"היא הצילה אותי, לא אני אותה"

שני טלקר ובן זוגה דאז היו בחופשה בים המלח כשהודיעו להם שההמלטה התחילה. הם זיווגו בין הכלב של בן זוגה לבין הכלבה של חבר שלו, ומצאו את עצמם נוסעים במהירות ליישוב בשומרון, שם המליטה הכלבה ארבעה גורי צ'יוואווה.

כשהגיעו, עדכנו אותם שאחד הגורים לא שרד. טלקר, מתוך דחף שהיא עצמה מתקשה להסביר, שאלה איפה הגור. "רציתי לראות איך זה נראה, איך נראה גור של כלב כל כך קטן", היא מספרת. היא ניגשה לפח האשפה, ושם, בתוך שקית, מצאה גורה שנאבקה לנשום.

מי שהכיר את טלקר אז לא היה מאמין שזו היא שעמדה שם, או שהיא בכלל החליטה לגשת לפח. היא ממש לא הייתה בן אדם של בעלי חיים. היא גדלה בבית שאסור היה שיימצא בו גרגר אבק, בטח לא שערה של כלב. עד לפני שנתיים, כשחברה הגיעה אליה לקפה עם הכלב שלה, טלקר הושיבה אותה במדרגות בחוץ והחזיקה בבית כוסות חד-פעמיות רק בשבילה.

אבל באותו יום, באקט שהיא מתקשה להסביר בעצמה, היא החליטה לנסות להציל את הגורה. היא התקשרה לוטרינר הקרוב, והגורה נכנסה לאינקובטור, שם בילתה במשך חודשיים. טלקר נסעה כל יומיים מבני ברק, שם היא מתגוררת, כדי להיות לצדה ולעזור לה לאכול. כשהגיע הזמן למסור את הגורים, הציעו לה לבחור שניים אחרים, כי הקטנה, הסבירו, שווה יותר. "אמרתי להם 'קחו את כל השלושה, זאת שלי'", היא אומרת.

אחרי חשבון של 20 אלף שקל אצל הוטרינר, הגורה הגיעה הביתה. טלקר קראה לה פנדי ("גוצ'י יש לכולם, פנדי זה נדיר"), ולא ידעה כלום על גידול כלבים, בטח לא על צ'יוואוות ("לא ידעתי שצריך כלוב גורים, והיא הלכה לי לאיבוד בבית").

היום יש לפנדי אח קטן, אוליבר, שהגיע מבית גידול. הוא בן 4.5 חודשים, שוקל 650 גרם ונולד בדיוק ביום ההולדת של טלקר. כמי שעובדת במחסן מותגים בבורסה ברמת גן, טלקר בחרה את שמות הכלבלבים בקפידה: אליאנה פנדי ואוליבר מנדל. "שיהיה חרוז. מנדי ופנדי", היא צוחקת.

"חברים שלי אומרים שיש להם חיים של סלבס", היא אומרת, וקשה להתווכח. טלקר לא חוסכת על השניים, לא בביגוד ולא באביזרים. בארון של פנדי תלויים שמונה או תשעה מעילים, אחד מהם, מתנה מהמנהלת שלה, עלה 370 דולר. לאחרונה היא התחילה לחפש בגדי יוניסקס כדי שהשניים יוכלו להיות מתואמים, "למרות שאוליבר מתפשט. אבל אני אחנך אותו", היא צוחקת.

כל בוקר מתחיל באותו טקס. טלקר ניגשת לארון, פנדי מתיישבת ומגישה את הראש ("היא כבר יודעת שמי שמתלבש, יוצא"). פיפי, קפיצה לעגלה, ונוסעים לעבודה עם אמא שני. "אם אני באה בלעדיהם, אין אליי יחס במשרד", היא אומרת. המנהלת שלה מתיישבת עם פנדי על הרצפה וזורקת לה צעצועים וחטיפים, ובחגים טלקר מביאה לה מתנה, כמו לגננת.

אני יכולה לנחש שאת מקבלת לא מעט הרמות גבה.
"האחים שלי שואלים מה נסגר איתי. מה זה ארון, מה זה ספות, מה זה צעצועים. אומרים לי שלתינוק שלהם אין כמות משחקים כמו לכלבים שלי. אבל זה לא מזיז לי. אני אובססיבית ברמות קשות. אני חיה אותם, וזה מחיה אותי".

את האנשים שכן מבינים אותה מצאה טלקר בקהילה שרק הולכת וגדלה, והפכה למקום חם ומחבק עבור בעלי הכלבים הקטנים האלה. הצ'יוואווה אימפריה, קוראים לה, ובעלי צ'יוואוות שמצטרפים אליה מגלים די מהר שהשם הזה בכלל לא מוגזם.

