השוטר ביקש ממני לספור את המחסניות והכדורים שנשארו בכספת. אז התחלתי להבין שקרה דבר נורא

איתי בוקס לקח את בתו הקטנה לגן, חזר הביתה ויצא לגינה הציבורית הסמוכה לבניין. שם, בגיל 41, סיים את חייו.

ארבעה חודשים עברו מאז, אבל בית המשפחה בתל אביב נראה במובנים רבים כאילו אבא אוטוטו חוזר. אלמנתו של איתי, טל קמינסקי בוקס, לא ממהרת לפנות את חפציו. "אני בונה תפאורה כאילו הוא עוד כאן", היא אומרת. "אני עוד משאירה שתי מגבות במקלחת, מסדרת את הצד שלו במיטה עם השמיכה שלו, הבנות הולכות לישון לבושות בחולצות שלו. את הכל השארתי במקום".

בוקס – או "בוקסי", כפי שכינו אותו מכריו – היה אב לשלוש בנות, מהנדס אלקטרוניקה בהייטק, לוחם ומפקד ותיק ביחידת העילית 669, מתנדב במשטרה, ספורטאי, נגן אקורדיון ואיש קהילה שתמיד ידע לתקן, לארגן ולהציל. שום דבר בחייו לא רמז לאופן שבו הסתיימו ב-28 ביוני.

באותו בוקר הוא קם בחמש, תרגל מדיטציה ויצא לריצה. אחר כך שתה קפה ולקח את מיקה (5) לגן. בבית חיכתה לו ולטל משימה משותפת: הכנת מצגת לבת המצווה של עלמה (12), בתם הבכורה, שהייתה אמורה להתקיים שבוע לאחר מכן. הם תכננו לאכול צהריים עם הבנות, היה להם גם תור לווטרינר ב-16:00, ובערב הבטיח איתי למאיה (9), הבת האמצעית, שייקח אותה לקניון. המון תוכניות.

איתי נמצא כשלצדו מכתב פרידה בכתב ידו. "אני ממש מצטער, אבל אני לא יכול יותר לעמוד בסבל", כתב על פתק קטן מפנקס הקניות המשפחתי. "אני אוהב אתכן ורוצה שיהיה לכן טוב, אין לי שום ברירה אחרת"

למחרת היה אמור איתי להתייצב שוב למילואים. אחרי שלוש שנים של מלחמה ידעו בבית ובעבודה לצפות להיעדרויות שלו, אבל נדמה שהפעם זה העיק עליו. כשחזר מהגן הוא התיישב על הספה בסלון, חפן את ראשו בידיו ואמר לטל, "יש עליי המון לחץ, אני לא עומד בעומס של המילואים והעבודה". היא זוכרת שהוא היה מיוזע כשהוסיף, "אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל נראה לי שיפטרו אותי בקרוב".

איך הגבת לזה?
"הזכרתי לו שלא מפטרים בכירים כל כך מהר, ואז אמרתי לו, 'קום, יש מצגת להכין ובת מצווה בעוד שבוע', והוא התאפס".

הם עבדו ביחד על המצגת עד שטל יצאה לשיעור פילאטיס בקאנטרי הסמוך. "בדרך כלל אני מוותרת על דברים שחשובים לי בשביל המשפחה, אבל הפעם התחשק לי לא לוותר, והיום אני בטראומה מזה שהלכתי לפילאטיס", היא מספרת. "עדיין קשה לי מאוד לעזוב את הבית לפעילות שקשורה רק בי, לשחרר שליטה. מאז מה שקרה לא יצאתי אפילו לקפה עם חברה".

כשטל חזרה מהשיעור איתי לא היה בבית. היא טיגנה שניצלים לצהריים, ואז ירדה לסיבוב עם הכלב. "בדיעבד התברר לי שעברתי ליד השיח שמתחתיו הוא נמצא", היא מספרת.

בית הספר של הבנות נמצא גם הוא מתחת לבית, סמוך לקאנטרי ולגינה. טל ראתה אותן משחקות בהפסקה מעבר לגדר ואפילו עשתה איתן סלפי. אחר כך חזרה הביתה. השעות נקפו, ואיתי לא חזר. "אמרתי לעצמי שהוא בטח שוחה", היא משחזת. "איתי היה שחיין מעולה, היו לו גב עצום וטכניקת שחייה מושלמת, אי אפשר היה לפספס אותו במים".

