אליסה מחדרה מחפשת את אביה הביולוגי באנגליה: "צריך רק בן אדם אחד שייתן קצה חוט"

אליסה ריז׳קוב יודעת על אביה מעט מאוד. יש לה שם: גאווין פ. תומפסון, אזרח בריטי. יש לה עיר: איסטבורן שבאנגליה. יש לה תקופה: תחילת שנות האלפיים. ויש לה תמונה מטושטשת שאימהּ ציירה במילים, של גבר בשנות השלושים לחייו עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני ארוך וסבוך וקוקו. מעבר לזה, כלום. אליסה לא יודעת מי אביה באמת, אם הוא עוד בחיים, ואם מישהו אי-פעם טרח לספר לו שנולדה לו בת. עכשיו, בגיל 21, אחרי שנים של חיפושים שהובילו למבוי סתום, היא מבקשת עזרה מהציבור.

"זה לא סיפור על אבא שנטש ילדה", היא אומרת מדירתה בחדרה. "הוא כנראה לא יודע שאני קיימת. לפי מה שאני יודעת, הוא פשוט אף פעם לא גילה שנולדתי".

הסיפור מתחיל הרחק מחדרה, הרחק מישראל. אימהּ של אליסה, אולגה, גדלה בברית המועצות. "לחצו עליהם להישאר", מספרת אליסה, "וברגע שהיא יכלה לצאת, היא יצאה". אולגה טיילה ועבדה ברחבי אירופה, בצרפת ובאנגליה, ובשלב מסוים השתקעה בעיר איסטבורן לכשנתיים. שם היא הכירה את גאווין. בתחילה הוא היה בן זוג של חברה טובה שלה, אבל אחרי שהקשר ביניהם הסתיים, אולגה וגאווין הפכו לזוג. הם היו יחד כמה חודשים וגרו קרוב אחד לשני, ואז אולגה עזבה את אנגליה והמשיכה בטיולים. רק אחרי שעזבה היא גילתה שהיא בהיריון.

"לא יצא לה לספר לו אף פעם שאני קיימת", אומרת אליסה. לדבריה, לא מדובר בהחלטה מודעת לנתק את גאווין מחייהן. אלה היו תחילת שנות האלפיים, עולם בלי רשתות חברתיות, בלי טלפונים חכמים, בלי דרך פשוטה לאתר בן אדם. "היא לא יכלה לחזור תקופה, כנראה מבחינה כספית", מסבירה אליסה. "וכשהיא כן חזרה לשם, כשהייתי קטנה, הוא כבר עזב את הדירה. היא הלכה לספרייה העירונית, שם היה מאגר מידע עם פרטים על תושבים, וכל מה שהיא הצליחה להשיג זה את השם המלא שלו: Gavin P Thompson. חוץ מזה לא נתנו לה פרטים נוספים".

אליסה נולדה בנורווגיה, גדלה ברוסיה, ועלתה לישראל עם אימהּ בגיל שבע. "ישר עליתי לכיתה א׳", היא מספרת. "למדתי עברית נורא מהר, בדרך כלל אנשים שוכחים שאני עולה". מאז שהיא זוכרת את עצמה, אימהּ סיפרה לה על אביה. "היא אמרה שהיא הייתה רוצה שאראה אותו, אבל זה לא באמת מעסיק אותה כמוני. לה פחות אכפת, לי כן אכפת".

פרופיילינג של איש שלא ראתה מעולם

עם השנים בנתה אליסה דיוקן של אדם שלא פגשה מימיה, מתוך שברי מידע שאימהּ זכרה. "הוא אמור להיות צעיר מאימא שלי בכמעט עשר שנים", היא אומרת. אימהּ בת 60, כך שגאווין כנראה בשנות החמישים לחייו. "היא אמרה שהוא בערך מטר שבעים ושלוש, עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, ובאותה תקופה היה לו קוקו ושיער ארוך וסבוך, קצת דומה לשלי".

לדברי אימהּ, גאווין עבד כמתכנת, אבל לא תמיד היה יציב מבחינה תעסוקתית. "היא אמרה שהוא אהב לחיות על דמי אבטלה כשהוא היה יכול לעשות את זה. הוא היה עובד כמה חודשים ואז יוצא לאבטלה כמה חודשים". פרט נוסף שאימהּ שיתפה: לגאווין היו ילדים ממערכות יחסים קודמות, כולל תאומים, והוא שמר איתם על קשר. "כלומר, הוא לא נטש את הילדים שלו", אומרת אליסה. הפרט הזה חשוב לה במיוחד. "אני לא חושבת שהוא יכחיש אותי. אם הוא אהב את הילדים האחרים שלו מחוץ לנישואים, אני חושבת שהוא דווקא יתרגש. ברור שזה יהיה ביזארי לשמוע דבר כזה בהתחלה, והוא אולי לא יאמין, כמו שכל בן אדם היה מרגיש".

