אחרי שנה וחצי בחו"ל: כשהלב קורא לחזור הביתה לתוך מלחמה

כשכתבתי על המסע שלנו כמשפחה שעזבה את הפקקים ואת המרוץ הישראלי למען חיים פשוטים יותר בתאילנד, ועל הנוודות הדיגיטלית קיבלתי לא מעט תגובות על הכנות הבלתי מתפשרת בנושא שבדרך כלל מצופה סוכר. והנה, עוד כנות, מה עושים כשהלב קורא לעצור את כל התהליך הזה? כשבדיוק כשהכל התייצב והפך לשגרה נעימה בקראבי, עשינו משהו שנראה לחלוטין לא הגיוני: הקשבנו ללב. והלב קרא הביתה.

אני כותבת את השורות האלה מהקיבוץ שבו אנחנו גרים עכשיו, על שפת הכנרת. נחתנו ישר לטילים מאיראן, ואז אחרי 12 יום הכל נמחק, נגמר והשתתק, לכאורה. כי המציאות הישראלית לא עובדת ככה. עדיין יש חטופים, עדיין יש עזה, ועדיין יש התחושה שהכל יכול להתחיל שוב מחר. וכל זה מתובל היטב ביולי-אוגוסט שנכנסו לי עמוק לעין עם שני ילדים נטולי מסגרות.

שלושה חודשים ישבנו על המרפסת בקראבי בתאילנד, חיפשנו יעדים חדשים, חקרנו אפשרויות במזרח או לחתוך לאירופה. היה לנו טוב, קצת עייפים מאבק דרכי המסע, אבל העסק שלי התקדם, האיש שלי עובד בהצלחה מרחוק, הילדים מקשקשים באנגלית על חוף הים עם חברים מהולנד. אחרי לא מעט התלבטויות ומחשבות לאן נמשיך, הבנו פתאום שהלב קורא לישראל.

זה לא היה הגיוני. זה לא היה מתוכנן. זה לא היה קל להסביר לאף אחד, כולל לעצמנו. בפרט לא כשכל החדשות מישראל היו על מלחמה, טילים, וחרדה לאומית. אבל כשהלב קורא, לא עונים לו בשאלות - עונים לו בכרטיס טיסה.

כשהטיסה שלנו נחתה לא ידעתי שבעוד דקה יתחיל פה מבצע "עם כלביא". לא ידעתי שטראמפ יצטרף למלחמה ויפציץ את פורדו. לא ידעתי שאחזור למדינה שנמצאת בלב מלחמה עולמית. הסתכלתי על הילדים שלי שהתרגשו לראות את הים מהמטוס, ועל אותו נוף מוכר, וחשבתי כמה טוב שחזרנו הביתה.

במטוס עדיין הייתי במצב רוח של נוודת דיגיטלית שהצליחה לבנות קריירה מכלום. תחושת ההישג הזו התנפצה די מהר כשהבנתי לאיזה מקום בדיוק חזרתי.

לא ידעתי שאחזור למלחמה.

הלב לא הכין אותי למה שחיכה לי פה.

הישראליות שזכרתי ושכחתי

עוד לפני שנחתנו, ידעתי מה מחכה לי. את "הקסם הישראלי" כבר ראיתי בתגובות לכתבה הקודמת: מהמשפט החד "לכו, מי צריך אתכם יא שמאלנים", ועד להודעות מרגשות על אומץ ושיבה הביתה. ישראל בצד היפה שלה ובצד המכוער. זכרתי את הקללות המגדריות שמתלוות לכל נסיעה בתל אביב, את הצפירות, את הזעם הכללי. את האגרסיביות שאחרי שנה וחצי במזרח - שם התדר הפנימי משתנה ונהיה שקט יותר – נראית קיצונית מאוד.

אז כשסיפרתי ברשתות שאנחנו חוזרים לא הופתעתי מהמגוון. אבל מעבר לכל הרעש, קיבלתי גל של הודעות מחממות לב מנשים שכתבו שהסיפור שלנו נותן להן כוח. על האומץ לצאת למסע, ועכשיו - לא רק החזרה, אלא על העובדה שבחרנו להמציא את עצמנו מחדש: במקום לחזור לבית הישן במרכז, יצאנו למסע חדש בתוך הארץ שלנו.

בשבוע הראשון בארץ היינו אצל המשפחות במרכז. הקצב היסטרי, הכבישים כמו זירת קרב, וההיזכרות הכואבת בכל מה ששכחתי. הפקקים של איילון, הזעם ברמזורים, החרדה הכללית. אז בחרנו בצפון. בקיבוץ קטן ליד הכנרת, עם בית ספר שאמור להיות מעולה ועכשיו אני מחכה ל-1.9 יותר מכל דבר אחר בעולם.

