"הוא המשיך להילחם כדי לכפר על 7 באוקטובר"

ימים ספורים לפני ראש השנה האחרונה שלו, ישב סרן איתן יצחק אוסטר מול המצלמה ושלח לבני ביתו ברכה אחרונה: "שנה טובה. אני אוהב אתכם מאוד". זה היה ב-30 בספטמבר 2024, רגעים לפני שכיבה את הטלפון ונכנס עם לוחמי פלוגת אגוז לתוך שטח לבנון, בראש תמרון היבשה של צה״ל במבצע "חיצי הצפון". יומיים לאחר מכן, בקרב בבית ממולכד בפאתי הכפר עדייסה, נפגע אוסטר בחזה, התאושש, חזר לחלץ את חייליו הלכודים, ונפגע שוב בשתי רגליו. הוא המשיך לפקד על הקרב בזמן שטופל רפואית, עד שסמל המחלקה קיבל את הפיקוד. בבית החולים זיו בצפת נקבע מותו מאובדן דם. הוא היה בן 22. היום, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשפ״ו, פורש אביו דב את סיפורו.

איתן, הבן ממודיעין-מכבים-רעות, היה ילד בלונדיני שובב שכבר בגיל חמש ידע על פה את כל מילות "זמר הפלוגות" של נתן אלתרמן. הוא היה הילד השביעי במשפחה בת שמונה ילדים, הפער בינו לבין הבכור עמד על כמעט 20 שנה, והוא גדל לתוך חבורה של מבוגרים ממנו והשתדל להיות חלק ממנה. מגיל שלוש או ארבע עמד על שרפרף על השיש במטבח, לצד אביו.

"ניסינו לגרש אותו, כי בגיל הזה הוא בעיקר עושה נזק, אבל הוא התעקש", מספר דב. "מגרשים אותו מפה והיה מגיע מצד שני. זה מאוד איפיין אותו, העקשנות. לא מוותר על האהבה ועל הרצון שלו גם כשגרשו אותו".

בנעוריו חלם להיות טבח, אך חשש שילדיו יתביישו במקצוע שלא נחשב. הפתרון שמצא היה להיות טבח צבאי. בסופו של דבר התגייס למקום אחר לחלוטין. בבני עקיבא ברעות היה חניך, השתתף בקורס מדריכים צעירים והיה למדריך. לימים, כסרן בפלוגת אגוז, קבע לעצמו סטטוס קבוע בוואטסאפ ובו ציטוט ממפקד גוש עציון במלחמת העצמאות, מוש זילברשמידט: "מה אנו ומה חיינו, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים, נכה באויב בכל מקום... תשובתנו נחושה - נצח ירושלים". זאת הייתה דרכו.

סכין מטבח מתחת לכרית

כילד, לא תמיד הצליח איתן לישון בשקט. בגיל 10 נחשף לידיעות על פיגועי טרור באזור, ומאז היה מוטרד שמישהו יחדור הביתה. הוא בדק שוב ושוב שהבית נעול, יצא לסיורים בחצר, ובשלב מסוים התחיל לישון עם סכין מטבח מתחת לכרית.

"זה אפשר לו לישון רגוע יותר", אומר דב. "הוא הצליח להשתלט על הפחד. וזה מאוד איפיין אותו".

התחרותיות, מעידה המשפחה, הפכה אצלו לכלי. "אתה אמור לנצח את עצמך", אומר האב. "זה איפיין את הרדיפה שלו אחרי מצוינות". יום אחד, מספר דב, אחד האחים הבוגרים של איתן, שעבד במקום סודי בביטחון, הזמין אותו לשוקו. איתן שאל אותו שאלה שקשורה לפעילות הסודית, והאח התחיל לגמגם. "אני יודע שלא תספר לי", אמר לו איתן, "אבל מה יקרה אם אני אגיד לרמטכ״ל שסיפרת לי".

המשפט שלא הצליח לשכוח:. "איפה הייתם?"

בשמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, היה איתן בחופשה בבית. כשהגיעו השמועות הראשונות על המתרחש בדרום, עזב את בית הכנסת וחזר לבסיס. משם נסעו הוא וארבעה קצינים נוספים מפלוגת אגוז לקיבוץ נירים, ושם עסקו בהצלת תושבים ובהגנה על היישוב מפני חדירה נוספת. באחד הרגעים פנתה אליהם ניצולה ואמרה ארבע מילים שהמשיכו ללוות את איתן עד יומו האחרון: "איפה הייתם? הפקרתם אותנו".

