"נכנסתי להיריון וחודש וחצי אחרי נפרדנו"

דנה כהן (32) מהוד השרון, אימא לליאם ובעלת עסק בנגרות בשם "The Wood Fairy". "אני מפעילה סדנאות, אינהאוס וגם בארגונים או אירועים של חברות הייטק. זו הייתה האהבה שלי כל החיים, הייתי ילדה מאוד טכנית, אהבתי להרכיב, לפרק דברים ולעצב מחדש בצורה מסוימת, למצוא פתרונות אחסון וארגון. גדלתי עם אבא שנתן לי לעזור לו בתיקונים, לצבוע את הבית, הנגישו לי את עולם כלי העבודה ואת העולם הטכני".

ניו יורק: "גרתי שם 6 שנים עם בן זוג. הייתה לנו דירה קטנה ובנינו לעצמנו את כל פתרונות האחסון כדי שהדירה תהיה שמישה, קנינו עץ ופרזול ותכננו מה לעשות את זה, אני אוטודידקטית והעדפתי תמיד לעשות בעצמי. בחיים המקצועיים ניסיתי את הדרך המקובלת והלכתי ללמוד הנדסת בניין. התחלתי את הלימודים בניו יורק והייתי אחת משלוש בנות בכל קורס מקצועי שהיה בתואר. תמיד הצטיינתי בכיתה והרגשתי שאני בעולם הנכון, בשנה השלישית הבנתי שזה לא מה שאני הולכת לעשות ביומיום שלי ופרשתי, למורת רוחם של הוריי ולמרות שהצטיינתי בתואר. אני בן אדם עם הרבה תשוקה והרפתקנות, ויודעת להרגיש מה נכון לי. הבנתי שזה לא זה ובאותו רגע לא יכולתי להמשיך. עד היום יש לי ריקושטים מהחברה על כך שפרשתי. אני יכולה להבין את הקולות האלה, לאימא שלי יש תקווה חבויה בלב שאסיים את התואר. אחרי 6 שנים בניו יורק חזרתי הישר לקורונה".

תקופת הקורונה: "כמה ימים לאחר הנחיתה התחלתי ללמד שיעורים פרטיים בפיזיקה. אני טובה בהדרכה. בנעוריי הייתי מאמנת בכדורעף, בצבא הייתי מדריכת צלפים. התחלתי ללמד פיזיקה בזום, ומפה לאוזן נפתח עסק לפיזיקה שהחזיק אותי בתקופה הזו, הייתי "fully booked", עזרתי לסטודנטים במכינות לעבור את הבחינות, וזה היה כיף לקחת חלק בתהליך שעזר להם להתקבל, עד היום אני בקשר עם חלק מהם, שמשתפים אותי שסיימו את התואר. עשיתי את זה במשך 3 שנים, ובאותה תקופה גרתי לבד בכפר סבא".

היריון: "עברתי לגור עם בן זוג במגדלי מידטאון בתל אביב וכל מרקם החיים השתנה. שם חיפשתי את דרכי לעולם ההייטק. הצלחתי להתברג לחברה מאוד גדולה, מצליחה ומוכרת כדאטה אנליסטית. התראיינתי לתפקיד אחר ולמרות שלא היה לי רקע וניסיון כדאטה אנליסטית, הבינו שיש לי יתרונות אנליטיים גבוהים, אז הציעו לי את המשרה הזו. שם החיים קיבלו טוויסט דרמטי. אחרי שבועיים בתפקיד נכנסתי להיריון לא מתוכנן, וביני לבין בן הזוג היו חילוקי דעות לגבי ההיריון. די מהר נכנסתי להיריון בסיכון, הייתי על גבול של רעלת היריון, היריון לא פשוט עם הרבה ריצות למיון ושמירת היריון, ולא התאפשר לי להמשיך לעבוד במשרד. אחרי חודש וחצי אני ובן הזוג נפרדנו בגלל ההיריון, ומצאתי את עצמי על הספה של ההורים עם משרה חדשה בהייטק שאני צריכה להוכיח את עצמי, ובשמירת היריון. היה לי מאוד קשה להודיע למעסיק שאני יוצאת לשמירת היריון, והם כמובן לא שמחו לשמוע. רציתי שיידעו שלא בחרו בי סתם, ועם כל זה הגיע פירוק הזוגיות והמעבר. תמיד הייתי רגילה להצליח והלך לי טוב, הסתדרתי בתפקידים שהייתי בהם, ופתאום היה בלגן. בפועל לא יכולתי לתת את כולי כמו שהייתי רגילה. בפעם הראשונה בחיים חוויתי אכזבה מהמעסיק והיה לי קשה ומצד שני הייתי שמחה שאני בהיריון. למרות הרבה לחצים מכל הכיוונים, ידעתי בלב מהרגע שראיתי את הסטיק עם שני הקווים שאני שלמה עם ההחלטה להביא את הילד, ומאושרת ברמות שאין לתאר".

