"נחנקתי, פשוט יצאתי מהבית": הזוגות שהמלחמה פירקה

דנה (שם בדוי), בשנות ה-50 לחייה, הייתה נשואה יותר משלושים שנה כשהבינה שהבית כבר לא הבית שלה. "מאז 7 באוקטובר הרגשתי לבד", היא אומרת. "הלכתי לבד ללוויות של חיילים שהכרתי, לפעמים עם הבת שלי, אבל בעלי לא היה שם. כאבתי לבד ובכיתי לבד. לא דיברנו על זה, כמו שלא דיברנו על עוד הרבה תחושות אחרות".

סיפורה של דנה אינו חריג. אנשי מקצוע בתחום המשפחה, עורכי דין, מגשרים ועובדים סוציאליים, מתארים את השנתיים שחלפו מאז פרוץ המלחמה כתקופה חסרת תקדים מבחינת היקף הזוגות שהגיעו אליהם במשבר. הלחץ הביטחוני, אי-הוודאות הכלכלית והטראומה המתמשכת חילחלו אל תוך חדרי השינה בישראל, ועכשיו, כשהאש שככה, התוצאות מתחילות לצוף.

הנתונים הרשמיים מאששים את המגמה. בשנת 2024 התגרשו 11,542 זוגות, לעומת 10,838 בשנה שקדמה לה, עלייה של כ-6.5 אחוזים. מספר התיקים שנפתחו בבתי הדין הרבניים טיפס ל-113 אלף, לעומת כ-103 אלף בשנה הקודמת.

דנה מדגישה שהמלחמה לא יצרה את הפער בינה לבין בעלה, אבל היא חשפה אותו במלוא עוצמתו. "הריחוק היה שם כבר הרבה שנים, אבל כן הייתה התעוררות. פתאום הבנתי עד כמה אנחנו שונים בתחושות ובחוויה. הוא היה מאוד ענייני, דבוק לחדשות, ואני הייתי במקום רגשי לגמרי אחר. זה תמיד היה, אבל הפעם זה הגיע עם פחד, וזה שינה הכל".

המתקפה האיראנית ביוני האחרון הייתה עבורה נקודת שבירה. "נכנסתי לחרדות. פחדתי לצאת מהבית אפילו לסופר. וכשהבנתי שאין לי ברירה, לא הרגשתי בנוח לצאת עם בעלי. חיפשתי תירוץ שמישהו אחר ילווה אותי. במשך כל אותם ימים חיפשתי את ההגנה מחוץ לבית".

הפרידה, היא אומרת, לא הייתה החלטה רשמית אלא הכרה הדרגתית. "לא נפרדנו רשמית. אני פשוט יצאתי מהבית. נחנקתי. הבנתי את זה בקיץ האחרון, כשהייתי בחופשה לבד. ברגע שחוויתי שוב את עצמי כמו לפני הנישואים, הבנתי שאין לי יותר מקום שם".

היום היא מתמודדת לבדה עם השלכות התקופה, וטוענת שדווקא עכשיו היא חשה בטוחה יותר. "אני גרה לבד, עומדת על שתי רגליי, ויודעת שאני יכולה לסמוך רק על עצמי. יש לי תמיכה מסביב, אבל בסוף אני הולכת לישון לבד וזה בסדר. אני לא מפחדת. זה אולי נשמע מוזר, אבל תחושת הביטחון שלי היום גבוהה יותר מאשר כשהייתי בבית".

הפתיל שהתקצר

נועה (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייה, נשואה טרייה מצפון הארץ, עוברת סיפור אחר. הזוגיות שלה כמעט התפרקה, אבל בסופו של דבר נותרה על הרגליים. "המלחמה תפסה אותנו בשגרה רגילה, כל אחד ביום העמוס שלו. ואז פתאום הגיעו לילות בלי שינה, אזעקות, והפתיל נהיה קצר מאוד. אחר כך קראו לו למילואים, ואני נשארתי לישון לבד בבית, וזה כבר הכניס אותי לפחדים שלא הכרתי".

הפחד התחלף מהר מאוד בכעס. "רציתי להרגיש שהוא חושב עליי. שיתקשר כמה פעמים ביום, שישאל מה שלומי, שיתקשר בזמן אזעקות בלי שאני אבקש. אבל היו ימים שהוא לא התקשר בכלל. ואז הייתי מתעצבנת ורבה איתו. הרגשתי שהוא לא דואג לי, שאין עם מי לדבר".

כעצמאית, היא ספגה גם מכה כלכלית קשה. "המלחמה פגעה בעסק שלי מאוד. זה הוסיף המון לחץ, המחשבה על מה יהיה וכמה זמן זה יימשך. גם תחזוקת הבית לא ממש קרתה, ואז התחילו ריבים על ניקיונות. הכל היה נפיץ. כל ויכוח קטן התפוצץ לריב, כי הגוף כל הזמן במצב הישרדות".

