אחרי המערכה באיראן, עצרת משפחות החטופים חזרה לכיכר

על רקע סיום המערכה באיראן, מפגינים רבים ומשפחות חטופים קיימו אמש (שבת) עצרת בכיכר החטופים בתל אביב בקריאה לסיום המלחמה בעזה והסכם כולל להשבת החטופים. במקביל בירושלים, מפגינים למען חטופים ספגו קריאות "שיישרף לכם הכפר", מאזרחים בבניין סמוך.

"אימא, מתי אבא חוזר?'"

שורדת השבי שרון אלוני-קוניו, אשתו של דוד קוניו, סיפרה על ההמתנה הבלתי נסבלת לשובו של דוד: "וכל לילה הבנות שואלות אותי, שוב ושוב, את אותה שאלה: 'אימא, מתי אבא חוזר?'. ותשובות אין לי. ואני שואלת אתכם – למישהו פה יש תשובה בשבילי? בשביל הבנות שלי? איך ייתכן שעברו כמעט שנתיים – ודוד, אהוב לבי, האבא של הילדות שלי – איך הוא עדיין שם?".

"הילדות זוכרות את דוד, אבל כמו כל זיכרון גם הוא הולך ומתרחק, הולך ומיטשטש. ואני לא מוכנה שדוד יהפוך לזיכרון", אמרה. "כי דוד חי. ואני צריכה אתכם איתי, איתנו.
 אני צריכה שהקול שלי יהפוך להיות הקול שלכם. שתילחמו איתי! שלא תתנו לזה לקרות בעוד יום. בעוד שבוע. בעוד חודש. כי אפשר להחזיר אותו. אותו ואת כל החטופים. ועכשיו. לא בעסקה חלקית, לא בשלבים, לא בפעימות – את כולם. ועכשיו".

"מולי מחבל עם סכין ענקית, הלב שלי נשמט"

שורדת השבי לירי אלבג שיתפה באחד מימי המלחמה: "אנחנו צועדות ברחובות עזה שלוש שעות בחום מייגע, עטופות חיג'אב וגלביה זרים. לבסוף מובילים אותנו אל חצר בית קרקע. ליד הדלת ניצב רעול-פנים גבוה, חמוש".

"עוברים דרך חורים בקירות - מבית לבית - עד שמגיעים למבנה מוזר, משהו בין מסגד ריק לספרייה נטושה", מספרת אלבג. "בחדרון קטן: שני כיסאות ירוקים, מיטת-יחיד עם מצעים מלוכלכים, מזרן שטח על הרצפה, ובקבוקי מים. על אחד הכיסאות מונחת סכין קצבים ענקית. הלב שלי נשמט".

אלבג משחזרת: "המחבל לוקח את הסכין ואומר: ‘ראיתן את עזה מלמעלה - עכשיו אתן יורדות לעזה התחתית. השטיח מורם, בור באדמה, סולם שבור". הדרך למטה הובילה למנהרה צרה: "אנחנו פוגשות כלוב 2×2 מטר, גובה 1.60 מטר. שם כבר מחכות אגם ורומי. אנחנו מתחבקות, בוכות, מנסות לסדר מקום. רבע פיתה, תמר וחצי קערת אורז ליום. הותר לנו ללכת רק פעמיים ל‘שירותים’ - חור ברצפה במרחק 800 מטר מהכלוב".

"אחרי כמה ימים מצטרפות אלינו עוד שתיים - דפנה ואלה אלייקים, ילדות! המומות, אילמות מרוב פחד. יום אחריהן אמילי. ימים נוראיים. בקבוק מים של ליטר לשש בנות. שקית קרועה עם מברשות שיניים, תחבושות, מסרק, גומיות, דיאודורנט ריק, מראה קטנה, וקלפים שהשגנו".

"זו אינה עלילה מסרט; זו מציאותם של חמישים בני אדם שאנו מחויבים להשיב. זאת המציאות של החטופים. אפילו יותר נורא מזה. הם סופרים לא רק ימים אלא גם בקבוקי מים, רבעי פיתות וחורים בקיר. כל שניה שם זה נצח אנחנו זו התקווה שלהם, אנחנו זה הקול שלהם", ממשיכה אלבג.

בשבועיים האחרונים לא התקיימה עצרת פיזית בשל הנחיות פיקוד העורף בצל הירי מאיראן. בעצרת נואמים ענב צנגאוקר, רובי חן - אביו של איתי חן, שורדת השבי שרון אלוני-קוניו - אשתו של דוד קוניו, אילן דלאל - אביו של גיא גלבוע דלאל ושורדת השבי לירי אלבג.

משפחות חטופים בהצהרה: "הם חיים על זמן שאול"

מוקדם יותר קיימו משפחות חטופים הצהרה, ובה קראו ללכת לסיים את המלחמה, להגיע לעסקה - ולשחרר את החטופים. "הם חיים על זמן שאול, אפשר להציל אותם", אמרה ענב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן.

יהודה כהן, אביו של החייל החטוף נמרוד כהן קרא גם הוא ללכת לעסקה - ופנה לבנו: "יש הסכם על השולחן, אסור לפספס את ההזדמנות הזו. הגיע הזמן להסכם כולל, זה רצון העם ואינטרס ישראל. נמרוד - אנחנו ביישורת האחרונה, תחזיק מעמד ילד שלי".