למה נשים עדיין אומרות: "אני לא פמיניסטית"?

אני עומדת מול השיש וחותכת ביעילות, בתנועות אוטומטיות. חצי קלמנטינה לקופסה של הקטן וחצי לגדול. תפוח, מלפפון, שתי עגבניות שרי. פיתה עם נקניק, כריך עם גבינה. הראש עוד מטושטש מהשעה המוקדמת והחוסר בקפאין, אבל ממילא אין צורך בחשיבה. ותחושת נוחם משתררת לי בגוף, רוגע. זו השגרה, אני מבינה ומחייכת לעצמי. אני נזכרת כמה חיכינו לה. בזמן ההיריון הראשון, שנינו בשלבי דוקטורט מוקדמים (כלומר, עדיין חיים ממלגות וללא עבודה), בסופם של ימים ארוכים ומתישים בספרייה שהתחילו תמיד מאוחר מדי ונגמרו בתחושת ריקנות, בטעם של חוסר תוחלת. ידענו שהתינוק שמגיע ישנה את חיינו, יוסיף להם שגרה (ואהבה, ומשמעות, וצחוק, ובכי, וכאב), וצדקנו. זה כמעט עשור שהשעה שש בבוקר מבשרת על זמן ערות. לפיה צריך לתכנן את היום — ארוחות, מסגרות, חוגים, טיולים, שינה. כמעט עשור שיש שגרה — חוקים קבועים שעל פיהם מתנהלים חיינו.

אבל שגרת האימהות היא רמאית, כפולת פנים. מצד אחד היא יציבה, מעוגנת בערך החשוב מכול: צורכי הילדים (אוכל, שעות שינה, לימודים, חברים). מצד שני היא רגישה, מעורערת, משתנה, נתונה לגחמות הגורל: גחמותיו הקטנות (וירוסים של גן, שביתה של הצהרון) ואלה המאז'וריות (מגפה עולמית, נגיד.

כשהייתי בתואר השני, והמחשבות על ילד משלי עוד היו רחוקות ומעורפלות, שאלתי את אחת המרצות שלי ברגע של קרבה — זה לא מסובך להיות אמא וחוקרת? מה פתאום, היא ענתה. אני עובדת כשהוא בפעוטון. כבר אז הרגשתי שיש כאן איזו תרמית. לא חשבתי על המרצה הזאת בכל אחד מימי הכתיבה שהפסדתי כשאחד הילדים נשאר חולה בבית, וגם לא כשהתייסרתי עד עפר ביום שאחרי, כששלחתי לגן במקום "לתת לו עוד יום של פינוק בבית, להתאושש", ורצתי למחשב. לא חשבתי עליה בכל הפעמים שהגננת התקשרה להזעיק באמצע היום. בימים של תורים לרופא שיניים, חיסונים, שיחות עם המורה, ליווי לטיול שנתי. ודאי שלא בימים שהייתי מותשת מלילות ללא שינה, לא מסוגלת לקום ולפתוח את המחשב, המחשבה על כתיבת מאמר רחוקה ממני כמו החיים הקודמים, החופשיים.

אני לא יודעת מה עשתה המרצה הזאת בתקופת הסגר הראשון של הקורונה. אני, כשלעצמי, הייתי בבית. לימדתי בזום עשרה קורסים, תוך כדי ניסיונות נואשים לבדר את שני הילדים בדירה קטנטנה (הקטן עוד היה תינוק), להסתיר מהם את שלל החרדות הבריאותיות והקיומיות שהקיפו אותנו, להעניק להם כמה שיותר תחושת שגרה (חה!), ובעיקר להשתיק את הקול הפנימי שצרח לי בתוך הראש בכל רגע פנוי (ולא היו הרבה כאלה) — הקריירה שלך מתה. כל מי שסביבך יושב עכשיו בבית בשקט וכותב מאמרים, הפסדת את המשחק. בכל כוחי ניסיתי שלא לדמיין איך הייתה התקופה הזאת נראית אילולא היו לי ילדים. ופעם אחת, באיזה מרחב בטוח, העזתי גם לומר משהו על הקושי הזה, על אימהוּת לילדים קטנים בתקופת הקורונה — התשובה "את בחרת להביא ילדים" השתיקה אותי לתמיד. אז משהו בטוח הפסדתי.

