אחרי חודשיים הכאב שוקע בנשמה. אתה נכנס לחדר שלו, ומבין שאין ילד

זה היה אחר צהריים שגרתי בבית משפחת הדס שבהרצליה. עינת אספה מחוג הג'ודו את נטלי, בת הזקונים, ונסעה איתה הביתה לפגוש את יאיר, תלמיד כיתה י"א.

כשעינת והקטנה נכנסו, ב-17:40, יאיר עוד לא היה בבית. "קבענו שניפגש בחמש וחצי, אז שאלתי את המנקה שהיה אצלנו איפה יאיר, והוא ענה: 'הוא נכנס, אמר לי היי, ואחרי כמה דקות אמר לי ביי ויצא'", מספרת עינת. "לא הבנתי לאן הוא הלך, אז עשיתי איתור לטלפון שלו וראיתי שהוא נמצא ברחוב סמוך. נזכרתי שבדרך הביתה ראיתי שם הרבה ניידות משטרה, ואמרתי לעצמי שכנראה הוא עוזר למישהו. זה היה אופייני לו".

עינת התקשרה לבנה מספר פעמים. כשלא ענה כתבה לו הודעה: "יאירי, תענה לי, אני דואגת". שוב לא הגיע מענה, והיא החליטה לצאת אל הרחוב שבו אותר הטלפון שלו. "התחלתי לרוץ לכיוון עם הילדה, וראיתי שכבר אין אמבולנסים, רק ניידת אחת עם כמה שוטרים וזירה מגודרת", היא מספרת. "אמרתי שהילד שלי נמצא שם לפי האיתור, והם ביקשו שם ותמונה. ראיתי אותם מדברים במכשירי הקשר, והתחלתי להרגיש ממש רע".

מה סיפרו השוטרים?
"אחד מהם פשוט אמר לי, 'גברתי, מצאו את הילד פה על האספלט. הוא פונה באמבולנס עם חבלת ראש לחדר הטראומה בבית החולים מאיר'".

שטף הדיבור של עינת נעצר כשהיא נזכרת איך פרצה בבכי של חוסר אונים, נטלי עומדת לידה והראש מסרב לקבל. "אמרתי לשוטרים באינסטינקט חייתי, 'אני לא מבינה, איפה הטלפון שלו?', והם ענו לי, 'עדיין על הגג'".

כאחות בחדר מיון שמורגלת במצבי חירום, עינת החלה לפעול על אוטומט. "הקפצתי חברה שתיקח את נטלי ונסעתי עם שני חובשים באמבולנס לכיוון בית החולים. בדרך התקשרתי לבעלי, דני, וסיפרתי לו מה קורה. הוא שאל, 'עינת, זה רע?', ועניתי לו שכן".

מה חשבת שקרה?
"נפילה מקומה שביעית, חבלת ראש? הבנתי שזה אחד מהשניים, או שהוא יוצא מזה צמח או שהוא הלך".

דני, רופא מומחה ברפואת ילדים ובקרדיולוגיה של ילדים, יצא מיד לבית החולים. הוא התקשר מהדרך לשאול על מצבו של יאיר בלי לציין שהוא אביו, ונאמר לו שהופסקו מאמצי ההחייאה. "כשדני נכנס לחדר הטראומה, יאיר היה כבר מכוסה בשקית בד כחולה עם רוכסן", מספרת עינת ומדגימה את תנועת היד שעשה דני כדי לפתוח את הרוכסן. "בדיעבד אני יודעת שהוא אמר לצוות, 'כרגע נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים, וכשעינת תגיע, גם השמיים ייפלו'".

מה עבר עלייך בדקות שקדמו לבשורה המרה?
"הנסיעה באמבולנס הייתה הגיהינום בהתגלמותו. כשהגעתי לבית החולים פגשתי את דני, הכניסו אותנו לחדר המשפחות שצמוד לחדר הטראומה, והוא אמר לי שהילד מת".

הצלחת לקלוט מה קרה?
"לא יודעת מה חשבתי באותם רגעים. אני חושבת שקלטתי כבר שם שהוא התאבד, אבל עד עכשיו זה לא מתחבר לי. זה ילד שהציל אחרים מלהתאבד, למה הוא בחר בזה כפתרון? הוא כנראה היה בכאב כל כך עצום שהוא רק רצה להפסיק אותו".