אבל...
"אבל הוא לא היה בקאנטרי. מכרים שהיו במים הסתלבטו עליי שאני מחפשת אותו כי הוא חתיך ואולי יש לו מאהבת".

ארבעה חודשים עברו, אבל בית המשפחה נראה כאילו אבא אוטוטו חוזר. "אני בונה תפאורה כאילו הוא עוד כאן", אומרת טל. "אני עוד משאירה שתי מגבות במקלחת, מסדרת את הצד שלו במיטה. הבנות הולכות לישון לבושות בחולצות שלו"

כשעלתה הביתה היא כבר הייתה מודאגת, והחלה להתקשר לחברים ולמשפחה. אחת מהשיחות הייתה להוריו של פקוד של איתי שנהרג במלחמת חרבות ברזל; טל חשבה שאולי בעלה הלך לפקוד את קברו. הוריו של המנוח היו במטוס, רגע לפני המראה לפורטוגל, וכשאמו שמעה שאיתי נעדר היא התעלפה, הורדה מהמטוס ונשלחה לבית חולים.

בשלב זה החליטה טל לעלות לגג הבניין. "ממש לא חשבתי על האפשרות הגרועה ביותר", היא מבהירה, "אבל איתי בדיוק דיבר עם שכן על איזה תיקון שצריך לבצע בגג וחשבתי שאולי הוא שם".

מהגג היא התקשרה למשטרה, אבל המחשבות עוד לא הלכו למקומות אפלים. "רק חיפשתי את איתי, חשבתי שהוא שכח את הטלפון או נשאב לאחת מאלף המשימות שלו. אפילו היססתי כי ידעתי שהוא יתחרפן אם הוא יבין שחייגתי 100 כדי לחפש אותו".

מה אמרו במשטרה?
"השוטר שדיבר איתי שאל אם איתי חמוש. עניתי לו שיש לו נשק, והשוטר ביקש שארד לדירה ואבדוק את הכספת. אני זוכרת שאמרתי לו, 'מה קשור הכספת, אני לא יודעת איך פותחים אותה ואין לי את הקוד שלה'. אבל הוא התעקש, ואני רק רציתי לעשות וי כדי שיאכנו את הטלפון שלו. בדיעבד אני מבינה שהשוטר כבר פעל לאכן את הטלפון, והבין שאיתי נמצא באזור הבניין".

טל ירדה לדירה וניגשה לכספת שבארון הבגדים. "אני מזיזה את המעילים וקולטת שהכספת פתוחה, אבל עדיין לא יורדים לי האסימונים ואני אומרת שאיתי בטח שכח לסגור אותה. עכשיו השוטר מבקש ממני לחפש את האקדח, אבל אני לא מוצאת אותו, והוא מבקש ממני לספור את המחסניות והכדורים שנשארו בכספת. לרגע אני חושבת, 'מה אני מבינה בזה', אבל אז אני מתחילה להבין שקרה דבר נורא".

לא תיארתי לעצמי שזה בגלל הצבא

בתוך דקות התמלא הרחוב בניידות. שוטרים נכנסו לדירה וחיפשו בחדרים, בארונות ובחדר העבודה. "הם הרימו את הבית, זה נראה כמו פיגוע", מספרת טל. במהלך החיפוש הוציאה אחת השוטרות מהארון מעיל משטרתי ושאלה מה הוא עושה שם. טל הסבירה שאיתי מתנדב במשטרה והראתה לה תמונה שלו. "היא ישר אמרה, 'אני לא מאמינה לך, זה המתנדב הכי אהוב שלנו'. ואז היא התחילה לעשות טלפונים בטירוף".

טל התיישבה במטבח לצד חברה טובה שבאה לתמוך. מהוויטרינה בסלון ראתה את הרחוב ואת ההתקהלות שהלכה וגדלה מתחת לבניין. לפתע הביטה החברה החוצה והחלה לצעוק: "לא, לא, למה? למה?".

מה היא ראתה?
"את השכן שלנו למטה בגינה, תופס את הראש מול השיח שמתחתיו מצאו את איתי. אני מיד אמרתי לה, 'אל תגידי לי. הבנתי. לא רוצה לשמוע'".

