"הוא היה בא אליי והיינו יושבים באוטו ומשחקים טאקי"

אתי מדאר (21) מאשקלון, סטודנטית למשפטים, הכירה את דניאל אביב חיים סופר ז"ל ביוני 2023 באולם אירועים בו עבדו כמלצרים. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו בעבודה", היא מספרת, "הוא היה עוזר לי בעבודה מבלי שביקשתי ממנו. במהלך העבודה הפכנו לחברים טובים. הוא שלח לי עוקב באינסטגרם והגיב לי לסטורי, הבנתי שהוא בעניין שלי וחשבתי שהוא צעיר מדי. אני כבר סיימתי שירות לאומי והוא היה רק בן 18, זה לא היה נראה לי מתאים, אבל היה לנו חיבור חזק והוא נלחם עליי", היא אומרת בשיחה עם mako.

ב-22.10 אחרי שהמלחמה פרצה הם יצאו לדייט רשמי ראשון. "עד אז הוא היה בא אליי והיינו יושבים באוטו ומשחקים טאקי כי לא היה לאן לצאת, המצב באשקלון היה קשוח. הוא חיכה לדייט הראשון כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי".

בחודשים הבאים בילו שעות ארוכות ביחד, לפני גיוסו של דניאל באפריל. "אני כבר הייתי סטודנטית בתקופת מבחנים, דניאל המשיך לעבוד ויצאנו מלא בתקופה הזו, ואז הגיע הגיוס, לא ציפיתי שיהיה כל כך אינטנסיבי, רק אחת לשבועיים הוא היה יוצא לשישי שבת, כל יום בערב הוא היה מתקשר אליי מהבסיס".

דניאל היה חניך במסלול ייעודי לקצונת קשר"גים בגדוד 13 של חטיבת גולני. "הוא אהב את התפקיד והרגיש שזה משמעותי, נתן את כל כולו. גם כשלא הרגיש טוב לא היה מוכן להוציא בי"תים, כי היתה לו אחריות על כל מה שקורה. הוא היה אומר: "אני הולך להיות הקשר"ג הכי טוב שצה"ל ידע".

אתי מספרת על הפעם האחרונה שהיה בחופשה בבית, שבועיים לפני מותו. "כל יום היינו ביחד, במוצ"ש יצא עם חברים, ואחרי שחזר עבר אצלי לכמה דקות. אני זוכרת את החיבוק האחרון, הוא עמד ללכת וביקשתי עוד חיבוק, למחרת הוא חזר לבסיס". כמה ימים לאחר שעברו לבסיס במרום גולן, בערב ראש השנה ה-3 לאוקטובר 2024 בשעה 02:50 שוגר כטב"ם מעיראק ונפל בחדר המגורים של דניאל. "לא הייתה אזעקה. אמרו להם שחדרי המגורים ממוגנים, הכטב"מ נכנס מהחלון, 24 חיילים נפצעו, דניאל נהרג במקום, טל דרור נפצע אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו".

אתי הייתה בבית הכנסת כשבאו לבשר לה על האסון. "אחותי הקטנה הגיעה ואמרה שאמא לא מרגישה טוב ושנחזור הביתה. כשהגעתי הביתה בני דודים של דניאל היו שם, ברגע הראשון לא הבנתי מי הם, אמא שלי ניגשה אליי בוכה, הושיבו אותי על הספה, ועדיין לא הבנתי מה קרה. אמא שלי אמרה שדניאל נהרג. כל עולמי התהפך עליי".

שעות לפני שנהרג, קיים שיחת וידאו עם אתי. "הוא שלח לי זר פרחים הביתה ושלח את אחותו להביא את המתנה שקנה לי, נעלי טבע, אמרתי לו שאני רוצה שהוא יביא לי את המתנה בעצמו, ולו היה חשוב שאקבל את זה לפני החג. הוא כתב לי מכתב קצר וציין שהארוך יגיע בהמשך, והוא כבר לא הגיע".

אתי לקחה את כל החפצים שהם קנו זה לזו: הנעליים, השמלה והדובי שקנה לה, והשעון שלא הספיקה להביא לו, והמכתב שכתבה ליום השנה שלהם, וקראה בלוויה, וצעדה לבית הוריו. "במשך שלושה ימים הלכתי בבוקר וחזרתי בערב. כולם בכו והיו בהלם, רציתי להרגיש את הכאב של כולם ולא להיות בבית מנותקת. כשהגיע מוצ"ש, הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאחד החברים שעבד איתנו באולם, לפי הקול הבנתי שהוא כבר יודע. חששתי מאוד שהם ישמעו את זה לראשונה בתקשורת".

"תכנן להציע לי נישואים בטקס קורס קצינים"

עד השלושים, אתי שהתה בבית משפחתו של דניאל כל יום. "לא ידעתי איך החיים ממשיכים אחרי השלושים. לקח לי שלושה חודשים לחזור לעבודה, גם עם הלימודים היה לי קשה מאוד. השיעורים והמבחנים הרחיקו קצת את המחשבות אבל בסוף היום תמיד בכיתי. הגעגוע אליו תופס אותי בהרבה מקומות, בתקופות מבחנים כשהיה שולח לי פרחים ושוקולדים, ואומר לי: "רוחי תהיה איתך במבחן", חסר לי שירים אותי כשקשה לי, כל דבר מזכיר לי אותו".