יש צילומים שבהם רואים אותו נופל

מעט יותר מחודשיים עברו מאז מותו של יאיר ב-26 בנובמבר. בזמן הזה עשו עינת ודני כל שביכולתם כדי להבין מה הניע אותו לסיים את חייו בגיל 16, גם כשהשאלה עימתה אותם עם דברים קשים מנשוא.

בין השאר צפו ההורים בחומרים ממצלמות האבטחה בביתם וברחוב שבו נמצא יאיר. "לפי המצלמות הוא נכנס הביתה ב-16:59, שם את הילקוט בחדר והלך לכיוון חדר השינה שלנו כדי לבדוק אם אני שם", מספרת עינת. "כשראה שאני לא נמצאת הוא יצא מהבית. זה היה ב-17:03".

יאיר נראה יוצא מהבית והולך לכיוון הבניין שממנו קפץ. "זה מקום שהוא מכיר, הוא היה משחק שם עם חברים", אומרת עינת. "אחרי המקרה נודע לי שלפעמים הם היו עולים לשם סתם, רק כי יש משם תצפית מרהיבה על כל השכונה".

עלית לשם מאז המקרה?
"לא. עדיין אין לי אומץ".

גם בסרטונים שמתעדים את הדקות האחרונות בחייו של בנה היא עדיין לא מסוגלת לצפות. "דני צפה בהם, והוא מספר שרואים את יאיר יוצא מהבית ומתנהג בצורה רובוטית שאינה אופיינית לו. הראש שלו בתוך הטלפון, והוא מקליד לאורך כל הדרך. אפילו כשהוא חוצה את הכביש הוא לא מסתכל ימינה ושמאלה, ואז ממשיך להקליד כשהוא נכנס למעלית בדרך לגג". בדיעבד גילתה עינת שיאיר כתב באותם רגעים את מכתב הפרידה שלו.

יאיר תועד עולה לקומה השביעית, שם ממוקמת הכניסה לגג, וקופץ אל מותו. "על הגג אין מצלמה, אז חסר לנו מידע על השניות שלפני הקפיצה. הבנו שבבניין ממול יש צילומים שבהם רואים אותו נופל, אבל אנחנו לא מסוגלים לצפות בזה", אומרת עינת.

יאיר למד בכיתת מצוינות בתיכון היובל בעיר. בניסיון לפרוט את יומו האחרון לדקות ולשניות כדי להתחקות אחר מחשבותיו, עינת נזכרה שאחת המורות חיפשה אותה בצהריים כדי לעדכן שהילד קיבל ציון 67 באחד המבחנים. "החלפתי איתו הודעות בנושא, והוא אמר שהיה שקוע במחשבות על נערה שהוא בקשר איתה ושנמצאת במצוקה, אז הוא לא היה מרוכז במבחן. על הציון אמרתי לו, 'שטויות, תעשה מועד ב''. לא היה אצלנו אישיו עם ציונים".

שוחחתם גם על אותה נערה?
"הוא סיפר שהיא מאושפזת, שאמרו לה שלא ישחררו אותה בשלוש השנים הקרובות, ושכואב לו הלב עליה. אמרתי לו שהוא לא אמור להתמודד עם זה לבד, ביקשתי שישתף אותנו ורמזתי לו שאין דבר כזה החלטה מראש על שלוש שנות אשפוז. אחר כך עוד התקשקשנו לגבי מתי הוא מגיע הביתה".

מה הוא אמר לכם עליה לפני אותו יום?
"הם הכירו באחת המסגרות והיא הייתה בראש שלו, אבל צריך להבין: ככלל הוא היה טיפוס שילדים משתפים אותו בבעיות שלהם. הוא כבר הציל כמה ילדים ממצבים מסוכנים ואפילו ממחשבות על ניסיונות אובדניים. הסברתי לו שכמה שזה עצוב, זה לא שלו. אמרתי לו שאנחנו איתו ושישחרר את הסיפור הזה, אבל זה כנראה הבשיל בתוכו והיה חזק ממנו".

