"אנחנו רוצים שלכל החיילים הבודדים יהיה בית"

ב-10 בנובמבר 2014 נגדעו חייו של אלמוג עשהאל שילוני ז"ל בן ה-20 בפיגוע דקירה אכזרי בתחנת רכבת ההגנה. אלמוג שהיה לוחם, נאבק במחבל שדקר אותו, ובכוחותיו האחרונים ניסה למנוע ממנו לפגוע בחפים מפשע. אלמוג הותיר אחריו שני הורים את סהר, התאום שלו, ואחיו חנה לידור, אוריאל ותהילה. יותר מעשור חלף מאז, ואביו, יוסף, מספר על בחור צעיר שערבות הדדית ונתינה לזולת היו נר לרגליו. מתוך השכול והכאב, הקימו הוריו של אלמוג את "בית אלמוג שילוני" – מפעל חיים המנציח את דרכו ודואג לחיילים בודדים, בדיוק כפי שאלמוג דאג להם בחייו: "כשהיינו מעבירים סלי מזון לנזקקים, אלמוג היה מניח ליד הדלת את הסל, דופק ובורח כדי לא להביך אף אחד", מספר יוסף שילוני, אביו של אלמוג, בשיחה עם mako, "הוא דאג לילדים הצעירים ששוטטו ברחובות והביא אנשים שיעזרו להם להיות בדרכים הנכונות. בגיל 16 הוא התנדב לסעוד קשישים במצב לא פשוט, היה מחליף להם ועושה להם מקלחת".

יומיים לפני , אלמוג ואביו התפללו יחד בבית הכנסת שקרוי היום על שמו - "משכן אלמוג עשהאל". בדרך חזרה הביתה סיפר לאביו על טרנד חדש של המחבלים - לקפוץ על חייל מאחור עם סכין ולהפתיע אותו, לחטוף את נשקו ולבצע פיגוע. "הוא אמר: 'לי זה לא יקרה'. אמרתי לו שייקח את זה בחשבון וביקשתי שנפסיק לדבר על הנושא. לא שיערתי לעצמי שזה מה שיקרה לנו".

ביום שני ה-10.11.2014 אלמוג חזר לבסיס אחרי בדיקות רפואיות שעשה בבסיס צריפין, בדרך לבאר שבע עבר בתחנת רכבת ההגנה, כשירד מהאוטובוס חיכה לו מחבל עם סכין קצבים ארוכה. "אלמוג היה בטלפון באותו זמן, המחבל ישב על ספסל שני מטר ממנו, ודקר אותו דקירה קטלנית בגב שהגיעה עד הריאות וגם למפשעות. אלמוג הבין מיד שהמחבל מנסה לחטוף את הנשק, כשהוא מדמם הוא נאבק במחבל וחיבק את הנשק קרוב לחזהו, הוא ויתר על החיים שלו כדי שהמחבל לא ייגע באף חף מפשע".

באותם רגעים, קובי לנגלבן וגלעד גולדמן, שני גברים בשנות ה-60 לחייהם זיהו מרכבם את ניסיון הפיגוע, והגיעו לסייע לאלמוג. "גלעד שבר את הקרסול, ועם רגל שבורה המשיך לרוץ לעבר הזירה, נתן למחבל אגרוף בפרצוף, המחבל נבהל וברח, והאירוע הסתיים", מספר יוסף, "אלמוג עדיין היה בחיים וגלעד ניסה לעצור את הדם שקלח מגופו, אלמוג הגיב במצמוץ לשאלתו אם הוא שומע אותו, ולמעשה גלעד היה האחרון שראה אותו בחיים. הוא פונה לתל השומר ונפטר מפצעיו בתשע בערב".

באותן שעות קשות, יוסף, מנהל סניף יוחננוף באשדוד, היה בעבודה. "הייתי בפגישות והתחלתי לקבל טלפונים מאנשים, אמרתי שאני אחזור אליהם אבל אחרי שראיתי שעוד ועוד מתקשרים ניסיתי לברר אם קרה משהו. הסתבר, שכבר באחת בצהריים פרסמו בוואצאפ את שמו ואמרו שנפטר, הייתי בהלם. נסעתי לתל השומר כשהדופק שלי על מאתיים, לא האמנתי שמשהו רע יפגע בו".

בבית החולים יוסף פגש את אשתו. "היא הרגישה לא טוב בדיוק באותה שעה שהפיגוע קרה והלכה מעבודתה הביתה, עד שהגיעו אליה מקצין העיר. בתל השומר הגיעו עשרות אנשים לחזק אותנו, וכמה שעות אחרי באו כבר לנחם", הוא אומר בכאב, "קראו לנו להיפרד ממנו. להלוויה שלו הגיעו אלפים, והוא נקבר בפרשת עקידת יצחק, כשהיה רק בן 20. קשה לתאר את הדיוקים של בורא עולם. זה גורם להיאחז באמונה ולהבין שזה כנראה הדבר הנכון ביותר עבור אלמוג ועבורנו".