אימהות: "אני מגדלת את הילד לגמרי לבד, באפוטרופסות מלאה כמו אם יחידנית. 3 חודשים אחרי הלידה חזרתי לעבודה וניסיתי להדביק את הפערים, ליאם נשאר עם מטפלת אצל ההורים שלי. גם כי בשלב מסוים הייתי צריכה לשחרר אותה ועדיין להישאר במשרד. היו ימים שנעלתי את המשרד בתשע או עשר בלילה. ההורים שלי היו מתקשרים ואומרים לי שהוא ישן אז שאחזור כבר לבית שלי ולא אעבור אצלם. למרות שראיתי אנשים בעבודה יוצאים פעם בשבוע בשעה מוקדמת, קראו לזה יום אימא או יום אבא, אני אישית לא העזתי לבקש את זה ונשארתי במשרד ימים ארוכים. כשהוא התחיל ללכת לגן, בגיל שמונה חודשים, הוא חלה הרבה והתקשרו מהגן שאבוא לקחת אותו כבר בעשר או אחת עשרה בבוקר, לא היה אף אחד אחר חוץ ממני שיכל לקחת אותו כי שני הוריי עובדים במשרות מלאות. אז היו ימים שנשארתי עד 22:00 והיו ימים שיצאתי ב-11:00 בבוקר וזה היה נורא להתנהל בסיטואציה הזו, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מפוטרת. הם חיכו עד שיתאפשר להם לפי החוק ופיטרו אותי. הם היו מרוצים מהיכולות שלי אבל זה נפל על עניין השעות, הם לא אפשרו עבודה מהבית. פתאום אני גרה בבית משלי עם ילד ואני צריכה לפרנס את שנינו לבד, לא קיבלתי אז מזונות. לקח זמן עד שהתחלתי לקבל מזונות. הבנתי שהמסלול חיים משתנה, ושיהיה לי קשה למצוא. מדנה שבאה לראיונות ואומרת "אני אהיה יתרון למשרד" אמרתי גם שאני הולכת לקבל טלפונים מהגן שהילד חולה ואני אצטרך לצאת אליו, ושם זה נעצר. אחרי האכזבה מהתפקיד הקודם רציתי שבמקום הבא שאני אתן לו מעצמי תהיה הבנה והכלה, החוויה הקשה שעברתי הביאה אותי למקום שהבנתי מה נכון ומה לא נכון לי, בינתיים נתתי קצת שיעורים פרטיים".

מלחמת חרבות ברזל: "כשהתחילה המלחמה התנדבתי בנגרייה של חזית הבית עבור אנשים שנהרסו להם הבתים והיה צריך לשפץ להם רהיטים, ארגון שהלביש בתים של מפונים, הבנתי שאני מתמלאת מהעבודה הזו ואני יכולה לעשות את זה כל יום כל היום, ושאני לא חוזרת לגלגל של לקום בבוקר ולחוות תסכול מהעבודה ולא לראות את הילד כל היום, הרבה אנשים בוחרים בהייטק בשביל השקט הפיננסי אבל אני לא חוזרת לשם אלא הולכת אחרי התשוקה שלי. התחלתי לפרסם בפייסבוק רהיטים שיצרתי ומכרתי גם בירידים. היו פידבקים טובים. הבנתי שזה כבר לא תחביב אלא מקור פרנסה ואני צריכה לדעת איך עושים את זה נכון. פרסמתי פוסט בקבוצת נשים בשם סשא, סיפרתי את הסיפור שלי, ואמרתי שאני מחפשת ליווי עסקי. קיבלתי תגובות על ארגון יוזמות עתיד, שהפך לפרק בחיי".

צמיחה עסקית: "יוזמות עתיד זה ארגון שעוזר לנשים לפתוח עסק, או להגדיל לעסק מפרנס וממוקד מטרה. הייתי זקוקה למעטפת שלוקחת בנאדם עם עסק מתחיל, תשוקה ויכולות ולמקד אותו בצורה מזוקקת וטהורה במה ואיך לעשות נכון כדי להתפרנס. גם את המחיר המסובסד שהייתי צריכה לשלם אז לקורס נאלצתי לקחת מאימא שלי. אחרי הקורס קיבלתי מנטור שהפך לאחד החברים הכי טובים שלי היום. מהרגע שבו הוא נכנס לחיי ההכנסה הכפילה את עצמה. מתחביב של נערה שמוכרת דברים מהצד זה הפך לעסק שמייצר מחזור שאני יכולה לחיות ממנו, שאני מאושרת בו וחיה את האימהות שלי. אני יכולה כמעט כל יום להוציא את ליאם מהגן ובעזרה של בייביסיטר וקצת מההורים אני יכולה לקיים את העסק במאה אחוז. העסק מתמקד בסדנאות וקורסים למבוגרים ולילדים, קורס נגרות שבו מגיעים לכמה מפגשים ולומדים להשתמש בכלים, יוצאים עם רהיט שבונים מפרי הדמיון, יש דוכני פעילות באירועים, ימי גיבוש, ימי הולדת, הכול בחצר שלי שמשתרעת על חצי דונם. אנשים מרגישים פה בבית וזה ממש כיף לי".