מה זה אומר שהוא הציל ילדים אחרים?
"במהלך השבעה נחשפתי להמון ילדים שהוא תמך בהם והרים אותם. הוא הרגיש שהתפקיד שלו זה להיות המטפל, וזה צילק את נפשו. הוא לא הבין שהוא בעצמו ילד. אנחנו הבנו שהוא לוקח על עצמו תיקים גדולים מדי, ביקשנו שיערב אותנו ואמרנו שאנחנו מכירים אנשי מקצוע, אבל פשוט כאב לו על ילדים שהיו במצוקה. במיוחד על הנערה, שהוא כנראה דיבר איתה באופן תכוף ושהשיח איתה ערער אותו נפשית".

הוא אהב אותה?
"המון שואלים אותי, והתשובה היא לא. נכנסתי לטלפון שלו אחרי המקרה וראיתי את כל התכנים ביניהם, לא היה שם שום דבר שקשור בהתאהבות. חוץ מזה, כשהוא נדלק בעבר על בנות, הוא תמיד סיפר לי. לא הייתה פה אהבה נכזבת".

בבית הספר לא הבחינו בכלום באותו יום?
"שום דבר. המנהל הגיע אלינו בשבעה, תפס את הראש ואמר 'מה פספסתי?', וככה גם כל המורות והיועצות".

מה הם פספסו?
"כלום. יאיר תמיד חייך והסתיר טוב-טוב את המצוקה הנפשית שלו. אסור שתהיה פה אשמה על מישהו, כי אין".

עד עכשיו מציק לי שלא הספקתי להכין לו סנדוויצ'ים

עינת ודני הדס הכירו בחדר המיון של בית החולים אסף הרופא. בשנת 2005 נישאו, הוא רופא צעיר והיא אחות מוסמכת בתחילת דרכה. נולדו להם שלושה ילדים: עמית (20), כיום חייל בסדיר, יאיר ז"ל, שנולד בנובמבר 2009, ונטלי (10), שבאה לעולם אחרי שלוש הפלות. כיום מנהלים ההדסים ביחד את "המרכז לקרדיולוגיית ספורט" שהקים דני – המומחה היחיד בארץ לאלקטרופיזיולוגיה בספורט – ברמת החייל בתל אביב.

עכשיו הם עובדים בלנסות להבין, ודבר אחד היה ברור מהרגע הטרגי הראשון: זה לא היה מקרה של דחייה חברתית. "יאיר היה ילד מקובל, עם המון חברים טובים", אומרת עינת. "הוא היה תקשורתי מאוד, שפע חום אנושי והצליח בכל דבר שנגע בו. מצוינות הייתה שמו השני. כשהוא למד קסמים, הוא עשה את זה הכי טוב. שיחק בקובייה הונגרית – והגיע לרמת הפיצוח הכי גבוהה. צייר – והציג עבודות בתערוכה באיטליה. עברנו לשם לתקופה בעקבות הקריירה של דני".

מצוינות זה גם הרבה לחץ.
"יאיר לא נלחץ מלהיות מצוין, זה בא לו טבעי".

כמה הייתם מעורבים בחייו?
"קיבלנו החלטה שדני ימשיך עם הקריירה, ואני אשלב את החיים המקצועיים עם האופציה להיות נוכחת עבור הילדים. אף פעם לא היו להם מטפלות, אני הייתי שם. ואני אמא בקונטרול, יודעת תמיד איפה נמצאים הילדים, יכולה לראות בכל רגע איפה הנייד שלהם".

כלומר, היית שמה לב אם היה רמז שמשהו לא בסדר.
"ברור, היה לנו קשר מעולה ודיברנו כל הזמן. הלוואי שהוא היה נותן סימן, כותב לי, אפילו בוחר לבלוע כדורים. הייתי במרחק של חמש דקות ממנו כשזה קרה, הוא רק היה צריך לחכות לי עוד קצת".

מה היה בלילה שלפני זה?
"דני התעורר בחצות מתוך רעב והכין סטייקים במטבח. יאיר הצטרף אליו, והם ירדו גם על חבילת קרמבואים. דני מספר שבסוף יאיר חיבק אותו, שם את הראש שלו בתוך הצוואר של אבא כמו תמיד, ואמר לו: 'אבוש, אני אוהב אותך'".

זו בעצם הייתה הפרידה?
"כן, דני הצליח להיפרד ממנו. זאת נחמה קטנה בתוך העצב הנורא".