"הוא לא ענה לה, כי ידע שהיא צודקת", מספר דב. "הוא לקח על עצמו את הכישלון בהגנה על האזרחים. ומאז המשיך להילחם כדי לכפר על זה. הדברים שלה חדרו לראשו. גם במסע הכומתה הוא אמר לחיילים שלו: 'נכשלנו, והגיע הזמן. קיבלתם כומתה אדומה, ובכוח שלכם לצאת להילחם ולהחזיר את החטופים הביתה'. הוא הרגיש שזאת המשימה שלו. אצלו בווסט הייתה כל הזמן רשימת החטופים. מבחינתו לקיחת אחריות נותנת יותר כוח, וגם ההתמודדות עם הפחד שלא ישתק. בסוף אף אחד לא יודע איך הוא יתפקד כשיהיה איום ממשי על חייו. הוא היה מרוצה מההתמודדות שלו עם סכנות המלחמה".

ימים ספורים לאחר הלחימה בנירים נפלו שניים מחבריו הקרובים. איתן חזר לפקד על צוותו בהכשרה, וכשהתברר שהצוות לא ייכנס ללחימה בעזה אלא ימשיך את ההכשרה, התעקש לעזוב את התפקיד ולהשתתף בלחימה, אפילו כחייל מן השורה.

בראש תמרון היבשה

בקיץ 2024, לאחר שורה של מבצעים מאחורי קווי האויב, עלתה יחידת אגוז צפונה. במבצע "חיצי הצפון", שנועד לחיסול כפרי המגע והתשתיות התת-קרקעיות של חיזבאללה, הובילה חטיבת הקומנדו את המהלך, בראשה יחידת אגוז. בראש היחידה עמדה פלוגה ב׳, ובראש הפלוגה עמד צוות אוסטר, שלמעשה הוביל את צה״ל בתמרון היבשתי בלבנון.

ביום שני בלילה, 30 בספטמבר, חצה הצוות את הגבול. יום שלם שהו הלוחמים בשטח סבוך וממולכד בפאתי הכפר עדייסה. לפנות בוקר, 2 באוקטובר, הגיעו לבית שאיתן החליט לכבוש כדי להתכונן בצורה המיטבית להמשך הקרב. הם נתקלו בחוליית מחבלים, והתחולל קרב יריות בתוך המבנה.

שלושה לוחמים, ובהם איתן, נפגעו במכת האש הראשונה. הוא נפגע בחזה, התאושש, וחזר עם חייל נוסף אל תוך המבנה כדי לנסות לחלץ את חייליו שנלכדו תחת אש המחבלים. בכניסה השנייה נפגע קשה בשתי רגליו. חייליו חילצו אותו החוצה, ולאחר טיפול רפואי קצר המשיך לפקד ולנהל את הקרב, עד שסמל המחלקה קיבל את הפיקוד. רק אז חולץ משטח האש באלונקה. מנקודת הפינוי הרכובה סמוך למשגב עם פונה ברכב ובמסוק לבית החולים זיו בצפת. שם נקבע מותו מאובדן דם.

בקרב זה נהרגו גם רס״ל אור מנצור, סרן הראל אטינגר, סרן איתי אריאל גיאת, רס״ל נזר איטקין ורס״ל נועם ברזילי הי״ד.

"לוחם אמיתי נלחם בגלל אהבתו"

לפני כל מבצע נהג איתן לצלם סרטון לבני המשפחה. השיחה האחרונה שלו הייתה ב-30 בספטמבר 2024, עם אחיו אביתר, רגע לפני שכיבה את הטלפון ונכנס עם היחידה ללבנון. הוא סיפר שהוא יוצא למשימה חשובה, ערכית ומסוכנת, והיה מודע לעובדה שאולי לא ישוב.

בסרטון ששלח למשפחה אמר: "לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו... התכוננו הרבה, זה הערכים שגדלנו עליהם בבית. המשימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה. אנחנו מוכנים, מגיעים חזקים, אני רואה את זה כזכות היסטורית... אני מכיר ומודע לגודל האחריות שמונחת על כתפיי ועל הלוחמים שנלחמים תחתיי. אין גאה ממני להיות חלק מהמשפחה ולהוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות. זוהי הזדמנות להגיד לכם: שנה טובה. אני אוהב אתכם מאוד".

