"המדינה סומכת עליי לספק בית, גם כשלי בעצמי אין בית"

כשנועה ויואב, שמות בדויים, החליטו להפוך למשפחת אומנה, הם רצו לתת לילד שלא נולד להם את מה שכל ילד צריך: בית יציב, משפחה נוכחת ותחושה שיש מבוגרים שדואגים לו גם כשהעולם שממנו הגיע מורכב. כמה שנים אחר כך, עם פרוץ המלחמה, דווקא הבית הזה נשמט גם מתחת לרגליהם. המשפחה פונתה מהיישוב שבו היא מתגוררת סמוך לגבול לבנון, יואב גויס לשירות מילואים ממושך, ונועה מצאה את עצמה עוברת עם הילדים בין מקומות מגורים זמניים. ביניהם היה גם אורי, שם בדוי, ילד האומנה שלהם, שהיה זקוק יותר מכולם לשגרה, לדמויות קבועות ולתחושת ביטחון.

"ברגע אחד את הופכת ממשפחה תורמת ומעורבת למשפחה נזקקת", אומרת נועה. "אני משתמשת במילה נזקקת לא בקלות, אבל באמת. חיכתה לי פעם שקית עם תחתונים חדשים על ידית הדלת, כי מישהו הבין שיצאנו רק ליומיים. היינו צריכים תרומות של אוכל, בגדים, רהיטים וזמן. זה לא קל להיות בצד הזה כשאת רגילה להיות בצד שנותן. אבל בתוך כל זה עדיין הייתי אם אומנה. המדינה סומכת עליי לספק בית, גם כשלי בעצמי אין בית. זה נתן לי כיוון ומטרה".

אומנה, הם מסבירים, היא מסגרת משפחתית לילדים שהוצאו מביתם משום שהוריהם הביולוגיים אינם יכולים, בשלב הזה, לדאוג לצורכיהם. בניגוד לאימוץ, באומנה נשמרת הזיקה למשפחה הביולוגית, ובדרך כלל נעשה ניסיון לשקם אותה במידת האפשר. "בתחילת התהליך כל הזמן הסבירו לנו שאומנה מוצלחת היא אומנה שבה הילד חוזר בסופו של דבר להורים שלו", מסבירה נועה, "ככה נכנסנו לזה. עם מחשבה תמימה שאם הכול יצליח, נוכל להיפרד בקלות. אבל זה לפני שאת הופכת מאוד מאוד מעורבת רגשית".

הבחירה באומנה לא הגיעה במקרה. שניהם גדלו בבתים שגידלו ילדים באומנה, ועבור נועה הרעיון הזה התפתח במשך שנים רבות. "לקראת גיל ארבעים, כשהילדים כבר גדולים ואת לא מתכננת עוד ילד, פתאום את חושבת שפעם, בגיל 18, בשנת שירות, תרמנו ועשינו", היא נזכרת, "את עדיין רוצה לעשות משהו משמעותי, אבל את כבר לא יכולה לצאת מהבית כמו נערה בת 18. ואז את מבינה שאפשר לתרום גם בתוך הבית. לפתוח את הבית למישהו שצריך אותו".

התהליך עצמו היה ארוך. בני הזוג עברו ראיונות, תשאולים, ביקורי בית ושיחות עם עובדות סוציאליות. גם הילדים הביולוגיים שלהם היו חלק מהתהליך, כדי לוודא שהמשפחה כולה מבינה את המשמעות של הכנסת ילד נוסף הביתה. "רצו להבין שאנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים", אומרת נועה. "שהילדים מבינים, שהבית מוכן, שאורח החיים שלנו מתאים. ועדיין, עד שהילד לא מגיע אלייך הביתה, שום שיחה לא מכינה אותך לרגע הזה".

"עוד שעה יש לי תינוק חדש"

הרגע הזה הגיע מהר מהצפוי. אחרי חודשים של המתנה קיבלו בני הזוג שיחה על תינוק שזקוק למשפחה. הם חשבו שיהיה להם עוד זמן להתארגן, אבל בתוך ימים ספורים התקשרו אליהם ואמרו: הוא מגיע היום. "הלכתי למנהלת שלי ואמרתי לה, 'עוד שעה יש לי תינוק חדש, אני צריכה ללכת הביתה'", משחזרת נועה. "יואב עבר בסופר וקנה חיתולים, בקבוקים ומוצצים בלי לדעת באמת מה צריך וכמה. פשוט עבר במדפים של התינוקות והוריד כל מה שנראה שצריך".

אחר הצהריים הגיעו העובדות הסוציאליות. "זו הייתה ממש שיירה", היא מספרת. "חלקן החזיקו שקיות גדולות, ואחת החזיקה צרור שמיכות. היא הושיטה לי אותו ואמרה, 'בהצלחה'. פתחתי את השמיכות וראיתי ילדון זעיר ומתוק להפליא. כשהחזקתי אותו בפעם הראשונה, הוא תפס לי את החולצה בידיים הקטנטנות שלו. העובדת הסוציאלית הסתכלה עליי ואמרה: 'הוא רוצה להישאר איתך'. וזאת הייתה ההתחלה".