למחרת התעורר יאיר מוקדם, התארגן ויצא. "זה קטע, אבל אני לא מצליחה להיזכר אם ראיתי אותו לפני שהוא הלך לבית הספר", אומרת עינת. "נראה לי שראיתי אותו יוצא מהמקלחת ומתלבש, אבל אני לא בטוחה. עד עכשיו מציק לי שלא הספקתי להכין לו סנדוויצ'ים, אבל ביררתי עם החברים שלו, והם אמרו שהוא אכל טוב, קנה בקפטריה. הם סיפרו שהוא היה במצב רוח טוב, רק קצת התבאס כי שיבצו אותו לקבוצת למידה שהוא לא רצה. שום דבר רציני".

לחברים הוא אמר משהו על הנערה באותו יום?
"תחקרתי אותם והם אמרו שהכל היה פיקס. הוא כן זרק להם משהו על הנערה, אמר שהוא מתבאס מזה שהוא לא יכול לעזור לה, אבל זהו. גם למחנכת שלו הוא אמר את זה באותו יום, והיא אישה מאוד רגישה. אם הוא היה במצוקה, הייתי מקבלת ממנה טלפון באותו רגע. אבל היא לא ראתה מצוקה. יאיר לא זעק לעזרה בשום שלב, לא במהלך היום הזה ולא לפניו".

מותר לשאול מה הוא כתב במכתב הפרידה?
"הוא כתב שנמאס לו מהתירוצים ומהשקרים, כי הוא לא יודע מהי האמת. שהוא הסתיר בתוכו יותר מדי, ושרק הוא יודע את הסיבה למה שעשה. שהכל היה יכול להיגמר אחרת אם זה לא היה הוא, ושהכל קרה רק בגללו. הוא כתב גם שהוא לא רוצה שנרגיש אשמים ואמר תודה על כל הטוב שהיה, גם אם זה היה רק ל-16 שנים ושבוע. הוא שיתף שהדבר היחיד שהוא באמת נהנה ממנו היה המוזיקה שלו, אחרי שיצר קרוב לאלף מלודיות ו'ביטים', מצע לראפרים שזורקים על זה שירה".

את הנערה הוא הזכיר?
"לא".

הוא ביקש סליחה?
"כן. 'סליחה אמא ואבא, סליחה עמית, סליחה נטלי'. הוא ביקש סליחה גם מנדב, החבר הכי טוב שלו. הם נולדו באותו יום, 19 בנובמבר, וחגגו אצלנו יחד יום הולדת עם בשר על האש רק ארבעה ימים לפני המקרה. זה כל מה שהוא כתב בהליכה לגג, והכל מסונכרן עם המצלמות מבחינת שעות וזמנים. הוא עשה מהמכתב צילום מסך והפך אותו לשומר המסך של הטלפון, וגם השאיר לנו את הקוד הסודי, למרות שידעתי אותו".

הוא לא השאיר שום רמז נוסף לסיבה?
"למכתב הוא צירף את אחד הביטים שלו וקרא לו Never See You Again, 'לעולם לא נתראה שוב'. זה סמפול של שיר של רדיוהד בשם Exit Music. היה חשוב לי להאזין לו כי רציתי לראות אם יש שם איזה רמז, אבל לא. זו פשוט מוזיקה מאוד כואבת".

אני מניחה שבדקת את הטלפון שלו לעומק.
"מה שלא בדקנו, הכל היה כרגיל. כנראה משהו סגר עליו באותו יום, משהו שלא נבין לעולם. כי זה לא הגיוני לסיים ככה את החיים".

זה אירוע לא נורמלי שקרה למשפחה נורמלית

מההלוויה היא לא זוכרת הרבה. בעיקר שהייתה מוטלת שכובה על גופו של בנה לאורך כל הדרך, מנשקת ומחבקת עד שהורד אל הקבר. "לא הייתי מסוגלת לדבר, אבל הסתכלתי על הכל בעיניים פקוחות", אומרת עינת. "רציתי לראות שקוברים לי אותו באדמה ושמניחים אותו יפה ובעדינות. אבל המוח לא באמת מצליח לתפוס שהילד שם באדמה".