השיחה עם אתי נעשית כשהיא נמצאת בחדרו של דניאל. "יש לי עמדת למידה בחדר שלו ואני לומדת פה, קשה לי להיות לבד. מה שמסייע לי להתמודד זה להיות עם המשפחה שלו, ללכת לקבר שלו, לקרוא שיחות שלנו בווסטאפ. לצפות בסרטונים שלו ולספר עליו".

"הוא רצה לחתום קבע ושנתחתן בקרוב. אמרתי לו שיש לו שנתיים להציע לי והוא לקח את זה ברצינות, למרות גילו הצעיר. זה הפתיע אותי שהוא כבר מוכן לנישואים". בפעם האחרונה שנפגשו, ישבו בים מול הגלים ושוחחו על העתיד. "דיברנו על החתונה ואיך נסתדר כלכלית. הוא אמר שסיפר למפקדת שלו שהוא מתכנן להציע לי בטקס סיום קורס קצינים שלהם, התנגדתי משום שזה פומבי ורציתי משהו אינטימי, ואז הוא אמר: 'מה תעשי, תגידי לי לא?'. מספר ימים אחרי מותו, המפקדת שלחה סרטון קצר שבו הוא מדבר על זה בהתרגשות". כשליווה אותה הביתה ונתן לה חיבוק אחרון המשיכו לדבר על העתיד. "הוא אמר לי: 'מה את לחוצה, בסוף תהיי מאורסת', ואז אמרתי לו שאני רוצה להיות מאורסת לו, הוא התרגש וחיבק אותי".

מאז הצטרפה אתי לקבוצות תמיכה של העמותה "הותיר אחריו חברה". עמותה שנותנת מענה לבני ובנות זוג שכולים, שאיבדו את בן זוגם במהלך המלחמה. העמותה קלטה במלחמה האחרונה מאות בני ובנות זוג ונותנת להם מענה מקיף: פסיכולוגי, חברתי ונפשי. "אני מדברת שם עם בנות שמבינות אותי מבלי להסביר", היא אומרת, "אנשים לא מבינים את הכאב שלנו".

"היו לנו כבר שמות לילדים שייוולדו לנו"

"נפגשנו בקידוש אצל בן דוד שלי שהיה חבר טוב שלו, הייתי בת 15 והוא בן 17, החיוך המושלם שלו תפס אותי, לא החלפנו מילה, רק הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי שהוא אהבת חיי", מספרת אודל אמסלם (19) מאילת על המפגש הראשון שלה עם נחמן מאיר חיים וקנין ז"ל. בתחילה, היא מספרת, ביקש נחמן את האינסטגרם שלה מבן דודה. "אבל הוא לא רצה לתת לו כי לא אהב את הרעיון". יום למחרת מצא אותה בעצמו ושלח לה הודעה באינסטגרם. "לא הכרתי אותו לפני, אבל ידעתי שהוא יהיה בעלי". השניים נפגשו ורק אחרי חודשיים יצאו לדייט רשמי.

"היינו ילדים, דיברנו על כל מיני דברים, הלכנו לים, לסרטים, הקולנוע תמיד היה המקום שלנו. גדלנו ביחד, המשפחה שלי אהבה אותו כאילו היה בן שלהם, הייתי איתו שלוש שנים עד הרגע שנהרסו לי החיים". נחמן התגייס לסיירת גבעתי כשאודל עלתה לכיתה י"א. "זה מה שהוא רצה. פחדתי ונורא נלחצתי, בכיתי הרבה, הייתי לבד ומשועממת. הוא תמיד רצה לעשות שירות משמעותי ולתרום למדינה, כתב שמוכן למות למען המדינה ושאכפת לו מהחטופים ורוצה להחזיר אותם, זה בער בו".

במהלך השירות, היא מספרת, איבד כמה מחבריו לגדוד, ב-7.10 הוא היה בבסיס במשמר הנגב ונלחם בנחל עוז ובשדרות. "הוא ראה שם דברים מזעזעים, חווה את התופת מקרוב, כשהיה באחד הבתים בניר עוז והיה רעב, פחד שזה ייחשב לו כגזל והתקשר לאמו לשאול אם אפשר לאכול. בעזה מת לו חייל בידיים ונפל ליד הראש שלו פצמ"ר, וכתוצאה מכך נפגע באוזנו".