ערב ראש השנה תשפ״ה. כל המשפחה הייתה אמורה להגיע. איתן לא אמור היה להיות ביניהם. דב ואשתו יצאו לעשות קניות, והסלים עוד עמדו בכניסה כשצלצלו בדלת.

"לפני שפרקנו את המצרכים, התייצבו שלושת הקצינים שמבשרים את הבשורה", מספר האב. "אני כל הזמן דמיינתי את הקטע הזה של הבשורה הזאת. אי אפשר להתעלם ולברוח מזה. אתה תמיד מקווה שזה לא יקרה, אבל לא הייתה לי תחושה ספציפית באותו יום. לאמא שלו הייתה דווקא גישה אחרת, היא דמיינה את העתיד שלו, את החתונה, את השחרור. זאת הייתה הגישה שלה להתמודד עם הפחד. ידענו שלא היה לו ספק שמה שהוא עושה זה הדבר הכי חשוב. הוא לא רצה להיות בשום מקום אחר, למרות שידע שאולי לא ישוב. היה לו ברור שהוא בסכנת חיים".

סעודת הודיה. אור איתן

"אנשים שורדים דברים קשים מאוד", אומר דב על חיי המשפחה מאז. "אני חושב שהמשימות עוזרות לנו. כבר בימים הראשונים, מיד אחרי הלוויה, היו שלושה ימי חג. היינו כל המשפחה הגרעינית ביחד ללא אורחים. וזה היה טוב".

"בהתחלה כעסתי על כל העולם, כולל הצבא כולל אלוהים, ואז הצעתי שנעשה סעודת הודיה, ובה נודה על 22 שנה שאיתן היה איתנו. זאת הייתה חוויה להיות במחיצתו. פתאום מצב הרוח השתנה. הבנו שהייתה לנו זכות להיות איתו, לחוות אותו, ושיש לנו משימה להמשיך את מה שחשוב לו, והיה חשוב לו להשפיע".

המשפחה הקימה עמותה העוסקת בחינוך לציונות ולאזרחות בבתי ספר, ושמה "רוח איתן". דב עצמו מעביר הרצאות, וגם אחיו ואחותו של איתן. בימים אלה ראה אור ספר בשם "מי שיש לו למה", שמטרתו חינוכית: שיעורים על פי דרכו של איתן. "זה לא ספר הנצחה קלאסי", אומר האב. "מה אפשר ללמוד מהפיקוד שלו, מהאחריות שלו. אנחנו בשלבים של סרט שאנחנו מקווים שיהיה בו השראה. שאנשים יקבלו כוח וכיוון ועוצמה. לא סרט עצוב אלא סרט מחזק".

"בתוך המשפחה מאוד חשוב לנו שהאחיינים שלו ירגישו את הנוכחות שלו. גם הנכדים. מי שיש לו יום קשה לובש את החולצה של איתן. יש לנו משימה להעביר את המסרים שלו. שיהיה מישהו משמעותי עבור כל אחד מאיתנו".

דב, שעובד במשרד הביטחון, חשב לפרוש, אך חזר בו. "פיתחתי מערכת לייזר שנקראת אור איתן", הוא מספר. "רציתי לתת יותר, שחיילים יזכו לטכנולוגיה יותר מתקדמת, יותר טובה ממה שהייתה להם. הוא נוכח בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו, ומשפיע גם על אנשים שלא הכירו אותו אישית. יש כאלה שעברו לקרבי. איתן רצה להיות שם, רצה להיות משמעותי, התאמץ מאוד להיות מצטיין".

רגע לפני ראש השנה, לאחר נפילתו, פנה אחיו של איתן אל המוזיקאי אריאל הורוביץ וביקש ממנו לכתוב שיר על הסיפור. אחרי שהורוביץ נפגש עם המשפחה, נולד "נחל איתן".

ליד בית הכנסת ברעות הוצב משעול על שמו של איתן אוסטר. בהקדשה מצוטטים דבריו לחייליו, כשבוע לפני המלחמה: "בכל דור ודור יש גיבורים! והמדינה והעם לא יוכלו להתקיים בלי אותם גיבורים. כשתגיע השעה ויקראו לנו, אנחנו נגיע! זה טבוע לנו בד.נ.א". הוקם גם אתר אינטרנט לזכרו, eitan.oster.io, ובו סרטונים ששלח למשפחתו, קטעי וידאו, תמונות וסיפור חייו.