"הוא היה אומר לי: 'אם אישה היתה פעם מדברת ככה, היו רוצחים אותה'"

במשך שני עשורים אפרת חיה במלכודת שקופה של שליטה, קנאה ובידוד. "היתה לי אינטואיציה שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי לשים את האצבע כי לא נחשפתי לאלימות פיזית", מספרת אפרת בשיחה עם mako. לדבריה, כבר בתחילת מערכת היחסים הופיעו גילויים של קנאה ושליטה. "לא יכולתי ללכת לאירועים חברתיים, לימי גיבוש, למפגש עם חברה, לכל אירוע שלא כולל אותו. התירוץ שלו היה תמיד שהוא חושש שיהיו גברים בסביבה, היה קשה לי להתמודד עם התשובות שתמיד היו לו".

בתחילה עוד ניסתה להתנגד, אך אז היה נכנס ל"ברוגז" ושותק במשך ימים: "הוא פתאום לא היה מדבר איתי ולא ידעתי בכלל על מה ולמה". כדי להשיג שקט תעשייתי, אפרת החלה לוותר יותר ויותר. "עם הזמן את מתרוקנת, ומרגישה שאת נמצאת בבידוד - מהבית לעבודה, וחוץ מזה אין קשרים, חוץ ממנו, ועדיין הוא אף פעם לא היה מרוצה".

ואז הקנאה הפכה לאובססיה. "אם לא הייתי עונה לשיחות ממנו הוא היה מתקשר למשרד. לפעמים היה מפתיע ומגיע למקום העבודה שלי ללא הודעה מוקדמת, מביא לי קפה, אבל זה היה כדי לבחון את הסביבה ולראות מה אני עושה ועם מי. אנשים מסביב היו מפרגנים ואומרים "איזה כיף לך".

בדיעבד היא מבינה שהשליטה שלו תעתעה בה. "הייתי רואה בזה אהבה, כאילו הוא דואג לי ולא רוצה שיפגעו בי, ומצד שני, לא הבנתי למה הוא מתנהג אליי כאילו אני ילדה קטנה". כיוון שזו הייתה מערכת היחסים הראשונה שהיתה לה, היא אומרת, היא לא ידעה לפרש נכון את הסימנים. "פשוט לא הבנתי שזה פסול. אם הייתי מעירה שזה מפריע לי שהוא לא סומך עליי הוא היה מתנצל ואומר שאני צודקת ושהוא סומך עליי אבל לא על אחרים. ביקשתי שיפנה לטיפול כי הוא מדמיין דברים, אבל זה לא קרה".

גם את הפרטיות שלה הוא לקח: "כשהתנגדתי שיחטט לי כל הזמן בטלפון, היה אומר לי 'מה יש לך להסתיר?'. תמיד היו לו תשובות שמצדיקות את ההתנהלות שלו. הוא אף השתמש בדת כדי לתרץ ולהצדיק את התנהגותו, בטענה שאישה דתייה צריכה להיות בבית עם הילדים".

אפרת נותרה לבד עם עול גידול הילדים, העבודה ומטלות הבית. "הוא לא עזר אבל החליט בכל מה שקשור אליי, כל מה שהייתי עושה לא היה מספק אותו. הוא לא נתן לילדים להתבטא, הקטין אותם כי הוא תמיד צודק. עם הזמן הם הפנימו שלא כדאי לדבר ליד אבא".

"בחוץ הוא תמיד היה חייכן וטוב לב"

המתח התעצם וכך גם הפער בין הבית לחוץ. "היו שבתות שמישהו התנהג באופן 'לא ראוי', והוא היה עושה ברוגז עם כולם, כל השבת, והאווירה בבית לא היתה שמחה. אבל בחוץ הוא היה חייכן וטוב לב, וכולם אהבו אותו והתרשמו ממנו".

היא מספרת כי כל ויתור שעשתה לא סיפק אותו. "חברות, אירועים חברתיים, גיבושים, קידום בעבודה, המשך לימודים, הייתי מתנהלת איך שהוא רוצה כדי שלא יהיה מתח וברוגזים. זה הגיע למצב שלא יכולתי לעשות סידורים וקניות".

ההתעלמות הרגשית הפכה לכלי אלימות ושליטה מרכזי. "לאט לאט הפכתי למישהי שצמאה ליחס. בבית הוא התעלם ממני ומהצרכים האישיים שלי באופן מוחלט. הייתי צריכה להחזיר את החולצה לחנות או לזרוק אותה אם היא לא נראתה לו, הוא דרש שאבחר בגדים איתו וחיטט בכל אמצעי התקשורת שלי".

לדבריה, באמצעות מניפולציות הוא הצליח להרחיק אותה גם ממשפחתה. "כשהם היו באים לבקר הוא היה מתעלם מהם או שמייצר מריבות וקללות ובלגנים". כך היא נשארה לבדה, ללא אדם קרוב לשתף אותו. "כבר לא היו לי חברות קרובות והיה גם מעגל של בושה. בגלל שאני מגיעה מהמגזר הדתי, פחדתי שלא יבינו איך אני מפרקת משפחה כשיש ילדים וחובות. חשבתי שאני צריכה להשלים עם המצב והיתה לי אמונה שזה ישתנה, הוא תמיד הבטיח שהוא ישתנה".

