ואני אגדל אותם באש ובמים. היתה תקופה שהייתי תחת מעקב אבל בסוף שחררו אותי". בהמשך, הוא מספר, שכר מטפלת פיליפינית שסייעה לו במשך כמה שנים, כשבמקביל הוא גם עובד וגם בונה את הבית למשפחתו. "היה לי לקוח סיעודי והוא סייע לי להשיג מטפלת. פנה לאשתו של אולמרט, שהיה אז ראש הממשלה כדי שיחתום לי על אישור. בעבר, לא היה אישור למטפלת ל-24 שעות אם אתה לא סיעודי. אחרי שלוש שנים שהיא הייתה כאן החלטתי שהיא תסיים את העבודה, ואמרתי לילדים שלי: 'מעכשיו אנחנו אחד בשביל השני, וכך היה. עשיתי את הכל, חגגתי להם בר מצווה ובת מצווה, לא היה חסר להם כלום, מלבד אמא".  

אור ידע שעומדת לפרוץ מלחמה

כשהגיע המועד שבו אור היה אמור להתגייס הוא פנה לאביו ואמר לו: "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד". "אמרתי לו שכולנו שירתנו בצבא ושהוא רק ירוויח מזה חוויות, והשארתי את הבחירה בידיו. הוא החליט לשרת בקרבי והתגייס לסיירת נח"ל. תמכתי בו".

בשנה האחרונה לשירותו הצבאי (אור נהרג כחודש לפני שחרורו) מזרחי מספר שאור הבין והרגיש שעומדת לפרוץ מלחמה. "לאורך כל התקופה הזו הוא אמר 'אני מרגיש, אני שומע דברים, אתה תראה תהיה מלחמה'. הוא הרים את החבר'ה בבסיס, לימד אותם להניח תפילין, לערוך קידוש".

ב-7.10 הוא לא היה אמור להיות בבסיס. "שבוע קודם הוא חגג יום הולדת, ואסנת ביקשה שיחליף את השבת, וזה מה שאכן היה. היא לקחה את האשמה על עצמה, מכיוון שהיא זו שביקשה ממנו להחליף שבת. אמרתי לה שאני מבין אותה אבל זה הגורל, ואנחנו לא מחליטים ולא קובעים שום דבר. הם היו כמעט ארבע שנים ביחד והיתה להם אהבה כל כך יפה".  

מזרחי משתף על התוכניות שהיו לאור לעתיד: "זכיתי לגדל את הילד הזה. הוא כל הזמן היה אומר לי, 'אני אהיה אדם גדול, איש עסקים', הוא רצה שיהיה לו מפעל לבטון. כשהיה בצבא אין ערב שלא התקשר ותמיד סיים את השיחה במילים: 'אבא אני אוהב אותך', זה היה כדור השינה שלי. לא משנה איפה היה תמיד השיג טלפון להתקשר ממנו, זה מאוד חסר לי".

"הבנתי שאני צריך לבחור בחיים"

היום הוא הוריד הילוך, הוא מספר, את העסק שלו העביר לחתנו, ומדי יום הוא מתלווה אליו לכמה שעות. "אני פוגש אנשים ומדבר איתם, משתדל לעשות ספורט, בשנה וחצי האחרונות לא רציתי לקום מהמיטה עד שהבת שלי ניערה אותי ואמרה שהיא לא יכולה יותר לראות אותי ככה. הבנתי שאני צריך לבחור בחיים, להתמקד במה שיש, במשפחה של הבת, בנכדה הקטנה שלי שנותנת לי כח לקום בבוקר".

הוא מספר שהשאלה שבה הוא נתקל שוב ושוב היא: איך אתה מחזיק מעמד? "אני מקבל כוחות משמיים, זה לא כוח שאני קונה במכולת", הוא אומר, "אחרי שהתאלמנתי, נהגתי לדבר עם עצמי וקיבלתי תשובות, דברים הסתדרו, הרגשתי שאלוהים לא עוזב אותי". הוא מוסיף כי למרות הכל האמונה שלו לא נסדקה. "חוויתי חוויות עם הבורא והרגשתי שהוא עוזר לי בדרך. התעמקתי בכל מה שקרה והבנתי שיש ילדים שבאים להורים לכמה שנים, הייתי צריך לגדל אותם ולהחזיר אותם. כל יום זו התמודדות מחדש. אני נשבר וממשיך הלאה, אין דרך אחרת".