אלפים הגיעו לנחם את המשפחה. "הציעו לי להקים אוהל אבלים מתחת לבניין, אבל דני אמר, 'זו שבעה של אשכנזים, בואי נעשה בבית'", מספרת עינת ובפעם הראשונה אני מבחינה אצלה בחיוך קטן. "בסוף זאת ממש לא הייתה שבעה של אשכנזים, כל העולם היה שם".

ואיך את ודני תפקדתם?
"יש משהו חכם בשבעה, כי אתה מספר את הסיפור בלופים, וזה מקל. דווקא אחר כך היו לנו כמה ימים שממש כאב לשנינו כל הגוף כאילו פוצצו אותנו במכות, והכאב היה נפשי נטו. לקחתי נורופן וזה לא עזר".

איך דני היום?
"הוא מתמודד אחרת ממני. קם בבוקר על אוטומט, מבחינתו אין אופציה אחרת. אתמול הוא אמר לי, 'השעון המעורר מצלצל, אני זורק את הרגליים לרצפה, לוקח נשימה ויוצא לקרב. כשהעצב תוקף אותי בעבודה אני הולך לשירותים, בוכה, שוטף את הפנים וממשיך הלאה'. יש לנו אחריות, ההוצאות והמשכנתה לא נעלמו עם יאיר. בערב אנחנו בוכים ביחד, מנסים לאכול ובסוף מתרסקים מעייפות. דני אומר, 'הילד היה טוב מדי ורגיש מדי לעולם הקשוח הזה'. לפעמים אנחנו חושבים שאולי אנחנו הגענו לגיהינום, והוא נמצא במקום טוב".

קורה שאת מרגישה אשמה?
"כן, ברור. יש ימים שיותר וימים שפחות. הרי אני הייתי עם הילדים על מלא, וזה קרה לי מתחת לאף. כשאני לבד בבית קורה שאני אומרת לעצמי, "לאן נעלמת לי, ילד? איפה אתה?'. אני מחפשת אותו, מתחננת שיעוף על החיים, בוכה את נפשי ושואלת, 'על מה אכלת את עצמך? על איזה כאב? של מי?'. אבל הוא לא אמר לאף אחד שמשהו יושב לו על הלב והוא תכף מתפוצץ".

את שואלת את עצמך מה פספסת?
"בטח, אבל כנראה לא פספסתי, כי הוא הסתיר מעולה".

את מרגישה שהסביבה שופטת אתכם?
"יש סטיגמה על התאבדויות, ואני לא רוצה שיחשבו שאנחנו משפחה שרוטה כי אנחנו הכי לא, אבל בנושא הזה אני לא באמת דואגת. האירוע זעזע את כולם סביבנו, כי מבחינתם היינו משפחה מושלמת עם חיים מושלמים. זה אירוע לא נורמלי שקרה למשפחה נורמלית, וזעזע מדינה שלמה".

חרטות הן בלתי נמנעות, ועינת מספרת על מחשבה חוזרת: מה אם יאיר חיפש אותה בבית כדי שתתפוס אותו, תחזיק בו ותמנע ממנו לעשות את הדבר הנורא. "הלוואי שהייתי בבית, כי אולי הייתי מזהה משהו. ואולי גם לא", היא מושכת בכתפיה. "הרי הוא היה יכול לומר לי 'אני הולך לחבר', ופשוט ללכת".

את כועסת עליו?
"יש ימים שאני כועסת עליו".

ואז...
"ואז אני צורחת ומאשימה אותו ואת עצמי. אני פשוט עדיין בהלם, לא מצליחה לקלוט שזה קרה לנו, עוברת ימים מטלטלים שכוללים מנעד רגשות עצום ולא שפוי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את זה".

על הנערה את כועסת?
"יש לי המון כעס, לא רק עליה. אלה רגעים רעים של תסכול נורא, כי אולי היא רק רצתה את תשומת לבו, אבל הוא התערער מזה. או שאולי בלי כוונה היא עשתה עליו מניפולציה רגשית".

מה אומר הטלפון שלו בהקשר הזה?
"הוואטסאפ מראה שכלום. יש שם נערה במצב נפשי לא טוב, וילד מהמם שמנסה להרים אותה".

