עלבון ואשמה - אבל גם הזדמנות: מה עושים כשמגלים שהילד משקר או מסתיר?

יש אמונה בסיסית שמלווה הורים רבים: אם בנינו קשר טוב, קרוב ופתוח - הילדים שלנו יספרו לנו הכל. הם ישתפו, יתייעצו, לא יסתירו דברים משמעותיים. ובתוך האמונה הזו חבוי גם מיתוס פסיכולוגי נפוץ: אם ילד לא מספר, סימן שמשהו בקשר לא מספיק טוב. אולי אין מספיק פתיחות, אולי אין מספיק קבלה, אולי פספסנו משהו. אבל המציאות מורכבת יותר.

גם בתוך קשרים חמים, קרובים, מיטיבים, ילדים בוגרים לעתים מסתירים. לא תמיד, ואפילו לא ברוב המקרים, זו עדות לכשל הורי. לעתים זו עדות לתהליכים פנימיים של הילד עצמו, לתנועה ההתפתחותית שלו, לניסיון שלו להתמקם בעולם ולגבש את זהותו הבוגרת.

לצד סדרות כמו "הבת" (פרק חדש הערב, שני, אחרי החדשות בקשת 12) שמציפות את הכאב והדרמה שבהסתרה, חשוב להרחיב את המבט: להבין שהסתרה היא לא רק סמפטום שמבטא בעיה, אלא גם ביטוי למורכבות אנושית. אחת הסיבות המרכזיות להסתרה היא הצורך בנפרדות. גם בגיל בוגר, ואולי דווקא אז, מתרחש תהליך מתמשך של הגדרת העצמי. היכולת להרגיש "אני" נפרד אינה מובנת מאליה, במיוחד אל מול קשרים קרובים מאוד.

כאשר ילד בוגר משתף את הוריו בכל פרט, לעתים מתעוררת תחושה עדינה של טשטוש גבולות: איפה הגבול בין האני האוטונומי שלי, לבין האני שלי בתוך הקשר עם ההורים? בין מה שאני משתף לבין מה שאני רוצה לשמור לעצמי? הסתרה, במובן הזה, אינה רק הימנעות, אלא גם יצירת מרחב. מרחב שבו אפשר לחשוב, לטעות, להתנסות, מבלי להיות מיידית תחת מבט הורי או משפחתי.

>> כל פרקי "הבת" זמינים לצפייה כעת ב+12

סיבה נוספת נוגעת לרצון העמוק להישאר "הילד הטוב והמוצלח" בעיני ההורה. גם בגיל מבוגר, המבט ההורי ממשיך להיות משמעותי מאוד. צעירים רבים רוצים שהוריהם יתגאו בהם, יראו אותם באור חיובי, יאמינו בהם. כאשר מתרחשת התנהגות או בחירה שאינה תואמת את הדימוי הזה, או שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההוריים, נוצר קונפליקט. והפתרון, לעתים, הוא הסתרה: לא כדי לשקר, אלא כדי לשמר את הדימוי.

יש גם פער בפרספקטיבה. צעירים חיים לרוב מתוך חוויית "כאן ועכשיו" - חוויה רגשית אינטנסיבית המובילה לעתים לרצון להתנסויות וחוויות יותר חזקות, אסורות או קיצוניות. הורים, מנגד, נוטים לראות את התמונה הרחבה: השלכות, סיכונים, עתיד. הפער הזה אינו רק קוגניטיבי, הוא פער רגשי וערכי במהותו. צעיר עשוי לדעת היטב שהוריו יגיבו קשה למעשיו, מתוך דאגה, וינסו לעצור אותו. ולפעמים, גם כשהוא מבין את ההיגיון בכך, הוא עדיין לא מוכן לוותר על ההתנסות.

הבחירה לא לשתף היא, במקרים כאלה, ניסיון להגן על החופש לפעול - גם אם הצעיר יודע שהפעולה אינה מיטבית או חיובית. לכך מצטרפים מנגנונים של בושה וויסות רגשי. לעתים הצעיר פועל מתוך רגשות קשים ולא מעובדים או מתוך קונפליקטים פנימיים. חוויות כאלה קשה לשאת ביחד עם ההורה. לא בגלל ההורה, אלא בגלל התחושה הפנימית שהן מעוררות בצעיר. במקרים כאלה, הסתרה היא דרך להימנע מחשיפה בפני ההורים של חלקים פגיעים, ולא מעובדים בנפש, חשיפה שיכולה לתחושת הצעיר להחליש אותו עוד יותר.

ומה קורה בצד של ההורה? הגילוי יכול להיות מטלטל. במיוחד כשהקשר נחווה כקרוב, פתוח, וטוב. עולים רגשות של פגיעה, עלבון, כעס ואף אשמה: איך לא ידעתי? מה פספסתי? אולי הכחשתי אולי התעלמתי? יש גם רגע של ערעור זהותי: אם הילד שלי לא מספר לי דברים כאלה מה זה אומר על הקשר שלנו? מה זה אומר עלי כהורה? אלו תגובות אנושיות וטבעיות, אבל השאלה היא מה עושים איתן.

תגובה שמונעת מכעס או חרדה עלולה לשתק את ההורה, או להעמיק את הפער והקונפליקט. היא עלולה להפוך את ההסתרה של הצעיר לאסטרטגיה קבועה. לעומת זאת, תגובה שמבקשת להבין - לא רק את המעשה, אלא גם את ההקשר, יכולה להפוך את הרגע הזה להזדמנות להעמקת הקשר.

להכרה בכך שגם בתוך קרבה עמוקה יש אזורי פרטיות. להבנה שלא כל דבר עובר דרך ההורה ולא כל דבר צריך לעבור. להכרה משמעותית: הילד שלי הוא אדם נפרד, עם החלטות משלו, גם אם הן אינן תואמות את מה שהייתי בוחר עבורו או את הערכים שלי. זה אינו ויתור על השפעה הורית. זו התאמה שלה למציאות של הורות לילד בוגר.

בתוך תהליך כזה, מתאפשר גם משהו נוסף: קבלה רחבה יותר של הילד. לא רק של החלקים ה"טובים", אלא גם של המורכבים, הסותרים, הלא מושלמים. כאשר הורה מצליח להחזיק את המורכבות הזו מבלי למהר לשפוט או לתקן - נוצר מרחב שבו, בהדרגה, אפשר גם לספר. לא מתוך חובה, אלא מתוך בחירה.

קשר טוב אינו קשר שבו הורים וילדים יודעים זה על זה הכל, אלא קשר שבו יש אמון בסיסי ועמוק שלא נשבר גם אל מול מקרים של הסתרה. אמון שהמהות שלו היא ההכרה בכך שהקשר חשוב ומשמעותי לכל הצדדים, אמון בכוונות הטובות של כל הצדדים, וביכולת להתגבר כמשפחה על משברים באמצעות קבלה, אהבה ושיח אמיתי.

הכותבת, אסנת גרתי, היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "בינתיים", מסע התבגרות מעצים הנוגע ביחסי הורים וילדים.