"אני נורא אוהבת את הילדים שלי", אמרתי יום אחד לחבר מבוגר ממני, שהילדים שלו כבר גדלו מזמן. "באמת?" הוא שאל, "כי לפעמים יש תחושה שהם קצת תקועים לך.״ החנקתי את מה שעמד לי בגרון - דמעות או זעם או התחלה של ויכוח חסר תועלת. כי מה כבר יכולתי לומר לו? "אתה לא מבין"? "הגורל לא לקח ממך את השגרה שוב, ושוב, ושוב, והשאיר אותך שבוע אחר שבוע בסגר או בידוד, חולם בכמיהה על עוד כמה דקות לבד עם המחשב"? מעין המחשה סיוטית, אלימה, של החרדה האילמת של חופשות הלידה (תקופות מטושטשות, מותשות, מלאות בדמעות וטיולי עגלה): שהעולם מסביב ימשיך ואני אשאר עם התינוק. (והשאלה הטורדנית, שלא מרפה לעולם — האם גם לגבר הוא היה אומר את זה? האם גם מגברים מצפים שיתאהבו באבהות ויתמסרו אליה ללא תנאי?).

זה מה שכל כך מבורך בשגרה - היא מאלחשת את הכאב והאשמה הנצחיים של הפרידה מהילדים. היא טובה עבורם. להם טוב לחיות חיים מסודרים. להם טוב לדעת מה יקרה בכל יום, מה עושים ולאן הולכים. עבורם אנחנו יוצאים ל"שבירות שגרה" - שהן בעצם לא שבירות בכלל, מקסימום סטיות קלות מהסדר המוכר - טיול, נסיעה לחו"ל, פגישה עם המשפחה המורחבת. קמפינג, כשאין ברירה. השגרה היא לא מצב העניינים, היא לא החיים עצמם - אני לא חיה בה אלא נאחזת בה, פוחדת ש(שוב) תיעלם, תישמט.

ולא רק הגורל ההפכפך שומט אותה - הרי היא מטבעה משתנה. אני זוכרת את אחד הימים האיומים ביותר בחופשת הלידה הראשונה. שלושה חודשים וחצי עברו מהלידה, הצלחתי כמעט כמעט לתפוס את המחשבה שאני אמא. אולי התחלתי לקרוא ספר. הגיעה השעה לאחת משנות היום שלו, הנחתי אותו בעגלה בסלון והתחלתי לנדנד אותה כדי שיירדם. הוא לא נרדם. ניסיתי שוב ושוב, והקסם לא התרחש — התינוק רק בוכה ובוכה. נכנסתי לפאניקה - מה עושות עכשיו? אני לא זוכרת איך הוא נרדם באותו יום אבל אני זוכרת שזאת הייתה נקודת מפנה - הוא הפסיק להירדם בעגלה, בקלות, והתחיל להיות הרבה (הרבה, הרבה) יותר קשה להרדים אותו. טיולים בחוץ, הנקות אינסופית, שירים על הידיים של אבא. "משבר גיל ארבעה חודשים" קוראים לזה, והוא מסמן שלב חשוב ומבורך בהתפתחות שלו — גילוי העולם. חוסר רצון להתנתק ממנו. "ילדים חכמים לא ישנים,״ ניסו לנחם אותי, אבל במקום לשמוח הרגשתי שהקרקע רועדת, נשמטת. את המעט שידעתי אני כבר לא יודעת, ואני צריכה ללמוד מההתחלה. ואת הספר ההוא מן הסתם לא הצלחתי לסיים.

משבר גיל הארבעה חודשים של הגדול, שנמשך כמעט שנה, הוא החוויה המעצבת של האימהות שלי: ההכרה בכך שההרגל, הידע שצברתי, השגרה — הם רק שקר, והם יכולים להתנפץ בכל רגע. מאז, אין צורך לומר, השגרה השתנתה שוב ושוב. ולמדתי, קצת, גם איך להתגמש מולה — לזהות את השינוי המתקרב, להתאים אליו שגרה חדשה (דבר אחד בעשור הזה לא השתנה — תחושת ההקלה כשהם סוף־סוף ישנים).

מחר אקום בבוקר. אכין שתי קערות קורנפלקס בחלב, אפעיל את מכונת הקפה ולצליליה אתחיל להכין את הכריכים והפירות ליום הקרוב, אנהל שוב את המשא ומתן המוכר על ארוחת הצוהריים. נתכנן את אחר הצוהריים ואנשק כל אחד מהם לפרידה. אארוז את המחשב ואצא ליום הוראה או יום כתיבה בספרייה. אתן לשגרה לעטוף אותי, לנסות להשכיח ממני את חוסר האונים שאורב מאחוריה. ועמוק בפנים אני אדע שהיא - השגרה המבורכת, המשתנה-תמידית - אינה הדבר האמיתי. אפילו כשהיא כפולת פנים ושקרנית, אפילו כשהיא מבטיחה יציבות ואושר ובו בזמן מאיימת לשמוט אותם ולהיעלם, היא לא הדבר הזה שהוא האימהות, היא רק סימפטום. את החוויה האמיתית של "מה זה להיות אמא" (ומה ההבדל בינה לבין "אבא") אני עוד לא מצליחה לנסח.