אז זה לא קשור אליה מבחינתך?
"בסוף זה לא קשור לאף אחד, לא אלינו ולא אליה. היא גם הייתה בשבעה ואני מאחלת לה רק טוב. כנראה כל כך כאב ליאיר שהוא לא הצליח לראות כלום חוץ ממסך שחור, וכשאני כועסת אני אומרת לעצמי שהוא נשאב לעזור לאנשים גם במחיר הנפש שלו. לא משנה כמה אמרנו לו שלא ייכנס לאזורים האלה, הוא נמשך לשם".

את חושבת שאם היה מחכה קצת או משתף אתכם, זה לא היה קורה?
"בגיל הזה רואים הכל בשחור ולבן. אם הוא היה מחכה כמה דקות, אולי הוא לא היה עושה את זה. בחודש האחרון הוא נתן קפיצת גדילה והתחילו להופיע חצ'קונים, אז לצורך העניין זה היה יכול להיות גם הורמונלי. לעולם לא נדע".

עצמתי עיניים והרגשתי שיאיר מדבר אליי

לפני כחודש עלתה המשפחה לקבר, לגילוי המצבה. בין יתר הדברים הם חרטו עליה את שם הבמה שאימץ יאיר כשהחל לעסוק במוזיקה, lighty_beatz. "לפני כמה שבועות נפגשנו עם מוזיקאי נחשב", מספרת עינת, "והוא אמר לי שיאיר יצר דברים מאוד בוגרים ואפלים שמצביעים על כאב פנימי עמוק. במכתב הפרידה הוא ביקש שנשתף את המוזיקה שלו, ואנחנו עובדים על זה. התחלנו לרקום שיתופי פעולה עם אומנים".

יש קצת הקלה אחרי חודשיים?
"אין. הכאב רק מקבל בכל יום צורה אחרת, וזה שוקע יותר בנשמה. אתה לאט-לאט מבין שהילד לא יחזור, נכנס לחדר שלו ומבין שאין ילד".

נגעת בחדר או שהשארת את הדברים כמו שהם?
"חפרתי בדברים שלו בשביל להגיע לאיזה רמז, ולא מצאתי שום דבר. כל מה שמצאתי – כבר ידעתי".

מה שלום עמית ונטלי?
"עמית במסגרת צבאית, ממוקד מטרה. הוא בחר לעוף על החיים ולהמשיך עבור יאיר, ויש לו חברים מדהימים שעוטפים אותו. נטלי בהדחקה, היא לא מסוגלת לשמוע בכלל על יאיר, אבל כשהיא רואה אותנו בוכים היא באה ומחבקת. אני לא מתכוונת לשים את האחריות הכבדה הזו על כתפיה, אנחנו מבינים שהחיים נמשכים ומשתדלים לתפקד בתוך בית נורמלי ושמח. בכלל, אני מחזיקה את עצמי עבור עמית ונטלי. לא מגיע להם לחיות עם הצלקת הזו שחקוקה לנו בלב, לא מגיעים להם חיים עצובים של משפחה חשוכה ובית עטוף בשכול".

לא מעט מתבגרים מגיעים לנקודות שבירה נפשיות. יש לך מסר להורים של נערים ונערות בגיל הזה?
"שלא כל מקרה של התאבדות נובע מחרם או מאלימות, ושחשוב לעשות כל מאמץ כדי לנסות לזהות משברים אצל ילדים רגישים. לנסות איכשהו לחפור להם בנפש, לא לוותר. שיידעו שהם צריכים לפרוק ולא לאגור".

יום לפני קיום הריאיון הזה הגיעו חבריו של יאיר לבית המשפחה, לעשות על האש כמו שעשו לפני קצת יותר מחודשיים. "הכל הרגיש שוב כמו ביום ההולדת – אותם חברים, אותו אוכל, אותם ריחות. רק יאיר לא היה. הם התיישבו במעגל, וכששאלו איזה שיר אני רוצה שישירו, אמרתי בלי לחשוב: 'קרן שמש' של בניה ברבי. ואז הם ניגנו ושרו, ואני עצמתי את העיניים, הקשבתי למילים והרגשתי שיאיר מדבר אליי. הופתעתי מעצמי שלא ביקשתי שיר דיכאוני אלא קצת יותר אופטימי, וזה מראה לי משהו: יאיר פה איתי, מנסה להרים אותי".