אימהּ גם סיפרה לה שגאווין היה "קצת מתבודד, לא אדם מאוד פעיל חברתית", מה שמסביר, לדעת אליסה, את הקושי לאתר אותו ברשתות החברתיות. "מצאתי מלא גאווין תומפסון, אבל אף אחד לא היה הוא", היא אומרת. "אני מניחה שאין לו ממש רשתות חברתיות".

בשלב מסוים החליטה אליסה לנקוט צעדים מעשיים. "ברגע שהשגתי קצת כסף עשיתי בדיקת DNA", היא מספרת. "חשבתי שאולי אמצא איזה קרוב משפחה, אבל נמצאו רק קרובים מאוד רחוקים, מדרגה שלישית ורביעית. שלחתי להם מיילים ושאלתי אם הם יודעים משהו. רובם לא ענו".

אחד מהם דווקא כן ענה. ג׳יימס, קרוב משפחה רחוק מאנגליה שמתעסק בגנאלוגיה, ניסה לעזור. "הוא היה ממש נחמד. הוא חיפש בעיתונים מהתקופה שאימא שלי הייתה שם ומצא כמה אנשים בשם גאווין, אבל זה לא היה הוא". ג׳יימס מצא כתובת שאליה ייתכן שגאווין עבר, ואליסה שלחה לשם מכתב. גם המכתב לא הוביל לפריצת דרך. "הוא לא ענה. גם אם זה היה הבן אדם הנכון, אני לא יודעת אם הוא קרא את זה. אולי בגלל שזה הגיע מישראל משהו קרה למכתב, אולי מי שקיבל את זה זרק לפח. זה פשוט לא עבד".

הבדידות שמאחורי החיפוש

מאחורי מסע החיפוש מסתתרת בדידות עמוקה. אימהּ של אליסה עברה לגור ברוסיה, ואליסה נשארה בישראל לבדה. "אין לי שום משפחה חוץ מאימא שלי", היא אומרת. "אז זה פחות או יותר אומר שאני לבד".

הבדידות מכה בעיקר בחגים. "בבית שלי שומעים הכול, את כל המשפחות בחוץ, את כל התהמולה, ואני יושבת לבד בבית ואין לי משפחה", היא מתארת. "חבר שלי מנגן לפעמים בגיטרה עם אבא שלו וזה גורם לי לחשוב איך אני הייתי יכולה להיות עם אבא שלי. גם כשאני רואה אבא ובת, או משפחות של חברים, זה גורם לי להרגיש בודדה".

הפחד הגדול שלה הוא הזמן שעובר. "עצוב לי שכל שנה שאני לא מוצאת אותו, זה אומר שאם ניפגש הקשר יהיה אחר, כי אפגוש אותו יותר מאוחר בחיים שלי", היא מסבירה. "אני כבר בת 21. זה לא שאני ילדה שצריך לגדל. אני מאמינה שאמצא אותו, אבל השאלה היא מתי. הכי גרוע זה אם אגלה שהוא נפטר. זה יהיה עצוב מאוד".

"אני לא מוותרת"

אליסה שוקלת לנסוע לאנגליה, אולי לאיסטבורן, אולי לכתובת הישנה, אולי למישהו שידע משהו. כרגע אין לה מספיק כסף לכך, אבל היא חוסכת. עד אז היא מקווה שמישהו שיקרא את הסיפור הזה יוכל לתת לה קצה חוט.

ומה היא מקווה שיקרה אם תמצא אותו? "אני רוצה להיות בקשר", היא אומרת. "אני לא יודעת איזה סוג קשר יכול להיות, אבל קשר מסוים. אני לא יודעת עד כמה ארגיש שייכת גם אם יקבלו אותי, אבל אולי לאט לאט זה יקרה. הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שהוא יהיה גאה בי".

עד שזה יקרה, היא ממשיכה לחפש. "עם הטכנולוגיה של היום יש הרבה מה לעשות. מספיק אדם אחד שמכיר מישהו שמכיר מישהו, ואני אמצא אותו. צריך רק בן אדם אחד מכל האנשים שיקראו את זה שייתן קצה חוט, ואקבל את אבא שלי. אני לא מוותרת".