"על היחידה הוא בקושי דיבר, אבל היה אירוע ממלחמת לבנון השנייה שהוא דיבר עליו המון, חילוץ של פצוע במסוק שטס נמוך תחת אש כבדה. רק בשבעה הבנתי מה עבר עליו בשירות. כמה שחשבתי שאני יודעת, לא ידעתי כלום"

איתי נמצא כשלצדו מכתב פרידה בכתב ידו. טל ביקשה לקבל אותו מיד, אבל המשטרה מסרה לה אותו רק לאחר שזומנה לחקירה. החוקרת שפגשה אמרה לה שלהתרשמותה, המכתב לא העיד על תכנון ממושך. "אני ממש מצטער, אבל אני לא יכול יותר לעמוד בסבל", כתב איתי על פתק קטן מפנקס הקניות המשפחתי. הוא התנצל על סמיכות הזמנים לבת המצווה של עלמה והדגיש שהמעשה אינו קשור לבנות. המכתב הסתיים במילים: "אני אוהב אתכן ורוצה שיהיה לכן טוב, אין לי שום ברירה אחרת".

אחרי מותו מצאה טל יומן אישי שאיתי הסתיר מאחורי תמונה בשירותים. "בחיים לא הייתי פותחת אותו", היא אומרת, "אבל חיפשתי תשובות".

מה מצאת שם?
"במקום אחד הוא כתב, 'זכיתי באישה לביאה, אני נפעם מאיך שהיא מחזיקה את הבית למרות שאני נעדר המון'. במקום אחר הוא כתב שאני נשמה טהורה. היומן היה מלא בתוכניות לעתיד, הכרת תודה על המשפחה ומשימות קטנות".

ראית שם משהו שהיה יכול להסביר את המעשה שלו?
"אין ביומן הזה שום סימן לרצון למות".

כל מי שהכיר את "בוקסי" ידע שמלבד המשפחה, הדבר החשוב ביותר בחייו היה היחידה. כסדירניק ב-669 הוא היה לוחם ומחלץ, ובהמשך הפך למפקד. במילואים אימן דורות של לוחמים, ובשנים האחרונות ניהל מהמפקדה אירועי חילוץ והזנקות. "זאת הייתה הזהות שלו", אומרת טל. "התשוקה שלו הייתה כל השנים בצבא, עד כדי כך שפעם אמרתי לו, 'בוא נגור בבסיס'".

ב-7 באוקטובר, כשעלתה האפשרות שאיתי יחלץ אנשים תחת אש, טל התנגדה. לבסוף הוא ניהל אירועי חילוץ מהמפקדה ולא נקלע בעצמו לתופת, אבל היום טל מאמינה שהמלחמה הציפה אצלו מחדש חוויות מודחקות

ב-2014, ימי מבצע "צוק איתן", טל הייתה בחודש התשיעי להריונה הראשון. "ממש כשהייתי אמורה ללדת התקשרו אליו מהיחידה שיבוא למילואים, ואני איבדתי את זה. זה היה ריב פיצוצים, אולי היחיד שהיה לנו אי-פעם, וזה היה על היחידה. כשהוא הבין שאני נדלקת הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת, ואני מרוב עצבים שברתי את הדלת".

איך זה נגמר?
"התקשרתי למפקד שלו, והוא אמר, 'טל, יש לי מישהו אחר שיגיע, אבל איתי מתעקש להתייצב'".

בבוקר 7 באוקטובר 2023 דווקא לא התקשרו מהיחידה. איתי החל ביוזמתו לגייס תרומות לציוד רפואי, יצר קשר עם גורמים בארץ ובניו יורק. בהמשך היום, כשעלתה האפשרות שישוב לחלץ תחת אש, טל התנגדה. "אמרתי לו, 'די. אני לא מוכנה. יש לנו שלוש בנות'". לבסוף התייצב איתי במפקדה, ניהל אירועי חילוץ ולא נקלע בעצמו לתופת, אבל היום טל מאמינה שהמלחמה הציפה אצלו מחדש חוויות מודחקות.