"החיילים שלו קראו לו 'אבא'"

אלמוג, אומר אביו, ניחן בלא מעט כישרונות. "הוא היה גאון בגימטריה, יותר מהר ממחשב, וכולם היו מתפלפלים איתו. בישיבה הוא היה אחד מעמודי התווך, הייתי מקבל כל הזמן טלפונים מראש הישיבה שהוא אור גדול. היו לו יכולות לאחד בין אנשים". לדבריו, אלמוג ידע לחבר בין התורה לארץ ישראל, וכשהגיע העת להתגייס, ביקש להשתבץ ליחידה משמעותית. "פנו אליו מהגדוד הדתי 'נצח יהודה' והציעו לו להצטרף ליחידה לוחמת חדשה שהוקמה בשם פלג"ת מגיני הנגב, שם גילה שמתוך 57 חיילים, 17 היו בודדים. חלקם ציונים פטריוטיים מחו"ל, והיו כאלו ללא עורף משפחתי, שהגיעו ממשפחות הרוסות, או חרדים לשעבר שההורים התנערו מהם משום שהתנגדו לגיוס. היו שם סיפורים קשים שלא היכרנו מהסביבה שלנו".

הקשיים של החיילים הבודדים נגעו לליבו של אלמוג, ובעצת אביו, יצא למסלול פיקודי כדי לחזור ולפקד עליהם. "הוא פיתח מנהיגות אמיצה, אחרי כמה חודשים הם קראו לו 'אבא'. הוא דאג לכל פרט בחייהם. בנוסף, אלמוג חילק את המשכורת שלו לשתיים, 400 ש"ח ייעד עבור החיילים שהיה מארח גם בסופי שבוע. בזכותו הם הגיעו להישגים מבצעיים והתגברו על מצוקות שחוו בילדות". הדרך הייחודית שלו להוביל אותם הביאה את חלקם לדרגות בכירות בצה"ל. "אחרי מותו של אלמוג, הם המשיכו בדרכו". הוא מוסיף כי לפני מספר שנים כתב שיר על אלמוג בשם "עיניים לפידים", והזמר יונתן רזאל הלחין ושר אותו.

במהלך השבעה מיכל, אמו של אלמוג, שמעה שיחה בין שני חיילים בודדים על מצוקתם, והחליטה באותו יום להקים בית עבורם. "חמישה חודשים אחרי כבר שכרנו בית יפהפה שנקרא 'בית אלמוג' מתרומות שאספנו, וגרו שם חמישה חיילים מהפלוגה של אלמוג". מיכל ויוסף הצמידו לכל חייל משפחה מלווה מהקהילה במודיעין. "המיזם פועל כעשור, חלק מהחיילים הבודדים כבר עם משפחות וילדים והקשר עדיין נמשך".

עם הזמן, המיזם התרחב והצטרפו אליו מתנדבים: ממאמני כושר ועד מורי נהיגה. הוקמו דירות נוספות, גם לחיילות בודדות. "ראש העיר זיהה את העשייה ולפני שנתיים קיבלנו אות כבוד לעמותה מצטיינת, והקצו עבורנו שטח קרקעי של 6 דונם". כיום מיכל עומדת בראש העמותה, כשלעיתים, היא מספרת, היא נאלצת להשיב בשלילה לחיילים שמבקשים להיקלט בבתים בשל תפוסה מלאה. "יש מקום ל-22 חיילים, כל שלוש שנים הם מתחלפים, אנחנו מנסים להגיע למימוש החזון שלנו, שהוא צורך לאומי אמיתי להקמת בית קבע לחיילים בודדים ומנסים לגייס 30 מיליון שקלים".

יוסף ומיכל פועלים להקמת 17 ביתנים כשבכל אחד מהם יגורו 6-8 חיילים. הכפר יהיה בכניסה לעיר מודיעין ויכלול אודיטוריום, בית כנסת וכיתות לימוד. "על התוכנית עמלים טובי האדריכלים בארץ, כמו גיל פישביין, ועשרות מתנדבים, זה מפעל החיים שלנו, אני בטוח שאלמוג נמצא מעל ראשנו ומוביל את הפרויקט, כל האירוע הזה קרה לשם כך".

"הדרך שנכפתה על כולנו היא קשה ומאתגרת. את המילה 'ונתנו' אפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה, כי כשנותנים מעומק הלב מקבלים חזרה בענק", אומר יוסף, "והדרך שאני ממליץ להתחבר אליה היא דרך העשייה, כשמלווים ותומכים זה ממלא את החלל החסר, וממשיך את דרכו".

לתרומות עבור הקמת הכפר במודיעין לחיילים בודדים