הכלב שנשאר

קבוצת הצ'יוואווה אימפריה נולדה בזכות ביילי, צ'יוואווה מעורב שהצטרף לבית של שמרית טג'ר, גם הוא די במקרה. בביתה של טג'ר ברמת החייל מסתובבת נמי, רועה הולנדית מעורבת בת 10, ובשנה האחרונה גם ביילי הקטן. טג'ר, בת 42, נשואה ואם לשניים, עברה ברחוב ביאליק ברמת גן, שם הוצגו כלבים לאימוץ. אחד מהם משך את תשומת לבה. היא לא לגמרי הרגישה בשלה לכלב נוסף, אבל משהו משך אותה. החברה שהייתה איתה הציעה שתיקח את הכלבלב לאומנה, ומאז ביילי כבש את הבית ואת הלב, וחיבר בין עשרות צ'יוואוות.

טג'ר לא הכירה את הגזע, לא ידעה עליו הרבה ולא מצאה מקום שבו אפשר להתייעץ, לשתף ולשאול. אז היא פתחה קבוצת וואטסאפ, ודי מהר החלו להגיע חברים. "רציתי מקום שירגיש כמו משפחה", היא אומרת, וזה בדיוק מה שקרה. חברי הקבוצה התחילו לעזור זה לזה, בעצות ובהמלצות. שאלות על בריאות, סוגי מזון, וכמובן תמונות. מאות רבות של תמונות. בשלב מסוים החליטה טג'ר שזו סיבה טובה להיפגש.

כיום מונה הקבוצה 250 חברים, ובראש השנה נערך מפגש הצ'יוואוות השלישי, אליו הגיעו כ-70 כלבים והתרוצצו על הדשא בבת אחת. הם הגיעו מדימונה, מנהריה ומכל מה שביניהן, ופגשו את החברים, עוגה מיוחדת, חטיפים שהוכנו בעבודת יד, ארטיקים לכלבים וצלם מגנטים. לאירוע האחרון הגיעו גם ניקי וצ'יפ, הצ'יוואוות של כוכב הרשת אביתר עוזרי. לניקי, אגב, יש 1.1 מיליון עוקבים באינסטגרם, יותר ממה שיש לאבא שלה.

"היו הורים גרושים שהחליפו ביניהם ימים במיוחד כדי להגיע למפגש", מספרת טג'ר, "ומבוגרים שהגיעו עם המטפלים שלהם רק כדי לחוות את האווירה". מבחינתה, זה כבר מזמן לא רק על הכלבים, אלא על חיבור אמיתי. בין חברי הקבוצה נוצרו חברויות, בעלי צ'יוואוות יוצאים יחד לים, שומרים זה על הכלבים של זה ונרתמים כשמישהו צריך עזרה. אחרי אחד המפגשים כתבה אחת החברות: "הלב מתרחב עם כל מבט, נגיעה ונשיקה. הלכתי לישון עם חיוך בלב".

"פה אנשים לא חושבים שאני מוזרה", אומרת טלקר. "במפגש הראשון שלנו פשוט לא רציתי לחזור הביתה. פנדי החליפה שלושה לוקים, כמו דוגמנית".

"יש את התמונה של הבוקר טוב, ויש את התמונה של הלילה טוב", צוחק עמי בשן מתל אביב, אחד החברים בקבוצה. בשן מגיע למפגשים עם טאקו, ששוקל שלושה קילו. באחד המפגשים שניהם לבשו חולצות של נבחרת מקסיקו, כהומאז' למונדיאל וגם לארץ המוצא של הכלבלב.

בשן ואשתו רצו לאמץ כלב די הרבה זמן. הם חיפשו בעמותות ("לא קונים כלבים"), עד שיום אחד קפצה לאשתו באינסטגרם תמונה של טאקו. "היא צילמה מסך ושלחה לי, ושנינו פשוט התאהבנו במבט ראשון". היו גם חששות. "יצא לצ'יוואוות שם של קצת משוגעים ונבחנים", אומר בשן, "אבל קיבלנו יצור שקט, נשמה, שרק רוצה להיות קרוב ולהגן על בני הבית".

גם לטאקו היו את החששות שלו. הוא פחד לצאת לטיול, לא הסכים לדרוך על דשא או על חול, אבל אחרי הרבה אהבה ומסירות, טאקו פורח. "היום הוא קופץ למים ורודף אחרי כדורים בחוף", מספר בשן. הוא גם נוסע עם אבא מדי יום על הקורקינט לעבודה במשרד פרסום. "הוא מסתובב בין החדרים, ופתאום אני שומע ממשרד אחר, 'היי טאקו'. גם ברחוב כולם מגיבים אליו, את רואה גברים גדולים, כאלה שאמורים להיות קשוחים, רואים אותו ונמסים, עוצרים ללטף, מבקשים להרים אותו".

גם אתה בקטע של בגדים?
"הבגדים זה לא גימיק. אלה כלבים שבחורף ממש רועדים. אי אפשר לצאת איתו בלי מעיל".

בשבתות טלקר, פנדי ואוליבר עושים טקס קבוע. שלושתם יוצאים לפארק הקטן מול הבית, על דרך אם המושבות. טלקר פורשת שמיכה, יש צידנית עם שתייה ואוכל, ושעות שהן רק שלהם. "למדתי לייצר לעצמי את הרגעים האלה, את חלקת האלוהים. בסוף, הכותרת של כל הסיפור הזה, היא שפנדי הצילה אותי. לא אני אותה".