שנים סבל איתי מסיוטים ומיקיצות מוקדמות. "כמעט כל לילה הוא היה קם בשלוש, מזיע כאילו יצא מבריכה", מספרת טל. "בבוקר הוא תמיד היה נבוך מזה שאני צריכה לכבס שוב את המצעים".

הוא סיפר על דברים מהשירות?
"על הצבא והיחידה הוא בקושי דיבר, אבל היה אירוע אחד ממלחמת לבנון השנייה שהוא דיבר עליו המון. זה היה חילוץ של פצוע אנוש במסוק שטס נמוך תחת אש כבדה, והרבה זמן לא הצליח לנחות. אבל אני חושבת שרק בשבעה על איתי הבנתי מה באמת עבר עליו בשירות. כמה שחשבתי שאני יודעת, לא ידעתי כלום".

טל, יועצת חינוכית בחטיבת ביניים, בחרה לספר לבנותיה שאביהן התאבד. לקחה אותן לבית אחותה ואמרה להן את האמת. "אני כל הזמן אומרת לבנות: אבא היה גיבור ורק תרם מעצמו. אין מה להתבייש, רק להיות מפוצצות מגאווה"

איתי הסתיר ממך דברים שקרו בצבא?
"לא, ידעתי הכל בזמן אמת. אבל הוא השתדל לא להדאיג אותי ולא נכנס לפרטים".

לא ראית בלילות הקשים שלו סימן למצוקה?
"לא חיברתי. הוא כל כך היה בתשוקה ליחידה שלא תיארתי לעצמי שזה בגלל הצבא".

להגיד לילדים את האמת

משהו עמוק השתנה אצל איתי מאז השבת השחורה. טל לא ראתה שם אובדנות, אבל במובן מסוים היא גם לא זיהתה עוד את הגבר שנישאה לו. "קיבלתי בן אדם אחר", היא אומרת. "היה בו חוסר שקט, הוא לא יכול היה לשבת, לא ידע מה לעשות עם עצמו. רק רצה עוד ועוד פעילויות".

שאלת אותו מה קורה? הצעת שילך לטיפול?
"אמרתי לו הרבה פעמים לחזור לפסיכולוג שטיפל בו בעבר, אבל הוא ויתר. הוא כן עשה דברים כמו מדיטציות וריצות, אבל הוא אמר, 'עכשיו אני מתמקד בילדות. אני אהיה בסדר'".

את חושבת שהוא היה פוסט-טראומטי?
"אני לא רואה סיבה אחרת למה שהיה בלילות. הזוגיות הייתה טובה, הילדות נהדרות, הוא היה אהוב על כולם, עם משרה מכובדת, מצליח. אז כן, היום אני מקשרת את ההזעות בלילה ואת הסיוטים למראות מהשירות. הוא היה במצוקה, ופשוט לא ידע לבקש עזרה או לומר שקשה לו".

מה את חושבת שהיה הלך הרוח שלו כשהוא עשה את מה שעשה?
"חוסר שפיות זמנית. מה אתה מתאבד מתחת לבית? זה לא איתי".

בערב שלפני מותו בילתה המשפחה בים. איתי לקח את הילדות לסיבוב על סאפ, הוא וטל שתו אפרול. אחר כך יצאו למסעדה איטלקית, הושיבו את הבנות בשולחן נפרד והרגישו לרגע בדייט. הם דיברו על בת המצווה ועל העתיד.

הרגשת משהו נפיץ באותו ערב?
"תראי, הוא היה מטעה בטירוף".

ובכל זאת?
"בערב שלפני זה אני לא מריחה מוות. אני מריחה לחץ שיפטרו אותו ותחושה שיש עליו עומס".

הוא אמר שהוא לא רוצה לצאת למילואים?
"ממש לא, בחיים לא. תמיד התייצב ראשון".

אם הצו לא היה מגיע, את מאמינה שהיום הוא היה בחיים?
"לדעתי כן. כי הוא היה מרגיש שיש לו זמן לעבודה, שהוא לא חרא של אבא. הקונפליקט הזה היה שם כל הזמן".

