דווקא עכשיו – הילד צריך לראות צוות, לא שני צדדים
המציאות הביטחונית החדשה מול איראן מציבה אתגר כפול בפני משפחות גרושות או כאלה שבהן אחד ההורים במילואים. מעבר לפחד מהאזעקות ומאי הוודאות, ילדים חווים גם טלטלה במרחב המשפחתי שאמור להגן עליהם. דווקא עכשיו, שותפות הורית יציבה, מכבדת ומתואמת היא העוגן שמאפשר להם להרגיש בטוחים
המציאות הביטחונית החדשה והעימות מול אירן טלטלו את שגרת החיים של כולנו. אזעקות באמצע הלילה, ימים ארוכים בממ"ד ובמקלט, אי ודאות מתמשכת וחרדה מצטברת. כל אלה מעמיסים על כל משפחה. במשפחות שבהן ההורים גרושים, או כאשר אחד ההורים במילואים, רמת המורכבות עולה משמעותית. עבור הילדים, התחושה עלולה להיות לא רק פחד מהמצב החיצוני, אלא גם חוסר יציבות במרחב המשפחתי שאמור להגן עליהם. דווקא ברגעים כאלה, השותפות ההורית היא המרחב המוגן. גם אם הזוגיות הסתיימה, ההורות לא. הילדים צריכים לראות שהוריהם מתפקדים כצוות, במיוחד תחת לחץ.
על פי מומחי "המועדון של ענת", המלווה פרודים וגרושים בתהליכי התאוששות ובניית שגרה חדשה, מדגישים: בעת חירום, המסר ההורי חשוב יותר מהמשקעים האישיים. אחת הטעויות הנפוצות בתקופות כאלה היא לתת לעוינות הישנה לעלות מחדש. גם אם הגירושין היו קשים, זה לא הזמן להבליט כעסים או עקיצות. ילדים רגישים במיוחד למתח בין ההורים, וכשהעולם החיצוני כבר מאיים הם זקוקים לחזית הורית מאוחדת. מסר פשוט וברור צריך לעבור מהם אליכם: "אנחנו כאן יחד בשבילכם". לא צריך להעמיד פנים שהכול מושלם, אבל כן חשוב לשדר יציבות, שפה נקייה וכבוד הדדי.
במצב שבו אחד ההורים במילואים, חשוב להסביר לילדים את התמונה בגובה העיניים. לומר שאבא או אמא יצאו לשמור ולהגן, ושזו שליחות משמעותית. הידיעה שההורה פועל מתוך אחריות ולא "נעלם", מחליפה חרדה בגאווה. כדאי לשתף את ההורה שבשטח בתמונות, בעדכונים ובחוויות קטנות מהבית. כך הילד מרגיש ששני הוריו עדיין חלק מהתמונה השלמה.
הקשר השוטף בין שני ההורים חשוב מאוד בימים אלה. שיחת וידאו משותפת, אפילו קצרה, יכולה להמחיש לילד שהתא המשפחתי מתפקד. חשוב להיות מדויקים וענייניים, לא להבטיח הבטחות גדולות אלא להסביר שמדובר בתקופה זמנית ושכולנו עושים את המיטב כדי לשמור על שגרה ככל האפשר.
בימים כאלה נושא המעברים בין הבתים רגיש מאוד. כשהמצב בחוץ מתוח והילדים אמורים לעבור להורה השני, החרדה מהמעבר עלולה להתגבר ולכן נדרשת גמישות מצד ההורים. אם ילד חושש או מבקש שינוי זמני, כדאי להקשיב. לא כל חשש צריך להיענות אוטומטית, אך חשוב לנהל את השיחה ברגישות ולא מתוך עקרונות. לפעמים מתן תחושת בחירה מחזקת את תחושת השליטה שלהם במציאות.
במשפחות שבהן הכול נופל על כתפיו של הורה אחד, הילדים, חוסר השינה והעומס היומיומי עלול להיווצר תסכול כלפי ההורה שבמילואים. אלה תחושות לגיטימיות, אך אסור שיתורגמו ללשון פוגענית מול הילדים. אמירות כמו "אני תקוע/ה לבד עם הכל" או "שוב אני צריך/ה להסתדר לבד" מחלחלות ישירות אליהם ומעמיקות את החרדה. אפשר לשתף חברים או בני משפחה בקושי אך מול הילדים חשוב לשמור על אחריות רגשית.
ומה לגבי מתבגרים? לעיתים נדמה שהם מנותקים, שקועים במסכים או בעולם משלהם. אך גם הם חווים סערה פנימית. בגיל הזה נדרשת נוכחות שקטה: הודעה קצרה במהלך היום, שיחה יזומה, חיבוק ספונטני גם אם הם מגיבים באדישות. המרחק החיצוני לא מעיד על חוסן פנימי.
חשוב לזכור: הילדים לא בחרו בגירושין וגם לא במלחמה. אבל הם כן חווים את האופן שבו ההורים שלהם מתמודדים עם המציאות. זו יכולה להיות תקופה של שחיקה אך גם של חיזוק הקשר. זמן למשחק משותף, לסרט בממ"ד, לשיחה לפני השינה. רגעים קטנים שמייצרים תחושת יחד. המסר המרכזי פשוט: גם אם הבית התפצל לשניים, האחריות ההורית נשארת אחת. השותפות שלכם היא החוסן שלהם.