ליאם (שנתיים ותשעה חודשים): "גדל בין הפטישים והמברגות, רואה עצים ואומר "זה אימא", הולך יחף ומאושר מהחיים".

מגורים: "שוכרת בית קטן עם 2.5 חדרים וחצר גדולה בהוד השרון שהפכה לנגרייה".

קארה - כלבה בת 4.5: "נכנסה לחיי לפני כמה שנים וליוותה אותי בכל הקשיים. הלכתי לקנות משקפי ראייה בסנטר ובדרך לחנייה היה יריד אימוץ, יצאתי משם עם קארה. היא מעורב לברדור עם רועה גרמני. חיננית ופושטקית, יודעת לפתוח את כל הדלתות, אבל לא יודעת לסגור".

מה אוכלים בבית? "יש לנו גינת ירק שקוטפים ממנה ירקות ומכינים סלט, שתלנו ביחד וליאם אחראי על ההשקייה, אוכלים חביתות בבקרים, פיתות, אני פחות מבשלת. אני בשלנית טובה אבל כיום ברמת המשאבים הקיימים, האוכל המבושל הוא מסבא וסבתא".

תחביבים: "ליאם אוהב לבנות מסלולי מכוניות, ללכת עם קארה לטיולים בשדות, אני משקיעה את כולי בהקמת עסק ולגדל ילד קטן אז זה כמו שני תינוקות שלא הייתי מוכנה להם. נרשמתי לקורס חקלאות ביו דינמית, כפיתי את זה על הלו"ז שלי, אני לומדת ומיישמת את זה בגינה שלי, ונותנת לעצמי זמן לטפל בגינה וזמן עם חברות".

אאוטסורסינג: "בייביסיטר, כביסה, מנקה. יש לי בית קטן אז המנקה מסיימת לנקות בכלום זמן והחלטתי שאני לא מוכרת את חיי לכביסה. לפעמים אני מחליפה 4 חולצות ביום אז אני לא מפעילה מכונת כביסה, וכשהמנקה באה לנקות את הבית, בשאר הזמן היא עושה את כל הכביסות שיש. לפני כן לא הייתי מספיקה לעשות הכול ולנקות כמו שצריך ולפני כמה חודשים לא יכולתי לאפשר לעצמי להביא מנקה, זה שינה לי את החיים".

ערך מרכזי בבית: "חופש לצד מסגרת, שגרה וגבולות. הבן שלי רואה אותי עושה את מה שבחרתי מתשוקה אמיתית. מסבירה לו ששום דבר לא מוכתב מראש, התשובות נמצאות בתוכך ולאפשר מרחב שמאפשר לזה לצוף. מנסה שיהיה לו חופש וביטחון לחקור ולגלות מה אוהב".

מה בסל רגשות האשמה: "בטעויות הקטנות שעושים, האם הגבתי כמו שצריך, וכשאני צריכה להתארגן לאירועים גדולים, בימים שאני יותר עסוקה ולא פנויה אליו והוא מקבל פחות קשב והכלה, שם יש לי רגשות אשמה. עם זאת אני מזכירה לעצמי שבחרתי בזה וזה למטרה ארוכת טווח וגם שאימא מאושרת זה ילד מאושר".

כמה משתכרת: "כרגע עומדת על מחזור של 15,000 הכיוון שלי להגיע ל-30,000 ואני יודעת שאגיע לזה".

לאן הולך הכסף: "למחייה ולפיתוח העסק. היום אני לא יוצאת לחופשות, לא מבזבזת על מותגים ואני חיה בעושר כי יש לי חיים מלאים, יודעת שלילד שלי לא חסר כלום, וברגע שיכולה להרשות לעצמי אז מרחיבה את היכולות של העסק".

זמן מסך: "משתדלת מאוד שלא, אבל בשבועות עמוסים שאני צריכה יותר שקט, הוא יראה סרטים וזה גם רגשות אשם, אבל צריך לדעת לאזן".

סופי שבוע: "הרבה פעמים בשבתות ההורים שלי לוקחים את ליאם לטיול, לים. זה הזמן שלי לעצמי, להיפגש עם חברים, לנוח, להשלים שעות שינה או לעשות בינג', זה קורה כמעט כל שבת. אימא שלי נסעה איתו לאילת כשהיה בן שנה וחצי. ההורים שלי ממש מפרגנים והם חלק אינטגרלי מהחיים של ליאם".

רגע משפחתי מיוחד: "יום ההולדת של ליאם. אירחתי אצלי בחצר את המשפחה והחברים, זה ניצחון שלי כאימא שאני יכולה לארח, באתי ממקום כאילו מוחלש ואני מארחת לעל האש ומזמינה הרבה אנשים, ביום יום יש לנו הרבה רגעים קטנים וקסומים".