המחברת במגירה של אמא: סיפור ההישרדות הבלתי יאמן

המחברת של רבקה זלוטניק שכבה במגירה לצד המיטה שלה כל השנים. שם שמרה עליה כל חייה, כמו אוצר קרוב. את תוכן המחברת היא העלתה על הכתב רק בקפריסין, אליה הגיעה אחרי המלחמה. בשנה זו, 1946, היא גוללה ביומן את סיפור חייה המדהים, בכתב יד עגול ומוקפד, בעברית תנכ"ית צחה וגבוהה, כשהיתה בת 21 בלבד. בתה של רבקה, טלי לוסטיגמן, יצרה מהמחברת הזו ספר: "המחברת במגירה של אמא". הספר אינו רק סיפור על נערה בת 16 שראתה את משפחתה נרצחת, הסתתרה בבורות ושדות חיטה וחיה על גרעיני תבואה במשך שנתיים, אלא גם סיפור על אהבה, אומץ וגבורה יוצאי דופן. "אמא הייתה טיפוס פדגוגי. היא תמיד שיתפה וסיפרה את הסיפור שלה לכל מי שרצה לשמוע, אבל את המחברת הזו היא שמרה ליד המיטה", מספרת לוסטיגמן בשיחה עם mako.

רבקה נולדה ב-1925 בעיירה יהודית קטנה בשם קוזין, אז בפולין והיום באוקראינה. זו היתה עיירה מעורבת שבה חיו כאלף יהודים ונוצרים. היא היתה בת הזקונים במשפחה אמידה ומכובדת. "המשפחה שלה היתה עשירה מאוד יחסית", אומרת לוסטיגמן. "היתה להם טחנת קמח משלהם, בית הלבנים היחיד בכל העיירה, ואביה היה גביר". למשפחה היה גם דוד עשיר באמריקה, ישראל מנישביץ, ששלח להם בשנות ה-20 מכונת מצות, שאיתה אפו מצות לכל יהודי האזור.

רבקה היתה תלמידה מצטיינת, ולמדה גם עברית. באחד מסיפוריה היא מתארת איך עזרה לחבר מהכיתה שלה, נער נוצרי, לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה. היא הכינה לו "שליף" עם כל החומר – מעשה שהציל את חייה מאוחר יותר.

ב-1939 פולין נכבשה, אך הנאצים הגיעו לעיירה רק בקיץ 1941, עם הפלישה לברית המועצות. "אמא מתארת ביומן איך הכריחו אותה ואת חברותיה לעשות עבודות כפייה במשטרה האוקראינית תמורת פרוסת לחם", מספרת לוסטיגמן. "ואז לאט לאט החלו הרציחות". במשטרה פגשה שוב את הנער שעזרה לו בבחינות, שהיה שוטר. אחרי שבן דודה מישקה הוצא להורג, הוא לקח אותה הצידה ולחש: "קחי את המשפחה ותברחי הלילה". כששאלה לאן, השיב: "לאן יישאוך רגלייך".

משפחת זלוטניק הצליחה לברוח בזמן. כמעט כל התושבים שנשארו נרצחו באוקטובר 1942. המשפחה נאלצה להתפצל, ולפני שברחו ליערות ולשדות הם מצאו מסתור מאחורי מפל מים בנהר. המקום היה צפוף ומסוכן, במיוחד עבור תינוקות. דבורה, התינוקת של אחיה, כבר הוברחה קודם לכן, ואיתם הייתה רוח'לה, התינוקת של אחותה הבכורה של רבקה. בגבורה עילאית החליטה דינה, אמה של רבקה, להישאר בחוץ עם התינוקת כדי שהשאר יוכלו להסתתר מאחורי המפל. "אמא מתארת ביומן שאמא שלה חיבקה ונישקה אותה ונתנה לה צעיף ותפוח. זה היה המפגש האחרון ביניהן".

בבוקר, כשיצאו בני המשפחה מהמחבוא הרטוב, הם נתקלו במראה שירדוף אותם לעד: האח יצחק עמד בחוץ, המום וממרר בבכי, מולו שוטר אוקראיני עם אקדח. אם היו נלכדים – הם היו מובלים לבורות ההריגה. "זה היה אסוני הגדול הראשון", כתבה רבקה ביומן.

חלק מבני המשפחה הסתתרו במשך ארבעה חודשים בבור שהוכן מראש בעזרת איכר אוקראיני. שם שהו רבקה, אביה, אחיה נחום, גיסתה והאחיינית הקטנה חייקהל'ה. הצינוק היה חצי מטר אורך, מטר רוחב ומטר גובה, בחושך מוחלט, ונשמו דרך חור קטן סתום בסמרטוטים. שם החליטה רבקה להיות למורה לאחייניתה בת העשר. היא לימדה אותה חשבון ושרה לה שירים בלחש כדי לשמור על השפיות. לאחר זמן מה האיכר גירש אותם.