יואב מספר בכנות שההתחלה הייתה מרגשת, אבל גם מוזרה. "הכול קשה בהתחלה. לחבק, לנשק, להגיד מילים טובות. הכול מרגיש מוזר כשזה לא שלך. צריך להתחיל לחיות עם זה, עד שזה נהיה טבעי ורגשי". נועה מספרת שהייתה צריכה להתרגל אליו גם בגוף. "הוא היה כל כך קטן שהיה לי צורך להרגיש קצת הריון איתו. כל פעם שחזרתי הביתה שמתי אותו במנשא עליי. הייתי צריכה שהגוף יתרגל אליו. אפילו לריח שלו. גם לילדים שלך יש ריח שאת רגילה אליו. הכול היה חדש".

עם הזמן התחיל אורי לקרוא להם אמא ואבא. "בהתחלה זה שוק מוחלט", אומר יואב. "לא דחפנו לזה ולא עצרנו את זה. הוא ראה שהילדים שלנו קוראים לנו ככה, ראה ילדים בגן קוראים ככה להורים שלהם, ובשלב מסוים זה פשוט נהיה טבעי". נועה מנסחת את זה בפשטות: "בסוף, כדי לקום כל בוקר, להכין לו חביתה וסלט, לספר לו סיפור ולהשכיב אותו לישון, את לא יכולה לחשוב על זה כל הזמן. ביום-יום את אמא. את מתנהגת כמו אמא ומרגישה כמו אמא".

גם הילדים בבית קיבלו אותו בטבעיות. "הוא הגיע תינוק, וזה היה האח התינוק", אומרת נועה. "הסימן הכי טוב להשתלבות היה הפעם הראשונה ששמעתי אותם אומרים לו 'לא עכשיו' או רבים איתו על צעצוע. בהתחלה כולם מתגייסים מיד לכל דבר שהוא צריך, וזה מרגש, אבל זה גם קצת כמו אורח. ברגע שמתחילים להגיד 'לא בא לי' או לריב, זה כבר מתנהג כמו משפחה רגילה. שם הבנתי שהוא באמת חלק מזה".

אורי, לדבריהם, הוא ילד שקשה לעמוד בפניו. "תדמייני את הילד הכי שובב שאת מכירה", היא מתארת, "עם לחיים שעדיין תינוקיות ופרצוף שאי אפשר לכעוס עליו. הוא מטפס על הכול, רץ ממקום למקום ויש לו בלי סוף אנרגיה". לצד השובבות מתארים בני הזוג גם רגישות גדולה. "הוא קולט הכול", היא אומרת, "אם אחד הגדולים חוזר עצוב, הוא מיד מבין שמשהו קרה ורץ אליו. כל דבר שקורה בבית, הוא חייב להיות חלק ממנו".

מגיל צעיר היה ברור שלאורי קשה במיוחד עם פרידות, מספר יואב. "כשמישהו יוצא מהבית ליותר מדי זמן, אפילו ליום עבודה, זה קשה לו. גם היום, אם אחד הילדים נוסע לכמה ימים, רואים עליו שזה פוגע בו. הוא לא בהכרח אומר את זה, אבל הוא עושה כתף קרה, משחק אותה קשה להשגה. הוא מרגיש את זה". נועה מוסיפה שגם פרידות קטנות של בוקר יכולות להפוך לרגעים גדולים עבורו: "עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד שלום. הוא צריך לדעת שחוזרים".

פסטות על הדשא, ואבא במילואים

ואז הגיעה המלחמה. ב־7 באוקטובר גויס יואב לכיתת הכוננות, ובהמשך לשירות מילואים ממושך. למחרת, כמו משפחות רבות ביישובי קו העימות, עזבו נועה והילדים את הבית. "היה לי ברור שזה יומיים וחוזרים", היא אומרת. "לא רציתי לצאת לפני שסיימתי סיר עם עוף וכביסה. נסעתי עם הילדים בלי להתארגן, ובדרך כבר התחלתי להבין לאן אני הולכת. בתוך כמה ימים הבנתי שזה לא סיפור של יומיים ושאני צריכה למצוא שגרה, קהילה, משהו שיחזיק אותנו".

מה שהתחיל כעזיבה קצרה הפך לפינוי ממושך. תחילה התארחו אצל בני משפחה, ובהמשך עברו עם חלק מהקהילה למתחם מגורים זמני. "זה היה מאוד מאולתר", מספר יואב. "בהתחלה היו קירות, אבל לא הייתה שגרה. לא היה ברור מה עושים עם אוכל, מה עושים עם כביסות, מה עושים עם הילדים". נועה זוכרת היטב את הימים הראשונים. "בישלנו פסטות על הדשא, אכלנו סנדוויצ'ים עם שוקולד, לא היו בגדים נקיים. ילדים גדולים חזרו להרטיב בלילה. כל אחד ביטא את המצוקה אחרת".