פעמיים, היא מספרת, היא כבר הייתה בדרך החוצה. "יזמתי את זה. אבל בכל פעם עצרנו ועשינו שיחה עמוקה. למזלנו אנחנו במקום בוגר, עם אהבה, והצלחנו להתעורר על עצמנו. אני באמת חושבת שזוג אחר היה יכול להתפרק. הגענו למודעות עצמית והבנה שלא צריך לתת למצבי לחץ לגרום לנו להתפוצץ אחד על השני". לדבריה, המקרה שלה אינו יוצא דופן. "יש לי חברות טובות רבות שנמצאות בזוגיות או נשואות, וכולן עוברות המון ריבים עם הבן זוג שלהן".

הלחץ שנכנס הביתה

עורכת הדין והמגשרת מורן סמון, המתמחה במשברים משפחתיים, רואה את אותה תמונה בכל פגישה. "בשנתיים האחרונות אני רואה את זה כמעט בכל פגישה עם זוגות. יותר קושי לתקשר, יותר ריחוק, יותר משברים שמגיעים לקצה. עכשיו, בהפסקת האש, הגל רק מתגבר".

לדבריה, המלחמה מפרקה את הגבול בין החוץ לבית. "הלחץ לא נשאר בחוץ. הוא נכנס הביתה. הוא ישב ליד שולחן האוכל, נכנס למיטה בין בני הזוג, והשפיע גם על הילדים. כשאין שגרה ואין ודאות, גם זוגיות שנראתה יציבה נעשית פגיעה". ועם זאת, היא מזהירה מפני ייחוס בלעדי למצב הביטחוני. "המלחמה לא יוצרת הכל מאפס. היא מחדדת פערים שהיו שם קודם. קשרים שלא טופלו נשברים מהר יותר, וקשרים חזקים נבחנים תחת עומס חריג".

במשרד הרווחה והביטחון החברתי מזהים שהפסקת האש הנוכחית היא נקודת מפנה רגישה. דורית ניצן, מנהלת ארצית ביחידות הסיוע במנהל של"מ (שיקום, ליווי ומניעה), מסבירה שהרגיעה הביטחונית חושפת את מה שהוסתר תחת לחץ. "כש'התותחים רועמים' והמצב הביטחוני נמצא בשיאו, אנשים נוטים להדחיק את הקשיים הזוגיים כדי 'לשרוד' את מצב החירום. אבל ברגע שיש רגיעה או הפסקת אש עולים הקונפליקטים בעוצמה, ונדרש מענה מקצועי המכוון למניעת החרפה".

לדבריה, הפניות ליחידות הסיוע גדלו בתקופה האחרונה והן כוללות גם סוגיות שלא הופיעו בעבר. "המלחמה הוסיפה רובד חדש של מורכבות בתא המשפחתי. אנחנו מטפלים היום בסוגיות ייחודיות, מהתאמת הסדרי שהות למגבלות ביטחוניות כמו היעדר ממ"ד, ועד ליווי של משפחות מילואימניקים שמתמודדים עם פוסט-טראומה שמשפיעה ישירות על הבית".

המטרה, היא אומרת, היא למנוע נפילה לתהום. "התפקיד שלנו הוא להיות שם בדיוק ברגע הזה, מתוך מטרה למנוע מהמשבר להפוך לקרע בלתי ניתן לאיחוי, ולתת להורים את הכלים להישאר 'הורים' גם כשהם מפסיקים להיות 'זוג'".

מה אפשר לעשות

ניצן מציעה כמה עקרונות מעשיים לזוגות שחשים שהתקופה שוחקת אותם. ראשית, גמישות תפעולית. "גלו גמישות לגבי הסדרי שהות ואילוצים טכניים שנוצרו בתקופת החירום. אל תהפכו אילוץ ביטחוני לזירת מאבק". שנית, לא לחכות להתפרצות הבאה. "הקדישו זמן לשיחה על הלחצים והחרדות שהמלחמה הביאה. ההכרה בכך שהמתח נובע מהמצב הכללי ולא רק מהקשר הזוגי יכולה להוריד את גובה הלהבות".

היא מוסיפה עוד המלצה מרכזית, לשמור את ההחלטות בידי בני הזוג עצמם. "תהליך של הסכמות והידברות מאפשר לכם להחליט על עתידכם יחד בנחת, תוך שמירה על העקרונות החשובים לכם, במקום להעביר את ההחלטות הגורליות על חייכם ועל חיי ילדיכם לידי בית המשפט". ולבסוף, היא קוראת לא להסס. "השירות ביחידות הסיוע ניתן בחינם, הוא חסוי לחלוטין, ומבוצע על ידי המומחים המובילים בתחום. פגישה אחת דרך הערכאות המשפטיות יכולה למנוע שנים של מאבקים משפטיים ופגיעה מיותרת בילדים".