האח יצחק, שניצל מהתקרית במפל, נרצח על ידי שכניו. לפני כן מסר לרבקה פתק עם כתובת של דוד בשם מנישביץ באמריקה. "אם לא אשאר בחיים", הוא אמר לה, "זה הדוד שלך באמריקה. צרי איתו קשר. שנני את הכתובת". שנים לאחר מכן יצרה רבקה קשר עם אותו הדוד, והוא ומשפחתו אף הגיעו לביקור בארץ בשנות ה-60.

מאוחר יותר נרצחו בשדה גם אביה ואחייניתה חייקהל'ה, וכן שתי אחיות נוספות של רבקה ומשפחותיהן. ביומן היא מתארת את הפוסט טראומה שלה, אך גם כתבה: "החלטתי לשרוד". היא היתה בת 17 כשנשארה לבדה, יחפה, רעבה ובודדה בעולם עוין. "בשנתיים האלה אמא היתה לבד בעולם", אומרת לוסטיגמן, "חיה בשדות, אוכלת חיטה, בלילות הולכת לכפרים ושותה מהבאר. היא נדדה מכפר לכפר, עבדה אצל משפחות שונות, ישנה בשדות והתחבאה בין השיבולים. היא הלכה בשלג, ללא נעליים. בקיץ היא הכינה לעצמה מחסה בשדות. כך שרדה, יום אחרי יום".

ב-1944 הגיע השחרור הסובייטי. היא גילתה שנשארה לה קרובת משפחה אחת בלבד: דבורה, אחייניתה התינוקת שהוסתרה אצל משפחה נוצרית. המשפחה שינתה את שמה של דבורה למרושה וסירבה להחזיר אותה. רבקה נדרה: "להוציא את הילדה היחידה שנשארה בחיים מכל אהובי וקרובי מידי הנוצרים". היא פנתה לבית המשפט הסובייטי, אך השופט קבע כי לנערה צעירה וחסרת בית אין יכולת לגדל ילדה, ופסק לטובת המשפחה המאמצת.

רבקה לא ויתרה. היא עבדה בשוק השחור, גייסה כסף, שכרה פרטיזנים וחטפה את דבורה מהמשפחה שהחזיקה בה. לאחר מכן החלה לנוע עם דבורה ברחבי אירופה עד שהגיעו למחנות עקורים. שם הובטח לה שדבורה תוכל להגיע לארץ, אך היא תצטרך לחכות כיוון שהיא מבוגרת מדי. "היא מתארת את ייסורי הנפש של ההחלטה לוותר עליה", אומרת לוסטיגמן, "אבל היה לה ברור שזה מה שצריך לעשות".

לאחר שדבורה נשלחה לארץ, רבקה ברחה דרך האלפים לאיטליה, משם ירדה דרומה ועלתה על אוניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים בסוף 1946. האונייה הועברה לקפריסין ושם כתבה רבקה את יומנה. "על שפת הים בקפריסין, השמש נטתה לשקוע בסופו של הקיץ", היא פותחת. "אני חייבת לכתוב הכל, לפני שימי החול ימחקו את הזיכרון".

ב-1947 עלתה לארץ, פגשה את בעלה לעתיד, וב-1949 נולדה בתה הבכורה דינה, על שמה של סבתא דינה שנרצחה בשואה, ולאחר מכן טלי. "היא לא הסתירה את העבר, אבל חיפשה יציבות ושגרה. תפסה את אבא שלי ותמיד התחבאה מאחוריו. לא היית מאמינה שהאישה הזו חטפה ילדה. היא גם כל הזמן אמרה שהיא לא היתה גיבורה אלא הגיבה למה שהיה. כשאני מספרת את הסיפור שלה בבתי ספר, בהרצאות או בזיכרון בסלון שאני משתתפת בו מדי שנה, אני מסבירה שבכל אחד מאיתנו מסתתר גיבור. זה סיפור גבורה נשי שהתחיל עם סבתא ואחר כך עם אמא". גם היא ודבורה נשארו בקשר כל השנים. "דבורה היא האישה הכי קיבוצניקית נורמלית. אבל היא לא מוכנה להתראיין", אומרת לוסטיגמן.

"אנחנו חולמים ליצור מהסיפור הזה סרט כדי שכולם יכירו את הגבורה השקטה הזו. כשאני מדפדפת בספר, אני שומעת את הקול של אמא אומרת לי את מה שכתבה שם, על החוף בקפריסין: 'באומץ לב, ובסבלנות... יכול יוכל האדם להתגבר על כל'".