בתוך כל זה יואב כמעט לא היה בבית. "בסוף הייתי לבד עם הילדים המפונים", אומרת נועה. "אומנה, לא אומנה, זה לא שינה באותו רגע. כולם היו עם קשיים, כולם היו צריכים אותי. לכל אחד היו עניינים אחרים להתמודד איתם. חלק באוכל, חלק בשינה, חלק בבכי. את מנסה להחזיק את כולם, ובתוך זה גם להחזיק את עצמך". אורי התקשה במיוחד בכל פעם שיואב הגיע לביקור ואז נסע שוב. "כל נסיעה כזאת הייתה בכי", היא נזכרת, "אבל באותה תקופה זה היה בכי של כולנו".

גם החזרה הביתה, כשהגיעה, לא סגרה את הסיפור. "אנשים שאלו איך זה לחזור, ואנחנו אמרנו: זה עוד מעבר", מדגיש יואב, "אחרי תקופה ארוכה מחוץ לבית, גם לבית צריך להתרגל מחדש. הכול השתנה. לא כולם חזרו, המסגרות השתנו, הילדים השתנו". נועה מתארת את זה כהליכה במקום מוכר שכבר אינו אותו מקום: "חזרנו לאותו מבנה, אבל חוץ מהמבנה שום דבר לא נשאר אותו דבר. כל שיחה בשביל הפכה לחיבוק, לדמעות, לשאלה מה היה ומה יהיה".

ובכל זאת הם בחרו לחזור. "הילדים שאלו אותי: אם יש עדיין פיצוצים, אם אבא עדיין בצבא, אם עדיין מסוכן, אז למה לחזור?", מספרת נועה, "אמרתי להם שהגבול נקבע איפה שילדים משחקים. איפה שעושים מדורה בתנועת הנוער. אנחנו חיים פה כי זאת המדינה שלנו".

יותר מ־70 ילדים ממתינים למשפחה

הסיפור שלהם מתרחש על רקע מחסור מתמשך במשפחות אומנה. לפי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי, בישראל חיים כיום יותר מ־4,400 ילדים במשפחות אומנה, ובהם יותר מ־800 ילדים עם מוגבלות. נכון לאפריל 2026, יותר מ־70 ילדים עדיין זקוקים למשפחת אומנה ואין משפחות זמינות לקלוט אותם. בארגון אדנמ־אדם, שמלווה משפחות אומנה בצפון ובמרכז, מציינים כי המלחמה החריפה את הקושי: משפחות אומנה פונו מבתיהן, הורים גויסו למילואים, וחלק מהמשפחות שהחלו בתהליך האבחון עצרו אותו בשל חוסר הוודאות.

"השנתיים וחצי האחרונות הציבו אתגר משמעותי גם בפני מערך האומנה", אומרת נוגה חיות, מנהלת חטיבת האומנה בארגון אדנמ־אדם. "משפחות רבות התמודדו עם פינוי, שירות מילואים ממושך ואי ודאות, ובמקביל מספר הילדים הזקוקים למשפחת אומנה גדל. למרות האתגרים, אנחנו רואים מדי יום את הכוח של משפחות שבוחרות לפתוח את הבית ואת הלב לילד שזקוק לכך. אנחנו קוראים לכל משפחה שאי פעם חשבה על אומנה לפנות אלינו".

גם במשרד הרווחה והביטחון החברתי מבקשים להזכיר שמאחורי הנתונים נמצאים ילדים שמחכים למשפחה. עדי מקל, עו"ס, מנהלת שירות האומנה במשרד ומפקחת ארצית, אומרת כי "מאחורי כל ילד שמחכה למשפחת אומנה יש סיפור של תקווה. משפחת אומנה לא מוחקת את הקושי שהילד עבר, אבל היא מעניקה לו את הדבר שהוא זקוק לו יותר מכל: בית בטוח, שייכות ומבוגרים שמאמינים בו בכל יום מחדש". לדבריה, "לכל אחת ואחד מאיתנו יש את היכולת לשנות חיים. אנחנו מזמינים משפחות שיכולות לפתוח את הלב ואת הבית, להצטרף אלינו ולאפשר לעוד ילדים לגדול בסביבה אוהבת, יציבה ומעצימה".

כששואלים את נועה ויואב מה היו רוצים שאנשים יבינו על אומנה, יואב מבקש קודם כול לחדד: "אנשים אומרים 'כל הכבוד, אני לא הייתי מסוגל, אתם מיוחדים'. אז לא. אנחנו לא גיבורי על. זה קשה גם לנו. זה עניין של החלטה ושל לעשות את זה. בסוף פותחים את הלב, פותחים את הבית, מקבלים החלטה ומתמודדים עם מה שיגיע". נועה מוסיפה: "אומנה נשמעת דבר גדול. המיונים, הזמן, העשייה. אבל בסוף כל התהליך יש ילד קטן, עם סיפור לא פשוט, שבסך הכול רוצה בית ומשפחה. כולנו שומעים סיפורים קשים ואומרים, 'הלוואי שימצאו לו משפחה טובה'. אבל לא צריך להגיד שימצאו לו משפחה טובה. צריך להגיד: שנהיה לו משפחה טובה".