האם הורים באמת אוהבים את בן הזקונים יותר?

יש משהו כמעט חשוד באופן שבו הורים מתנהגים לילד השלישי. בעוד הבכור נדרש לא פעם לעמוד בסטנדרטים של מצוינות, אחריות ועצמאות, וילד הסנדוויץ' עסוק בניסיון למצוא את מקומו בין כולם, בן הזקונים נהנה לעתים ממעמד מיוחד: הוא עדיין התינוק, הקטן, זה שצריך עזרה, גם כשהוא כבר מזמן מסוגל להסתדר לבד.

"הפנקייק השלישי תמיד יוצא הכי טוב", אומרים הורים בחיוך כשמתייחסים לבן הזקונים, ההוא ש"תמיד יהיה התינוק של הבית". אך האם האהבה לקטנים באמת שונה? האם הוא זוכה להורות מנוסה וטובה יותר, או שדווקא העייפות והשחיקה משחקות כאן תפקיד?

הבכור קיבל את החרדות, הקטן את הניסיון

כדי להבין את ההבדלים, צריך לחזור לילד הראשון. הבכור הוא זה שהופך אותנו להורים. איתו אנחנו לומדים הכל בפעם הראשונה: ההסתגלות לגן, החום הראשון, הלילה בלי שינה, הצעד הראשון ואין-ספור רגעים שבהם אנחנו תוהים אם מה שעשינו היה נכון. ההורות לילד הראשון מלווה לא פעם בחרדות, בחוסר ביטחון ובציפיות גבוהות. לפעמים אנחנו משליכים עליו גם חלומות שלא הגשמנו בעצמנו, מנסים לתקן באמצעותו טעויות של ההורים שלנו, ורואים בהצלחות ובכישלונות שלו מעין מבחן להצלחה שלנו כהורים.

השינוי מגיע עם הילד השני. פתאום אנחנו נדרשים לחלוק את המשאבים, הזמן ותשומת הלב. ההורים עייפים יותר, הקשב מתפצל, והמשפחה נעשית למערכת שבה יש לא רק יחסים בין הורים לילדים אלא גם יחסים בין אחים. כשהילד השלישי מגיע, משהו משתנה. ההורים המנוסים יודעים שחום לא תמיד מחייב ריצה לחדר המיון, הם יודעים לשרוד בכי של ילד, ומבינים שלא כל שלב בהתפתחות דורש התגייסות משפחתית.

מחקרים מצביעים על כך שהורים לילד ראשון עשויים לחוות יותר חרדה וחוסר ביטחון, ולעתים גם לנקוט גישה קפדנית יותר. הניסיון המצטבר מאפשר להם להיות בטוחים ונינוחים יותר. במילים אחרות, הילד השלישי לא בהכרח מקבל יותר אהבה, אבל הוא עשוי לקבל הורים שנהנים יותר מההורות.

הנסיך של הבית: תואר לכל החיים?

אחים גדולים משלמים מחיר. כפי שהפסיכואנליטיקאי דו ויניקוט ניסח זאת: "הילד נוכח לדעת שאהבתם של הוריו אינה נחלה בלעדית שלו, והוא נאלץ לוותר על חלק מתביעותיו לטובת האחרים". לבן הזקונים יש יתרון: הוא כבר לא צריך לפנות מקום לילד שיגיע אחריו. אצל לא מעט משפחות הוא נשאר הקטן, זה שמקבל יחס מגונן, ולעתים גם פטור לא רשמי מחלק מהציפיות שמופנות לאחיו הגדולים.

מעבר ליתרונות, לפעמים אנחנו כל כך רגילים לראות בילד הצעיר את התינוק של הבית, שאנחנו מתקשים להכיר בכך שהוא גדל. קורה לנו שגם כשהוא כבר מסוגל, אנחנו ממשיכים לעזור. גם כשהוא רוצה עצמאות, אנחנו ממשיכים לדאוג. הילד אומנם גדל, אבל התפקיד המשפחתי שלו נשאר. במובן הזה, בן הזקונים הוא לא רק הילד האחרון שנולד במשפחה, אלא גם הילד שמסמן את הפרידה שלנו מתקופת ההורות לילדים קטנים. אולי לכן, לפעמים, אנחנו מתקשים לשחרר אותו. הוא האחרון שמבקש שנרים אותו על הידיים, האחרון שנכנס למיטה שלנו בלילה, האחרון שמזכיר לנו איך זה להיות הורים לילדים קטנים. עם זאת מה שנוח לנו כהורים לא תמיד מתאים לצרכים ההתפתחותיים שלו. ילד שזקוק לעצמאות עלול למצוא את עצמו ממשיך לקבל יחס של תינוק, רק מפני שזה התפקיד שהמשפחה העניקה לו.