לצד זאת, יש את העובדה שאנחנו כבר לא תלויי מקום מבחינה כלכלית. העסק שבניתי במסע, שירותי התוכן והליווי שפיתחתי, מאפשרים לי לעבוד מכל מקום. האיש שלי ממשיך לעבוד עם משרד הנדל"ן שלו מרחוק. אנחנו לא צריכים לחזור לפקקים, לא צריכים למצוא עבודה חדשה, לא צריכים להתפשר על איכות החיים שגילינו במסע.

פה מצאנו בדיוק את מה שחיפשנו: מרקם אנושי רך יותר, אנשים מחבקים וחמים, קצב שקט יותר - עם האפשרות להמשיך ולעבוד בבנינו במסע. זה משנה הכל. הקבלה פה הייתה שונה לגמרי מהמרכז, שם חלק מהחברות אפילו לא בדקו לשלומי ואיך החזרה, כי כולן כל כך בתוך הכאוטיקה של החיים. פה אנשים שאלו, התעניינו, ועזרו לנו להיכנס לקצב החיים שחיפשנו.

החופש שנוודות דיגיטלית נותנת

הדבר המדהים הוא שביססנו את עצמנו כנוודים דיגיטליים, ולכן אלמנט התעסוקה לא מהווה פקטור. אנחנו עובדים מרחוק, מהבית, ונעים לנו כאן. אנחנו לא נכנסים לאוטו בבוקר, לא אוכלים פקקים, לא מגיעים עצבניים לעבודה. מבחינתי איילון היה כביש החרדה, התחושה שאת נכנסת לאוטו ויודעת שעוד 10 דקות את נכנסת לפקק היתה לי קשה תמיד. ועכשיו, כשאני עושה פגישת פיצוח תוכן עם לקוחה מתל אביב, אני חושבת על כל הסטרס שאני חוסכת לעצמי. היום אני קמה, עושה קפה, פותחת את המחשב, ואני כבר בעבודה. בלי דרך, בלי לחץ, בלי המרוץ של תל אביב.

העסק שבניתי במסע - שירותי תוכן לעסקים, תהליכי ליווי אישיים שאני עושה לנשים שרוצות לקחת את המושכות לידיים ומלמדת אותן אינסטגרמית שוטפת, וקהילת העצמאיות בוואטסאפ שרוצות לגדול יחד באינסטגרם שאני מנהלת, והעסקים שאני מנהלת עבורם את התוכן - כל זה ממשיך לקרות גם מכאן מהצפון.

מה שחסר לי מהמסע

בתאילנד הכל היה פשוט: רוצה לאכול? היו עשרות דוכנים ברחוב בכלום כסף. רוצה לקנות משהו? חנות 7-Eleven בכל פינה, פתוחה 24/7. צריכה מסאז'? תוכלי למצוא בכל פינת רחוב תמורת 30-70 שקלים. במזרח הבעיה הכי גדולה הייתה איך לגרום לוויי-פיי לעבוד. פה הבעיה הכי קטנה היא איך לגרום לוויי-פיי לעבוד.

והכל מתחיל להסתבך משם. הביטוח הלאומי שידע להפסיק קצבאות אחרי שלושה חודשים אבל לחדש אותן זה כבר סיפור של מיילים ואישורים. קופת החולים עם הג'ינגל המעצבן וההמתנות הארוכות. המחירים שגורמים לי להרגיש כמו תיירת בארץ שלי - שקית קניות במכולת הקיבוץ שעולה פי שניים ממה שזכרתי, והשוואה לבאטים (המטבע התאילנדי) שמכווצת את הלב על יוקר המחיה הבלתי אפשרי.

אבל גם פה יש את הפשטות שחיפשנו. קבוצת וואטסאפ שכונתית עם הודעות כמו "למי יש כוס חלב?" או "נענע בחצר שאפשר לבוא לקטוף?". לפני כמה שבועות אחד מאנשי השכונה שאל למי נפלו כמה שטרות של 200 על הכביש ושהוא מעוניין להחזירם. משהו כל כך טהור שכתושבת תל אביב לשעבר בחיים לא הכרתי.

