הנער עם הפרה בשומר מסך: יונתן חג'בי נרצח ביכיני, אביו בוחר לחיות כל יום מחדש

אין הרבה ילדים שיש להם פרה כשומר מסך במחשב. ליונתן חג'בי היה דבר כזה, ואולי התמונה הזאת אמרה עליו יותר מכל מה שאפשר לכתוב. יונתן, שכולם קראו לו ג'וני, היה בן 18 כשנרצח על ידי מחבל במושב יכיני בשעות הראשונות של ה־7 באוקטובר. הוא אהב כלבים, אהב טבע, אבל מעל הכל אהב פרות. הפרות של סבא וסבתא שלו מצד אמא, שגידלו רפת במושב. הוא נתן להן שמות, ישב לצידן כשחלו, איחר לארוחות חג בגללן. הוא חלם להיות מנהל רפת, חלם להיות וטרינר, ואת אחד מהחלומות האלה הספיק להגשים בדיוק חודש אחד לפני שנרצח.

ניר חג'בי, אביו של יונתן, אל"מ במילואים, מתאר ילד שלא היה דומה לבני גילו. "לא היו לו משחקי מחשב", הוא מספר. "הוא היה ילד טבע שהעדיף ללכת הבייתה ברגל, שני קילומטר מבית הספר דרך השדות". כשהיה קטן גידל תוכים וצבים, הלך לרעות כבשים עם הבדואים. כשגדל קצת, הרפת של הסבא והסבתא ביכיני הפכה לבית שלו. "יום אחד הוא איחר לארוחת חג כי אחת הפרות הייתה במצוקה והוא הלך לעזור", מספר ניר. "הייתה פרה שחלתה בקדחת חלב וכלום לא עזר. יונתן לא התייאש, ישב איתה כל הלילה, דאג לתת לה אוכל ומים, ניקה לה את העטינים, ובסוף היא הבריאה. כולו נשמה של בעלי חיים".

ניר וגרושתו, אמו של יונתן, חיו במרחק זה מזה. כשיונתן היה מגיע אל אביו לכיסופים, גם שם רצה לעבוד ברפת המקומית. ראובן, מנהל הרפת, אמר שלא יוכל לקחת אחריות על ילד. השכן איבן התנדב לפקח עליו. "לצערי, שלושתם נרצחו באירועי אוקטובר", אומר ניר בשקט.

לפני הגיוס, ניר הציע לבנו לנסוע לחו"ל. "אבל כל מה שהוא רצה זה לעבוד ברפת", הוא אומר. "חלם להיות מנהל רפת, חלם להיות וטרינר, את אחד החלומות הספיק להגשים לחודש אחד". ב־10 בדצמבר 2023 היה אמור להתגייס ליחידת עוקץ, יחידת הכלבנים של צה"ל. הוא לא הספיק.

"מה נשאר לי לעשות? להתפלל"

באותה שבת שחורה ישן יונתן ביחידת הדיור של דודו אריאל זהבי, רבש"ץ המושב יכיני. כשנשמעו יריות, עלה יונתן למרפסת הבית יחד עם סבו ודודתו. שם הוא נורה.

ניר היה באותה שעה בחופשה בחו"ל. שלוש שעות ארכה גסיסתו של יונתן, ולאורכן ניסה אביו להציל אותו מהצד השני של העולם. "כל הזמן הזה אני יודע מה קורה ואני עסוק בלהציל אותו מחו"ל", הוא מספר. "להתקשר לכל החברים שלי בצבא, שמישהו יגיע. אמא שלו, שמתגוררת 300 מטר מבית הסבא והסבתא, עושה את אותו דבר מהארץ. אף אחד לא מגיע אליו".

בשעתיים וחצי הראשונות עוד היה יונתן בהכרה, ואביו עסק בניסיון הצלה נואש. כשהבין שאין סיכוי, ביקש מסבו שיגיד לו שהוא אוהב אותו. "היה לי בתיק ספר דברים", מספר ניר. "מה נשאר לי לעשות? להתפלל. ביקשתי מאלוהים: תן לי לראות אותו. עצמתי עיניים, ואני רואה אותו, והוא אומר לי: אבא, אני עולה. באותו רגע קרעתי את החולצה. ואז קיבלתי את הטלפון שהוא כבר לא בחיים".