בערב שלפני מותו בילתה המשפחה בים. איתי לקח את הילדות לסיבוב על סאפ, הוא וטל שתו אפרול. אחר כך יצאו למסעדה איטלקית, הושיבו את הבנות בשולחן נפרד והרגישו לרגע בדייט. הם דיברו על בת המצווה ועל העתיד

עבור טל, הפער בין התוכניות המשפחתיות ובין המוות הוא בלתי נתפס. "זה היה עניין של עשר דקות שבהן הוא כנראה היה בתוך תהומות", היא אומרת, "אבל זה נרטיב נורא ואני לא רוצה שיזכרו אותו רק ככזה שהתאבד. אני כל הזמן אומרת לבנות: אבא היה גיבור ורק תרם מעצמו. אין מה להתבייש, רק להיות מפוצצות מגאווה. באופן כללי, אני דוגלת בלהגיד לילדים את האמת".

טל (39) משמשת זה 12 שנה יועצת חינוכית בחטיבת ביניים. בהסתמך על ניסיונה המקצועי היא בחרה לספר לבנותיה שאביהן התאבד. לקחה אותן לבית אחותה ואמרה להן את האמת, בלי גרסה מרוככת. "אם משקרים לילדים, זה יוצר חוסר אמון בהורה שנשאר", היא מסבירה.

את המכתב הן קראו?
"הקראתי להן, ומאיה כעסה כל כך, שהיא זרקה את כל אוסף התמרוקים שלה על הרצפה. המשפחה ניסתה להרגיע אותה, אבל אמרתי, 'ממש לא. גם אני כועסת'. היא צודקת, אבא נטש אותה. למה להשתיק אותה?".

מיקה רק בת 5. איך היא מתמודדת?
הבטחתי לה שביום הראשון שלה בכיתה א' יגיעו ללוות אותה החברים מ-669, והיא ענתה, 'מה זה עוזר לי? זה לא אבא שלי'. לפעמים היא אומרת לי בדרך לגן, 'אמא, אל תיעלבי, אבל עם אבא היה יותר כיף', או 'אין לך סבלנות להקריא סיפורים כמו אבא'. לאזכרה בשלושים היא קראה, 'מסיבה עצובה כי אבא שלי מת'".

נהייתה לנו שפה של נינג'ות

טל הכירה את איתי דרך חברים משותפים כששניהם היו בכיתה ז'. בתקופת הצבא הפכה החברות לרומן, ואז לנישואים שנמשכו 13 שנה.

מה גרם לך להתאהב בו?
"החיוך שלו, של לב טהור. הנשמה שלו, שממש יצאה ממבט העיניים. הייתה לנו זוגיות מדהימה של חברות אמיתית, כבוד והערצה".

איזה מין אדם הוא היה?
"איתי היה כולו למען האחר. הוא היה יו"ר ועד הבית, ניהל את קבוצת הוואטסאפ השכונתית, דאג לדפיברילטור, לקח את ילדי השכונה לגלוש, עזר לכל מי שביקש. הוא גם היה מוכשר בכל דבר: בלימודים תמיד הוציא מאיות, אין בחורה בתל אביב שלא הייתה מאוהבת בו, הוא התקבל בקלות לפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, שיחק בנבחרת ישראל בכדורמים, שירת ביחידה הכי מובחרת, ניהל קריירה בהייטק. תכלס בן אדם מעצבן שהכל הולך לו".

איזה אבא הוא היה?
"אבא של אקסטרים ושל פרטים קטנים. אופניים, ים, סאפ, קמפינג, סנפלינג, אוהלים, שקיעות. אבא שהילדים בשכונה ידעו שאפשר להצטרף אליו להרפתקה, וההורים ידעו שאם בוקסי שם, אז אפשר להיות רגועים".

"אני מרגישה שחזרתי למשרה מלאה וכפולה, גם המשרה בבית הספר וגם הטיפול בבית ובבנות. מאז המקרה הדחיפות היא לתחזוקה הנפשית, ועל זה אני לא אוותר. אני גם אומרת לכל אישה במצבי: אל תוותרי על טיפול נפשי"

עכשיו בוקסי כבר לא שם, וטל משתדלת להיות רגועה בלעדיו. לא תמיד זה מצליח. "עם כל התופת אני עדיין מצליחה לראות גם את הטוב, כי ברמה האישית יש המון אנשים שעוטפים ועוזרים", היא אומרת. "אבל כל מה שקשור למדינה – הפרקליטות, משרד הפנים, משרד התחבורה, הבנקים – זה פשוט סיוט אחד גדול".