הילדים שמלמדים אותי על הסתגלות

הילדים הפתיעו אותי. תוך שבועיים הם כבר השתלבו כאילו גרו פה כל החיים. והדבר הכי משחרר? פתאום אנחנו, כהורים, פחות צריכים להשתיק אותם או להזכיר להם לדבר בשקט. בתאילנד התרבות שם רכה ושקטה, וילדים ישראליים בולטים. פה כולם מדברים חזק, זה הנורמה. פה הם יכולים סוף סוף להיות עצמם בקול שלהם.

יובל התאהב בגנשע (הסלנג המקומי לגינת השעשועים) הקיבוצית. ארבל זולל תותים מהעץ בחצר. הם התאהבו בבייביסיטר החדשה ומהשכנות שמסביב ואני מתרגשת לראות איך יהיה להם כשייכנסו למסגרות בראשון לספטמבר המיוחל.

הילדים באמת מסתגלים הכי מהר, לא רק כי הם צעירים, אלא כי הם לא מתכננים את ההסתגלות. הם פשוט חיים אותה. ואני מבינה שהשיעור הכי גדול שיש לי ללמוד כאן הוא מהם. על איך להיות במקום, לא לחשב כל הזמן איך לשרוד אותו.
 

מה שלמדתי על הבחירות

ידעתי שלא נחזור לאותה מדינה שאותה עזבנו, אבל לא ידעתי שעכשיו, כשהעולם פתוח בפניי, שום דבר כבר לא יהיה מובן מאליו מבחינתי. עכשיו תמיד נשארת האפשרות הפתוחה לצאת שוב להרפתקה. אולי זה הדבר הכי גדול שלמדתי במסע: שאפשר לעשות בחירות שנראות בלתי הגיוניות ולגלות שהן הכי נכונות. שאפשר לעזוב בטחונות ולמצוא ביטחון אחר. שאפשר להמציא את החיים מחדש, גם אחרי גיל 30, גם עם ילדים, גם במציאות מורכבת. המסע בתאילנד לימד אותי שאני יכולה להסתמך על עצמי יותר ממה שחשבתי. שאני יכולה לבנות קריירה מכלום, לגדל ילדים במקום זר, לנהל משפחה ועסק מרחוק. אבל החזרה לישראל מלמדת אותי משהו אחר: שגם כשיש לך את כל הכלים לברוח, לפעמים הבחירה הנכונה היא להישאר.

בתאילנד הייתי יכולה לקנות שירותים, אבל לא יכולתי לקנות שייכות. הייתי יכולה לשכור מסאז'יסטית, אבל לא יכולתי לשכור מישהי שתתקשר לשאול איך אני מרגישה אחרי יום קשה. הייתי יכולה להזמין אוכל מכל מקום, אבל לא יכולתי להזמין את התחושה שמישהו באמת דואג לי.

פה, בקיבוץ הקטן הזה על שפת הכנרת, יש משהו שאי אפשר לחקות. קהילה אמיתית, לא וירטואלית. אנשים שרואים אותך בעיניים, לא דרך מסך. ילדים שגדלים עם ילדים אחרים, לא עם אפליקציות. חשוב להגיד שגם כאן, כמו בכל קהילה קטנה, יש עניינים. לא הכל זהב ונצנצים, ועדיין, הם העניינים שלי, הם בשפה שלי, הם במרחב שאני מבינה אותו ואני רוצה להיות חלק ממנו, ולא לחיות לידו.

המקום שהוא בית וגם פחד

עם זאת, אני במעין מלכוד פנימי: מצד אחד הכי בבית בעולם, מצד שני מפחדת מהבית הזה מאוד. הלוואי שהייתי קרוצה מחומר של מהגר. אבל אני לא, אני מחומר ישראלי. מחומר שמחובר למקום הזה גם כשהוא בוער. אני בת לעולה חדשה שהשאירה ארץ אחרת מאחוריה בשביל החלום הישראלי, אני נכדה לאיש שבנה במו ידיו את המדינה הזו. איך אני יכולה להשתקע במקום אחר?

הייתי שלושה חודשים עם דלקת שלא משתחררת ממני. צוואר שנתפס כי קפצתי מהמיטה בשלוש בבוקר לממד של השכן למטה. נעילת הלסתות חזרה בכל כוחה, והעייפות הקיצונית גוברת מיום ליום. במזרח הייתי מנותקת מהטרלול הזה. המרחק נתן איזה מגן טבעי מהשיגעון שפה. עכשיו אני בתוך זה, והתחושה שהמציאות יותר מטורללת ממה שזכרתי.