לא פעם, היא מספרת, הוא אף ניסה לערער את תפיסת המציאות שלה. "הוא היה אומר דברים ושולל אותם, ואחר כך אומר שאני מדמיינת. פעם הוא אמר לי: 'אם אישה היתה פעם מדברת ככה, היו רוצחים אותה', ואז הכחיש את זה. הוא היה מנסה לשגע אותי והאשים אותי בהכל".

באחת הפעמים, כשהתעכבה בקניות, הוא איים באלימות ובדק את דוחות הנוכחות שלה בעבודה בשלושת החודשים האחרונים. "הרגשתי שזה עבר כל גבול, ושאני לא יכולה להתנהל ככה יותר. הוא יכול ללכת ולחזור מתי שרוצה, ואת חופש התנועה שלי הוא מגביל".

"גם את הגוף שלי נתתי לו ללא רצוני"

המתח והריצוי המתמיד גבו מחיר כבד. "הייתי חולה ועייפה כל הזמן, היה לי קשה לעמוד בכל המשימות, והבדידות כילתה את הנפש שלי, זה הגיע למצב שגם את הגוף שלי נתתי לו ללא רצוני".

נקודת המפנה הגיעה כשאפרת נחשפה לפעילות של "פורום מיכל סלה" וקראה על חמשת תמרורי האזהרה בזוגיות. "כל התמרורים היו במערכת היחסים שלנו, הבנתי שיש פה אלימות נפשית ורגשית, לא רק פיזית. פניתי לקו 118, פחדתי שיראה שהתקשרתי. שם שיקפו לי שאני לא אשמה ושאני בזוגיות אלימה. אני אישה חזקה ומשכילה, כעסתי על עצמי איך שיתפתי פעולה עם זה". כחלק מהתהליך שעברה, אפרת הבינה שחלק מההתנהגויות של בעלה הועתקו לילדיה. "גם הם התחילו לעשות 'ברוגזים'. זה חידד את הרצון שלי לצאת משם".

הדרך החוצה היתה מורכבת, בתחילה ניסה להניא אותה והתחייב שדברים ישתנו. "בפועל זה החזיק יום-יומיים, ואז הוא היה חוזר שוב לסורו. יום אחד היה אומר שיטפל בעצמו ולמחרת אמר שאני חולת נפש". לאחר ניסיונות כושלים לשינוי ולטיפול זוגי, היא החליטה להיפרד. "פחדתי מאוד, חייתי באווירה של מתח ואימה. היה לו נשק, ידעתי שאני בסכנה".

כשהודיעה שהיא החלה בהליך משפטי, הוא הפעיל מכבש לחצים. "התחילו שיחות בלתי פוסקות עם כל בני המשפחה שלו, ניתקתי קשר עם כולם. המשפחה שלי היתה בהלם שלא סיפרתי לפני, והתמודדתי עם זה במשך שנים. היו חלק ששפטו אותי".

לאחר התערבות חיצונית, בעלה נעתר ועזב את הבית אך הקשיים לא פסקו. "הוא לא שיתף פעולה עם ההליך המשפטי", היא אומרת, "המשיך עם המעקבים, החדיר הקלטות לבית, עירבתי את המשטרה ולקחו לו את הנשק".

כיום הם גרושים קרוב לחמש שנים. "הוא נתן גט רק אחרי הטלת סנקציות. הוא לא משלם מזונות, רואה את הילדים בתדירות נמוכה, ובעיקר מסיט אותם וחוקר אותם לגבי ההתנהלות שלי". אפרת טופלה במרכז למניעת אלימות ברווחה ולוותה על ידי העמותה של מיכל סלה. "אני מתמודדת עם חובות מאז הנישואים, כי הוא דאג להגדיל אותם לפני הפרידה. קיבלתי עזרה וליווי לאורך הדרך, יש אפשרות לצאת משם ולפנות לעזרה", היא אומרת, "אסור להשלים עם הפחד ולהישאר בכל מחיר. היום יש לי הקלה נפשית והילדים שמחים ומרגישים ביטחון ויציבות בחיים שלהם".

"אפרת הגיעה אלינו ברגע פגיע במיוחד, אך עם הרבה כוח פנימי", אומרת דבורה ממן, מנהלת מרכז אלומה במשרד הרווחה, "במרכז אלומה ליווינו אותה צעד-צעד מתוך אמונה בזכותה לחיים בטוחים וחופשיים מאלימות. היום, כשהיא עומדת על רגליה ובונה עתיד חדש לעצמה ולילדיה, אנחנו רואים את המשמעות האמיתית של העבודה שלנו לתת לנשים הזדמנות להתחיל מחדש, בידיעה שהן לא לבד. אני רוצה לומר לכל אישה שמתמודדת עם אלימות: אל תישארי לבד. פנו אלינו במספר 2909 או למוקד 118 של משרד הרווחה. אנחנו כאן בשבילכן, ויש דרך לצאת מזה".