"הכי שמרתי – ודווקא לי זה קרה": אריאל נפטר מהמאכל האהוב עליו

״יש לנו סיפור טראגי. אבל אני מאמינה שהוא ייתן הרבה אור ותקווה ואמונה לאנשים אחרים״. שירז שאבי (30) ובעלה דניאל (31), נשואים 11 שנה ומתגוררים ב-8 השנים האחרונות במיאמי, איבדו לפני חצי שנה את בנם אריאל – תינוק בן שנה – שנחנק בעת אכילת פנקייק. ניסיונות ההחייאה לא צלחו, ובבית החולים אמנם הצליחו להחזיר את הדופק, אך הנזק למוח היה חמור. שבועיים לאחר מכן הוא נפטר.

אריאל היה אחיה הצעיר של אלמה, בת השנתיים וחצי. "אלמה ואריאל היו ממש קרובים בגילאים והם עשו הכל ביחד כמו זוג תאומים", מספר דניאל ל-mako. "אכלו ביחד, התקלחו ביחד, הלכו לגן ביחד ונרדמו באותה שעה. הם היו מאוד מחוברים – לא ידעתי עד כמה, עד שקרה מה שקרה".

באותו יום טראגי דניאל היה בנסיעת עבודה בקליפורניה. יומיים לפני לאריאל היה חום, אבל באותו בוקר הוא היה שמח ובלי חום אך הגננת לא רצתה להכניס אותו. ״הלכתי איתו ועם חברה לטיול בעגלה בשכונה״, נזכרת שירז ״חזרנו, שיחקנו, ופתאום נפל צעצוע עם סוללות והוא שם אותן בפה. מיהרתי להוציא ואמרתי לעצמי 'וואו, הוא יכול היה להיחנק'. הוא הלך לישון ואני לא הצלחתי להירדם, למרות שהייתי עייפה".

אחר הצהריים באותו היום שירז החליטה שהיא רוצה להתאוורר בקניון עם חברה. "הייתי באנרגיות שיא ושמחה", היא אומרת. דניאל, שנשאר עם הילדים, משחזר בלחש: "הכנתי להם ארוחת ערב. כל יום אריאל אוכל פנקייק – זה מהמוצקים הראשונים שמביאים לילד. אחרי שאכל הורדתי אותו לרצפה והוא עוד לעס. רציתי לנקות לו את הפנים והוא נתן שאיפה כזאת. ראיתי שהוא נחנק. ניסיתי להפוך אותו על הבטן, לטפוח לו על הגב – לא עזר. רצתי איתו לשכנים, תוך כדי התקשרתי לאמבולנס. רופא שכונתי ניסה גם הוא לעזור, אבל כשכוחות ההצלה הגיעו אמרו שאין לו דופק".

שירז, שבאותם רגעים הייתה בקניון, לא ידעה דבר וקיבלה את הטלפון מבעלה של החברה שהיתה איתה. "הוא לא אמר בהתחלה מה קרה לא הבנתי איך זה קשור אלי. החבר לא אומר לי מה קורה. הוא ניסה להתחמק ואמר לי שאריאל באמבולנס ועושים לו החייאה. אני זוכרת את הרגע הזה שאני רואה שחור. התקשרתי לדניאל מהאוטו, ושמעתי אותו צועק, ומסביבו מלא רעש ושכנים ואני לא מצליחה להבין את חומרת המצב, ולמה הוא לא נוסע עם האמבולנס. אחרי 20 דקות הוא אומר לי שהתחילו לנסוע, שלקחו את אריאל בנפרד באמבולנס, ולא נתנו לו לנסוע איתו".

כשהיא הגיעה לבית החולים ראתה איך מבצעים ביקר לה מכל החייאה מבעד לחלון השקוף. ״45 דקות לקח עד שהחזירו לו דופק אבל זה היה מאוחר מדי. עברנו שבועיים מאד קשים בבית חולים וכל יום המצב המשיך להתדרדר, ובדיקות שמראות שהמוח לא עובד. קראו לזה מוות מוחי. אחרי שבועיים הגוף לא שרד את זה. זאת תקופה מעורפלת שאנחנו לא זוכרים כמעט כלום ממנה. מהלוויה אנחנו לא זוכרים שום דבר".

"אי אפשר להתגבר, רק לבחור לחיות"

על ההתמודדות עם האובדן אומרת שירז: "להתגבר זאת מילה גדולה. אי אפשר להתגבר. בחרנו בדרך שיש בה חיים, יש את אלמה, והאמונה מחזיקה אותנו. כשהבנו שאריאל לא אתנו היה ברור לי שאני לא רוצה שאלמה תהיה לבד. שלושה חודשים אחרי מותו נכנסתי להריון. היום אני בחודש חמישי, ותאריך הלידה המשוער – יום לפני יום הולדתו של אריאל. אני לא מאמינה שיש פה צירופי מקרים".

שירז ודניאל החליטו לחשוף את הסיפור כדי להציל חיים אחרים. "חשוב לנו מאוד להרים מודעות לחנק של ילדים. זה כואב וזה נורא – ואל תגידו לי 'זה לא יקרה'. אני הכי שמרתי, חתכתי ענבים, נמנעתי מאגוזים וממרשמלו, וזה קרה דווקא מפנקייק – האוכל הכי תמים".

"אנשים מסתכלים עלינו מהצד וחושבים שאנחנו חזקים, אבל לא יודעים מה קורה בפנים. אנחנו מאמינים שדיבור ושיתוף זה סוג של ריפוי".