אז האם סדר הלידה באמת קובע מי יהיה הילד המוצלח, העצמאי או המפונק? כאן התשובה יכולה דווקא להפתיע. מחקרים לא מצאו קשר עקבי ומשמעותי בין סדר הלידה לבין תכונות האישיות המרכזיות. כלומר, לא כל בכור הוא אחראי, לא כל ילד אמצעי הוא מורכב ולא כל בן זקונים הוא מפונק. חלק מההבדלים שנמצאו קשורים דווקא לגודל המשפחה ולא למיקום המדויק של הילד בסדר הלידה. יש גם מחקרים שמראים שלפיהם ילדים שנולדו מאוחר יותר מקבלים בממוצע פחות גירוי אינטלקטואלי מהוריהם, אך עם זאת הם גדלים לצד אחים גדולים, שיכולים לשמש עבורם מודלים לחיקוי ולעתים גם דמויות מטפלות. יש מחקרים שמצאו יתרון קטן לבכורים במדדי אינטליגנציה, אך גם כאן לא ברור אם מדובר בהשפעה של סדר הלידה עצמו או של גודל המשפחה והמשאבים המתחלקים בין הילדים.

חשוב לזכור שגם בתוך אותה משפחה, כל ילד נולד למעשה למשפחה אחרת. ההורים מבוגרים יותר, מצבם הרגשי משתנה, היחסים ביניהם עשויים להיות שונים, המשאבים משתנים וגם הילדים שכבר נמצאים בבית משפיעים על האווירה ועל חלוקת הקשב. ויש עוד גורם משמעותי: ההתאמה בין המזג של הילד למזג של ההורים. הורים ספונטניים ואימפולסיביים עשויים להתקשות דווקא עם ילד שזקוק לסדר ולתיווך. הורים שמתקשים להתמודד עם בלגן עלולים למצוא את עצמם מאותגרים במיוחד מול ילדה עם קשיי ארגון וקשב. לפעמים, ההבדל ביחסים אינו נובע ממספרו הסידורי של הילד, אלא פשוט מכך שכל ילד הוא אדם אחר, וכל מפגש הורי הוא סיפור בפני עצמו.

ויש גם עניין של ותק

אולי התשובה לשאלה אם אנחנו אוהבים את בן או הזקונים יותר נמצאת דווקא במקום אחר. לא בלב, אלא בניסיון. לפני שהפכתי להורה בפעם השנייה, שאלתי את עצמי איך אפשר בכלל לאהוב יותר מילד אחד. אמרו לי שבלב נפתחים עוד ועוד חדרים. זה נכון, אבל עם הזמן גיליתי שקורה עוד משהו: החדרים האלה גם מתפנים. הם מתרוקנים בהדרגה מציפיות ומחרדות שמילאו אותם בתחילת הדרך.

עם הבכור אנחנו לומדים להיות הורים. עם הצעיר אנחנו כבר קצת יודעים מי אנחנו כהורים. אנחנו פחות עסוקים בשאלה אם אנחנו עושים הכל נכון, פחות מנסים לשלוט בכל פרט, ולפעמים גם מצליחים פשוט ליהנות מהילד ולהרפות מהפרויקט החינוכי. כהורה לשלושה, אני חש בו-זמנית הורה חסר ניסיון למתבגרת והורה מנוסה, רגוע ופנוי יותר לילד בן חמש. לא מדובר בהכרח באהבה שונה, אלא בהורות שמגיעה עם מטען אחר. ואיזה פנקייק יוצא הכי טוב? בסוף, זו כבר שאלה של טעם.

הכותב הינו פסיכולוג קליני – מדריך בשירות הפסיכולוגי ברמב"ם