"כשהאזעקה נשמעת, כולם רצים למקלט. אני נשארת מאחור"

אני זוכרת היטב את האזעקה הראשונה. הצליל החזק שמקפיץ את הלב ומכניס מדינה שלמה למצב של דריכות. אנשים קמים, רצים למרחב המוגן הקרוב ביותר. הכול קורה מהר, כמעט באופן אוטומטי. אבל אצלי המחשבה הראשונה היתה אחרת. לא רק איפה יש מרחב מוגן, אלא האם אני בכלל אצליח להגיע אליו בזמן?

שמי יעל, אני בת 34. יש לי שיתוק מוחין ואני מתניידת בכיסא גלגלים. אני גרה בבאר שבע, בדירה משלי, עם עובדת זרה שמסייעת לי ביום-יום. אני מנהלת חיים עצמאיים ככל האפשר, אבל יש דברים שבהם אני עדיין תלויה בעזרה של אחרים.

בשגרה, החיים שלי מלאים ומשמעותיים. אני פעילה חברתית, מנחה קבוצות במסגרת מיזם "חוויה מתגלגלת" בבית הגלגלים, ומעבירה הרצאה בשם "מנצחת את כל המכשולים", שבה אני מספרת את סיפור חיי ואת הדרך שלי להתמודד עם אתגרים. אבל גם בשגרה, החיים עם מוגבלות דורשים תכנון מתמיד. כשאנשים ללא מוגבלות מגיעים למקום חדש, הם פשוט נכנסים. הם לא שואלים את עצמם אם יש מדרגות, אם יש מעלית, או אם הדרך נגישה.

אצלי זה אחרת. לפני כל יציאה מהבית אני בודקת: האם המקום נגיש? כמה רחוק הוא? האם יש מדרגות בדרך? האם אוכל להיכנס פנימה בכלל? החיים שלי מלאים בהחלטות קטנות כאלה. אבל מלחמה משנה את כללי המשחק. כשיש אזעקה, אנשים קמים ורצים למרחב המוגן. אני לא יכולה לרוץ. ולפעמים אני גם תלויה באדם נוסף שיעזור לי להגיע למקום מוגן ובטוח.

בבניין שלי יש מקלט שנמצא בקומה של הדירה שלי. לכאורה פתרון מצוין, אבל במשך שנים הוא לא היה נגיש עבורי. בכניסה אליו יש מדרגה קטנה עולה, ומיד אחריה מדרגה נוספת יורדת. עבור אדם שהולך ברגל זה כמעט לא מורגש. עבור כיסא גלגלים ממונע זו מחסום של ממש.

בזמן אזעקה, כשכל שנייה גורלית והלחץ מסביב גדול, שתי המדרגות האלו הפכו למכשול שלא הצלחתי לעבור. וכך, בכל פעם שנשמעה אזעקה, השכנים רצו למקלט - ואני נשארתי מאחור. לא כי לא רציתי להגיע. אלא כי לא יכולתי. המקום היחיד שהצלחתי להגיע אליו במהירות היה חדר המדרגות. שם חיכיתי עד שהאזעקה תיגמר. זו לא הייתה תחושת ביטחון. זו הייתה בעיקר תחושת פגיעות. באחד הימים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחכות שמישהו אחר יפתור את הבעיה. החלטתי לפעול. פרסמתי פוסט בפייסבוק וכתבתי שאני מחפשת מישהו שיוכל לעזור לי למצוא פתרון לנגישות של המקלט בבניין שלי. להפתעתי, פנה אליי מסגר שראה את הפוסט ועובד עם ברזל. אדם שלא הכרתי. הוא הגיע לראות את המקום, בדק את הכניסה למקלט, חשב רגע - ואז אמר בפשטות: נמצא לזה פתרון.

כעבור זמן קצר הוא התקין רמפות מברזל: אחת קבועה בתוך המקלט ואחת ניידת בכניסה. פתאום, המקום שלא יכולתי להגיע אליו במשך שנים הפך לנגיש. המקלט הפך סוף-סוף למקום שאני יכולה להגיע אליו בזמן אזעקה. זה אולי נשמע כמו שינוי קטן, אבל בשבילי זה עולם ומלואו. לפעמים פתרון פשוט ורצון טוב של אדם אחד יכולים לשנות מציאות שלמה. דווקא בתקופה המורכבת הזאת פגשתי אנשים טובים באמצע הדרך. אנשים שמוכנים לעצור רגע, להקשיב, ולעזור.

אבל המקרה הזה גם הזכיר לי דבר חשוב: אנשים עם מוגבלות לא צריכים להיאבק לבד על הזכות שלהם להיות בטוחים. גם בזמן מלחמה אסור לשכוח אותנו. אנשים עם מוגבלות לא מבקשים יחס מיוחד. אנחנו מבקשים דבר אחד פשוט - להיות מסוגלים להגיע למקום בטוח, בדיוק כמו כולם.

הפחד בזמן מלחמה עדיין קיים, כמובן. הוא קיים אצל כולנו. אבל אני משתדלת לא לתת לו לנהל אותי. אני נאחזת באמונה, בכוחות הפנימיים שלי ובתקווה. בית הגלגלים הוא עבורי מקור כוח נוסף. זו לא רק מסגרת - זו קהילה. משפחה. מקום שמזכיר לך שאתה לא לבד. ובתקופות של מלחמה, הידיעה הזאת - שיש אנשים סביבך שמבינים, תומכים ומחזקים - היא לפעמים המרחב המוגן החשוב ביותר שיש לנו.

הכותבת היא מנחת קבוצות במסגרת "חוויה מתגלגלת" בבית הגלגלים