אני מבקשת ממנה שתפרט, וטל מספרת שכרטיסי האשראי של איתי בוטלו ביום שהונפקה תעודת הפטירה, שצו הירושה מתעכב ושהמשפחה נשלחה להסתובב בין המשטרה, המכון לרפואה משפטית באבו כביר והפרקליטות בניסיון להשיג מסמכים שמעידים על סיבת המוות. "צריך להבין שאני מתפרנסת מהכנסה של מורה, והקשיים נערמים", היא אומרת.

את מצליחה להחזיק את הבית? את העבודה?
"אני מרגישה שחזרתי למשרה מלאה וכפולה, גם המשרה בבית הספר וגם הטיפול בבית ובבנות. מאז המקרה הדחיפות היא לתחזוקה הנפשית, ועל זה אני לא אוותר. אני גם אומרת לכל אישה במצבי: אל תוותרי על טיפול נפשי. במקרה שלי הסיוע הוא דרך עמותת 'בשביל החיים', שעשתה בשבילי המון מאז המקרה. לפני כמה ימים אמרתי לפסיכולוגית של אחת הבנות, 'אלו הבנות שלי, אני מבינה שאני אם חד-הורית, ואני לא אוותר על רווחתן הנפשית'".

איך הדינמיקה בינן ובין הבנות?
"נהייתה לנו שפה של נינג'ות. איתי היה זה שידע לבנות לגו, להקים אוהל, לתקן, ופתאום נשארנו ארבע בנות שצריכות ללמוד לעשות הכל. אני מצדי החלטתי שאני לא רוצה לשמוע 'לא' בבית הזה. תשמעי סיפור: אחד המנחמים בשבעה הביא למיקה פאזל של 300 חלקים, וכשהצעתי לשמור אותו לעוד שנתיים היא אמרה, 'אמא, אמרת שאנחנו נינג'ות ושהכל אפשרי'. התיישבנו והשלמנו את הפאזל".

ותגידי, איך זה נראה כשאת נשברת?
"אני יכולה לשתות יין ולצחוק, ופתאום איזה שיר גורם לי לבכות. בחגים החוסר של איתי בכלל היה תהומי, כולם היו שבורים".

מאות אנשים ביקרו את המשפחה בחודשים האלה. מפקדים, חיילים, קולגות, חברי ילדות, שכנים, אפילו אדם שפגש את איתי לשתי דקות על קו הזינוק של איזה מרתון ובא לספר איך זה השפיע עליו. "שכנים ארגנו תורנויות של אוכל, קניות ועזרה עם הבנות. חברים מ-669 קבעו שבכל שבוע יגיע מישהו לבית, לתקן משהו או סתם להראות נוכחות", מספרת טל. "איתי טיפח קהילה, ועכשיו היא מפעל הפיס שלי".

איך השארת אותי לבד עם שלוש בנות

טל מקווה שמותו של איתי ישמש תמרור אזהרה. מדינת ישראל מתורגלת בסיוע לאנשי כוחות הביטחון שמשדרים מצוקה, אבל היא רוצה שהמערכות ילמדו לראות גם את מי שנדמה שהכל בסדר אצלו.

מה היית אומרת היום לרמטכ"ל ולממונים על מערך המילואים?
"להיות סופר-רגישים, ודווקא לסופרמנים שלא מבקשים עזרה. אם מישהו יותר מדי מתנדב, נותן מעצמו הכל ובכל מחיר, צריך שנייה לבדוק גם אותו".

אם היו בודקים את איתי, אפשר היה לעצור אותו?
"לדעתי לא, כי אנשי היחידה שדיברו איתו ממש לפני מותו לא זיהו שום סימן. להפך, הם תיאמו נסיעה לאימון שהיה אמור להתחיל ביום שאחרי. בשבעה הם תפסו את הראש כמו כולם ולא הבינו".

מה לך הכי קשה להבין? מה היית שואלת אותו?
"איך השארת אותי לבד עם שלוש בנות? מה נסגר איתך? אתה החבר הכי טוב שלי!".

כשהשנים יעברו והבנות יגדלו וישאלו מי היה אבא שלהן, מה תעני?
"שהוא היה איש של נתינה ושל לב, ושהוא אהב אותנו מאוד".