מאז שהחלה המלחמה שני האוהבים נפגשו לעיתים רחוקות. "בהתחלה לא ראיתי אותו חודשיים, ובהמשך הגיע בסופ"שים כל שבועיים או שלושה. הוא התקשר אליי לפעמים ממספרים לא מוכרים או מהנייד של המפקד. כתבתי לו כל יום מה אני עושה ואיך אני מרגישה, בכיתי לו בטלפון כי התגעגעתי אליו". בחג הפסח האחרון שלו בבית, בילו יחד. "כל המשפחה הייתה יחד בליל הסדר והיה שמח. נחמן היה חולה, ביקשתי ממנו להוציא גימ"לים והוא לא הסכים, וחזר לבסיס במוצאי החג. היתה לו פציעה באוזן והוא בקושי שמע, הרופא אמר שהוא לא יכול להיות יותר בעזה בגלל רעשי הפיצוצים, אבל הוא התעקש להיכנס ולא יידע את המפקדים על הפציעה. רצינו שיפסיק להילחם, הדאגה אליו קרעה אותנו. נחמן הוא בן יחיד בין אחיות והחתים את אמא שלו על אישור שיהיה בקרבי".

הפעם האחרונה שאודל שמעה ממנו הייתה יום לפני נפילתו, לפני כניסת שבת. "דיברנו שעה בטלפון, משהו שלא קרה בעבר כששירת בעזה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהכל יהיה בסדר ושבמוצ"ש יתקשר, אמרתי לו שאני מחכה שיחזור. הוא תמיד אמר שהוא כאן איתי ושהוא לא עוזב אותי. היה לנו חיבור נשמתי והרגשתי אותו כל הזמן, כל חיי ארגיש את החוסר שלו, הייתה לנו אהבה מטורפת. ראינו את עצמנו תחת חופה, היה לנו כבר שם לילד שייוולד לנו: נתן ארי".

במוצ"ש הגיעה שיחת הטלפון, לא מנחמן כפי שייחלה אודל, אלא מאחותו. "הייתי בעבודה, בשילב במתחם ביג, היה לי קצת מוזר לקבל ממנה שיחה, היא מיד אמרה: 'נחמן נפל'. עניתי לה בקור רוח: 'תאיר את אולי לא הבנת נכון, כנראה נחמן נפצע, הוא לא יכול למות', והיא צרחה שהוא נפל ושיש שם שלושה חיילים. התחלתי לצרוח". קולגה הסיעה את אודל לביתו של נחמן, ומשפחתה הגיעה לשם. "במשך שמונה שעות ישבתי על הרצפה וצרחתי את נשמתי, לא היה לי אוויר, לא שתיתי ולא אכלתי. כשהגיעה ההלוויה ראיתי אותו, זו הייתה מעין פרידה". לדבריה, "בשבת בשעה חמש בערב, נחמן, מפקדו ועוד ארבעה חיילים נכנסו לטהר בית שהיה ממולכד, לאחר שרחפן וכלב גישוש בדקו את המקום. כשהמפקד הבחין במצלמת רכב במבנה, צעק לסגת לאחור אבל זה כבר היה מאוחר מדי. נחמן ונועם ביטון נפלו והמפקד איבד את הרגל. אחרי התקרית התגלה כי הכלב היה עם פוסט טראומה והוא לא היה יכול לעזור להם".

לדבריה, נחמן כתב לה מכתב שבו פרש את תוכניותיהם לעתיד. "הוא רצה להיות בלוט"ר, היה לו סקיפר ושני כוכבי צלילה ובעתיד כיוון לעבוד בימאות בנמל אילת. רצינו להישאר באילת, קרוב למשפחה". עד היום, היא מספרת, היא לא מצליחה לעכל את האובדן. "כל שישי אני עולה לבית עלמין ובקשר טוב עם המשפחה. מתגעגעת אליו ומאמינה באמונה שלמה שיחזור ושתהיה תחיית המתים ונגשים את כל החלומות שלנו שנגדעו ככה", היא אומרת, "עמותת 'הותיר אחריו חברה' עוזרים ומסייעים לנו. כשאני מכירה עוד בנות שחוו את אותו הדבר, אני מבינה שאני לא לבד. החברים והמשפחה עוזרים לי להתמודד, וגם האמונה שלי והידיעה ששום דבר לא קורה סתם. אני מרגישה שהוא איתי כל הזמן. הוא היה רוצה שאני אהיה מאושרת ושיהיה לי טוב ואני מנסה להגשים את זה עם כל הקושי. הוא תמיד יהיה חלק ממני ומהחיים שלי, ותמיד אוהב אותו ואנציח אותו, כתוב לי על הלב נחמן".

עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" היא הארגון היציג של בנות ובני הזוג של חללי צה"ל הלא נשואים.
העמותה מלווה את בנות ובני הזוג מרגע נפילת אהובם ומעניקה להם מעטפת טיפולית ושיקומית תומכת ומותאמת. מאז ה-7.10.2023 נפלו יותר מ-1,00 חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, והשאירו מספר בלתי נתפס של מאות בנות ובני זוג שכולים חדשים. "לקחנו על עצמנו את המשימה הלאומית לטפל בבנות ובני הזוג של חללי צה"ל הלא נשואים", אומרת עדי, המנכ"לית, "שאיבדו לא רק את אהוב לבם, אלא גם את חלומותיהם ותוכניותיהם לעתיד. אנו מלווים את בנות ובני הזוג מתוך ההבנה כי הכאב יישאר לנצח, אך בעזרת כלים נכונים ניתן ללמוד לחיות לצד האבל ולא בצילו".