זה לא רק הכסף, זה הגוף והנפש שמשלמים מחיר. התחושה שאני צריכה להיות ערה כל הזמן, מוכנה לכל דבר. שם יכולתי להרפות, לתת לזרם לקחת אותי. פה אני צריכה להיות בשליטה כל הזמן. והכי קשה - זה האי-ידיעה. מה יקרה מחר? האם נוכל להישאר כאן? האם זו החלטה שפויה או מטורפת? איך זה שהמקום שהכי מרגיש כמו בית הוא גם המקום שהכי מפחיד אותי?

מצד אחד יש פה חמימות שלא קיימת בשום מקום אחר. התחושה שכולנו משפחה אחת גדולה ומשוגעת. מצד שני אני בתוך המציאות הזויה הזו. עכשיו אנחנו עושים כל שישי ישיבת צוות, האיש שלי ואני, מתכננים את השבוע הבא כאילו זה קרב על החיים שלנו. איך לשרוד שבוע נוסף עם ילדים בלי מסגרות, כשנחתנו בסוף שנת לימודים לתוך מלחמה שלכאורה נגמרה.
 

השורה התחתונה

האיש שלי אמר לי בשבוע הראשון אחרי הנחיתה בנסיעה באוטו: "אני מבין את המרחב הזה", וזה בול, זה מסביר הכל. ועם זאת, המרחב הזה קשוח מאוד. אבל אולי בדיוק זה מה שאנחנו צריכים עכשיו - מקום שמאתגר אותנו להיות הגרסה הטובה יותר של עצמנו.

אני בטוחה ויודעת שזה הבית, זה מרגיש נכון. אבל כל יום אני שואלת את עצמי: האם עשיתי דבר טוב או דבר רע? האם גררתי את הילדים שלי למציאות מסוכנת או הבאתי אותם הביתה?

האם יש הבדל?

אני שמחה על הבחירה ועל האומץ לעבור למקום חדש בישראל. אני מרגישה שאנחנו ממשיכים את המסע. ועם זאת, אני הולכת לישון עם השאלות האלה בלילה וקמה איתן בבוקר.

ואולי זו המיומנות הישראלית האמיתית. לא הכוח הצבאי, לא החדשנות הטכנולוגית. אלא היכולת לחיות עם הסתירות. לאהוב ולפחד באותו הזמן. להקשיב ללב גם כשהוא קורא למקום שבוער.

על החופש לזוז תמיד

כשסיפרתי לחברות שאנחנו חוזרים ארצה בזמן המלחמה, קיבלתי תגובות מעורבות. "את בטוחה שזו החלטה נכונה?", "אולי כדאי לחכות שהמצב יירגע?". אך הודעה אחת נחרטה לי בזיכרון: "אין החלטה לא נכונה, יש החלטה נכונה לרגע הזה. ואולי ברגע הבא תהיה החלטה נכונה אחרת."

המשפט הזה שינה לי את כל הפרספקטיבה.

כל החיים שלנו אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות החלטות "נכונות" - להישאר במקום בטוח, לא לסכן, לא לזוז. אבל מה שהמסע הזה לימד אותי זה בדיוק ההפך: החופש האמיתי זה לדעת שתמיד אפשר לזוז. גם כשהחלטה נראית מטורפת, גם כשהיא נוגדת את כל הקולות של ההיגיון, גם כשהיא מובילה אותך למקום שבוער. הנוודות הדיגיטלית לימדה אותי שאין מקום קבוע. יש רק רגעים, והחלטות שמתאימות לרגע הזה. והכי חשוב - שתמיד אפשר לבחור מחדש.

חזרנו לישראל כי זה מה שהרגיש נכון עכשיו. לא כי זה הבטוח ביותר, לא כי זה ההגיוני ביותר, אלא כי הלב קרא לכאן. ואם מחר הלב יקרא למקום אחר - גם זה יהיה בסדר. כי למדנו שאנחנו יכולים לבנות בית בכל מקום, לא רק כי יש לנו עסק נייד, אלא כי הבית האמיתי הוא הביטחון הפנימי שרכשנו במסע.

אני לא יודעת איפה נהיה בעוד שנה, ואולי זה כבר לא משנה לי כמו פעם. מה שחשוב לי עכשיו זה לזכור - שלפעמים האומץ הוא לא לעזוב. לפעמים האומץ הוא לחזור, ולבחור בו שוב.

ענבר רוטשילד היא יוצרת תוכן, מלווה עצמאיות ואמא לשניים. לאחר שנה וחצי של נוודות דיגיטלית בתאילנד, וייטנאם וסרי לנקה, חזרה לישראל ביוני 2025. היא מתגוררת בקיבוץ עם משפחתה ומלמדת נשים לספר את הסיפור שלהן ברשתות החברתיות