הפגישה האחרונה בין ניר ליונתן הייתה שלושה ימים לפני המתקפה, ב־4 באוקטובר. יונתן ביקש שאביו יביא לו משהו לאכול, בגט עם פרגיות. ניר הביא בגט עם אבוקדו. הלך שוב, והביא שוב בגט עם אבוקדו. יונתן חיכה שעה וחצי, כעס, אבל אז אמר את המשפט שמלווה את אביו מאז: "אני עצבני על המסעדה שטעתה שוב ושוב, אבל אני רוצה להוקיר לך תודה על הניסיונות שלך להביא, למרות שלא קיבלתי את מה שביקשתי".

אלה היו המילים האחרונות שאמר לאביו. "יונתן לימד אותי להסתכל גם על הדרך", אומר ניר. "להגיד: אני רואה אותך, אני רואה את המאמצים שעשית. וזה המסר שלי, להוקיר תודה למשפחה, לחברים, למורים, גם אם הם לא מושלמים. היכולת להגיד תודה, זה היה יונתן. גם לקופאית בסופר, גם למנקה של הבניין. תן לאנשים משמעות, זה מה שהוא רצה".

"קשה לי שמקבלי ההחלטות לא לוקחים אחריות"

ניר חזר לארץ למחרת. לא ישב יום. הלך ישר למילואים. "אני שואל את עצמי מה מקדם אותי", הוא אומר. "לשבת בבית להתמרמר על מר גורלי, או להתגייס ולעשות משהו טוב למדינה שהייתה אז בבלגן נוראי. על יונתן אני מתאבל כל החיים, זה קשה, אבל אני בוחר לעשות את זה. הבנתי שהמדינה בקריסה ואם לא אלך להילחם, לא יהיה מי שיעשה את זה. יונתן כבר נרצח, אני לא יכול להשפיע במובן הזה".

על ההחלטה הזאת שילם מחיר. "לא היה לי שלב אבל נורמלי", הוא מודה. "דילגתי על השלב הזה של לעכל את זה. עד היום אני מטפל בעצמי כי לא עשיתי את התהליך. יש המון קשיים, אבל אני לא מאפשר לעצמי ליפול, כי אם אני נופל הכל קורס. כל יום אני בוחר מחדש לחיות. חיים כל יום, מתים פעם אחת. הקשיים שלי כל יום איתי, אבל אני לא נותן לזה לנהל אותי".

כשנשאל אם הוא כועס, ניר לא מהסס. "בטח שיש. הכעס שלי הוא על מקבלי ההחלטות. כאיש צבא יש לי המון שאלות. הדרג הטקטי לא אשם, אני מאשים את אנשי הממשלה וכל מי שהיה אחראי לכך בצבא. מבחינתי אף אחד לא התכונן נכון. הכי קשה לי שלא לוקחים אחריות. אני בא ממקום שכשקורה משהו לשליש, גם המפקד לוקח אחריות".

ולמרות הכעס, הוא מרגיש שהמדינה כן חיבקה אותו בסוף. "לקח לה קצת זמן, אבל ברגע שהתאפסה אני מרגיש שיש לי סיוע מכל הגורמים. ביטוח לאומי, עובדת סוציאלית נפלאה שמלווה אותי. יונתן לא יחזור, אבל אני מקבל תמיכה וסיוע".

ניר בחר להנציח את בנו לא רק בזיכרון, אלא בפעולה. הוא מעביר סדרת הרצאות בשם "בוחר בכל יום מחדש: דרך יונתן", לנוער ולחברות וארגונים, ואף באוניברסיטה בניו יורק. "אני נותן להם משהו לדרך עם יונתן", הוא אומר. "ההרצאות מדברות עליו ועל הכלים והערכים שלו ששימשו גם את דרכי. חלק מהשיקום שלי, אלה ההרצאות".

אבל יונתן הונצח גם במקומות אחרים. שטראוס הוציאו במיזם מיוחד שוקולד פרה עם תמונתו. המשפחה הוציאה סדרה של סטיקרים, ובכל מקום הפרה הייתה הסמל שלו. ניר גם פתח כיתה על שמו בבאר שבע, כיתת יונתן, עבור ילדים עם מוגבלויות, שבה נבנתה כיתת משחק. "אני מתנדב ועושה שם הרצאות", הוא מספר. "הוא אהב לעזור לחלשים, וזה מקום שאני יודע שהוא היה רוצה לעזור בו".

לב טוב, מלא בחמלה, מדריך בבני עקיבא, תמיד שם לעזור למי שצריך. בפשטות ובאהבה. ככה מתארים את יונתן ג'וני חג'בי, הנער שהעדיף פרות על מחשבים, שחלם על רפת ועל וטרינריה, ושהמשפט האחרון שאמר לאביו היה על הכרת תודה.