בגיל 61 פתח את תיק האימוץ והכיר את האחים שלו

בגיל 61 החליט דן בריש לפתוח את תיק האימוץ שלו. בריש, שחי כבר 40 שנה בארצות הברית ואב לשניים, ידע כל חייו שהוא מאומץ, אך רק לאחר מות הוריו המאמצים הרגיש שהוא מוכן לחפש אחר משפחתו הביולוגית.

"מהגיל שבו יודעים מה זה מאומץ, ידעתי שאני מאומץ", מספר בריש בשיחה עם mako. אמו המאמצת, ברוריה בריש ז"ל, הייתה חברת הוועד המנהל לשעבר של קרן תל אביב לפיתוח, וסייעה לקידום והקמת הפרויקטים של מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת. היא הלכה לעולמה בדצמבר 2023. אביו המאמץ היה עורך דין לענייני פטנטים ונפטר לפני כשמונה שנים.

בריש מספר כי הוריו סיפרו לו שאמו הביולוגית לא יכלה לגדל אותו. "הם אמרו שהאמא המאמצת שלי לא יכלה ללדת ושאימצו אותי כשהייתי בן שלושה חודשים. היו לי הורים מהממים".

אף שידע על האימוץ, בריש לא מיהר לפתוח את התיק. "כל החיים שלי הפריע לי שהיא נתנה אותי לאימוץ ולא נלחמה כדי לגדל אותי, אבל היו לי הורים כאלה נהדרים שלא חשבתי לחפש את ההורים הביולוגים. אני חושב שהיה לי ברור, ולו רק בגלל הסקרנות, שאפתח את תיק האימוץ כשהם ילכו לעולמם". ואכן, לאחר ששני הוריו המאמצים נפטרו, הוא החל לחפש. "רציתי בין השאר גם ללמוד על הגנטיקה שלי".

אלא שהחיפוש הראשון לא היה פשוט. בריש ידע שתיק האימוץ נמצא בבית, אך לא הצליח למצוא אותו. "יום אחד הייתי אצל חבר טוב, עורך דין של ההורים שלי, וסיפרתי לו שאני לא מוצא את תיק האימוץ. זכרתי שהדפים היו חומים וישנים. במשך שנתיים אחרי מות אמי לא מצאתי אותו". אותו עורך דין סיפר לו שיש ברשותו את המסמכים של הוריו. הוא העביר לו את התיק, ובריש זיהה מיד את תיק האימוץ בתוך שרוול שקוף, שעליו התיק נכתב "אימוץ של הילד זמיר": "כל השנים חשבתי ששם המשפחה שלי זמיר ופתאום הבנתי שזה בעצם היה שמי הפרטי".

בריש שלח את המסמכים לשירות למען הילד. כחודש וחצי לאחר מכן התקשרה אליו עובדת סוציאלית. היא סיפרה לו כי אמו הביולוגית הייתה בת 17 כשמסרה אותו לאימוץ, שהיא נפטרה וכי שם האב לא מופיע במסמכים. כמו כן היא אמרה לו שהיא הצליחה לאתר שני אחים ואחות, ואך ארגנה מפגש ביניהם. לפגישה בבית קפה במודיעין הגיעו אחיו ברק ואחותו שרון. "הטלפון הגיע כשהייתי בחו"ל וחזרתי לארץ. העובדת הסוציאלית ישבה איתי במפגש ואז היא פתאום אמרה: הנה הם. הם לא ידעו עליי הרבה, מלבד שאני מנהל קרן השקעות בארצות הברית". בריש קם וניגש אליהם. "כולנו התחבקנו ופרצנו בבכי. לא רואים מפגשים כאלה". לדבריו, יש אח נוסף שאותו עדיין לא פגש. גם ילדיו עדיין לא פגשו את המשפחה המורחבת.

במפגש הראשון ישבו השלושה במשך כשעתיים. האחים הביאו אלבום תמונות וסיפרו לו על אמם. לדבריהם, היא הייתה כאמור בת 17 כשנכנסה להיריון. היא נשלחה לאכסניה, ילדה אותו בבאר שבע וחזרה למרכז. "היה מאוד מרגש לראות את הפנים שלה. הם אמרו לי שאני העתק שלה", מספר בריש. לדבריו, הם אמרו לו שהיא הייתה בדיכאון במשך כל חייה בגלל האימוץ. "כל השנים האמא הביולוגית שלי הייתה מאוד מאוד עצובה שמסרה אותי לאימוץ. שמעתי שהיא חיפשה אותי ואמרו לה שאני לא רוצה לראות אותה, מה שלא היה נכון. אני לא יודע לאן הגיעה ומי אמר לה את זה. זה היה לפני 50 שנה, אז מי יודע. אז היו שולחים מכתבים. ואולי המכתב בכלל לא הגיע".

במהלך המפגש בריש מצא גם קשר משפחתי שלא ציפה לו: בן דודו הראשון הוא הרמטכ"ל אייל זמיר, שמכהן כרמטכ"ל ה-24. "זה היה מדהים, כי ב-2020 שמתי תמונת מסך שלו על הטלפון שלי כי חשבתי שאנחנו ממש דומים, ושאלתי את עצמי אם יש בינינו קשר. והנה הסתבר שאבא שלו ואמא שלי הם אח ואחות". ואז הגיע עוד צירוף מקרים. "

חבר של חברה של אחי גר באותו בניין שאני גרתי בו. עלינו באותה מעלית בלי לדעת אחד על השני". בהמשך התקשר לאחותו וביקש ממנה לקחת אותו לקברה של אמו. "רציתי להגיד לה שאני בסדר, שהכל הסתדר. שאני מבין".

מאז המפגש הראשון, לפני כחודש וחצי, הקשר עם המשפחה הביולוגית כבר חלק מחייו. "ממש לפני כמה ימים היינו במסיבת יום הולדת של בעלה של אחותי. זה היה מרגש ומושלם לפגוש עוד אנשים במשפחה". בריש מספר כי לצד המשפחה הגדולה של משפחתו המאמצת במישיגן, יש לו עכשיו גם משפחה גדולה בישראל. "זו התרגשות גדולה".