"אמא, אבא, אני אוהב אתכם": מה גרם לאנשים שנמלטים על חייהם לשלוף טלפון ולצלם את עצמם

"היי, אנחנו גאוט ונועה, אולי זה היום האחרון שלנו פה". המשפט הזה, שנאמר בחיוך קל ובטון כמעט אגבי אל מצלמת סמארטפון מורמת בשדה הקרב ברעים, מסכם את הדרמה התרבותית של ה-7 באוקטובר 2023. ברגעים שבהם מדינה שלמה נאלמה דום, הרשויות היו שרויות בהלם והתקשורת הממסדית עמדה חסרת אונים, צעירי מסיבת הנובה עשו את מה שהורגלו לעשות כל חייהם: שלפו את הסמארטפונים והתחילו לצלם.

אבל הפעם לא היה מדובר ב"סטורי" מסיבות שגרתי באינסטגרם, אלא בדיווח חי, מקוטע ומזעזע מתוך התופת. במחקר אקדמי חדש, המבוסס על ניתוח מעמיק של כ-300 סרטונים שצולמו בזמן אמת, ובראשם הקורפוס התיעודי של הסרט "#NOVA", טובעים החוקרים ד"ר אדוה בלזם וד"ר דן ערב מושג חדש: "טראומה-סלפי". לדבריהם, מה שהתרחש בשדות רעים אינו רק אירוע טרור, אלא מפנה חד במפת המדיה המודרנית: הסמכות התיעודית והעיתונאית נלקחה מצלמי העיתונות המקצועיים והועברה אל הקורבנות עצמם, שהפכו ממושאים סבילים של האסון לגורמי תיעוד פעילים, מגובה העיניים של הגוף המאוים. כל המשתתפים שתיעודיהם נכללו במחקר נתנו את הסכמתם וברכתם לשימוש בסרטונים, ולדברי החוקרים חלקם אף רואים בחשיפה זו חלק חשוב מתהליך העיבוד האישי.

המחקר חושף שהתיעוד בזמן אמת לא היה רפלקס טכנולוגי עיוור. הוא עבר שלבים מובחנים ככל שרמת הסכנה התעצמה, אך כפי שהחוקרים מדגישים, "אין רגע מדויק אחד" שבו הבינו הצעירים שמדובר באירוע קיומי. "הרגע הזה תלוי בנסיבות הספציפיות שפגש כל שורד ושורדת, באופיים ובמצבם התודעתי. ועדיין, כשצפינו בסרטונים, אפשר היה לראות ולשמוע לפעמים את המעבר: הפניית המצלמה מהשמיים אל הרגליים הבורחות. מ'איזו מסיבה' אל הצעקה 'אמא!'"

בשלבים הראשונים, כשמטחי הרקטות החלו ליירט בשמיים, חלק מהחוגגים נאחזו בהומור שחור כדי להתמודד עם החרדה. רועי נשמע אומר בטון משועשע "זה זמן בום. בום. בום... אחלה. מלחמה", בעוד נועם שר אל המצלמה "זיקוקים... השמיים שלך צמאים לזיקוקים... המסיבה הייתה רוקט!" ההומור פעל ככלי לשימור תחושת נורמליות בתוך הטירוף.

ככל שהאירוע הסתבך, צעירים רבים אימצו באופן אינטואיטיבי גינונים של כתבי טלוויזיה. החוקרים מכנים את התופעה "פוזת כתב החדשות": יוני ונדב ניהלו ריאיון שטח שפתח בשאלה "מה אתה אומר על החוויה הזאת, נדב?", תומר דיווח אל המצלמה "אני פה בנובה, ממש ליד עזה. מחבלים חדרים... שומעים את היריות. בנג, בנג, בנג", וירדן פנה לחברו "אופק, מה יש לך לומר על המצב?... אופק לא במצב לדבר". לדברי בלזם וערב, התבנית "העיתונאית" אפשרה לצעירים להתבונן באירוע כביכול מבחוץ, להפוך את הכאוס לסיפור באמצעות תבניות מוכרות ולשמור על תחושת שליטה, "אשלייתית כמובן". בעיניהם זו דוגמה לתושייה אינטואיטיבית לנוכח העובדה שעזרה ממסדית לא הוגשה. "זה מלמד שמדיה כבר אינה רק משהו שאנחנו צורכים", הם אומרים. "היא השפה שבה אנחנו חווים, ולפעמים גם שורדים".

"כשצפינו בסרטונים, אפשר היה לראות ולשמוע לפעמים את המעבר: הפניית המצלמה מהשמיים אל הרגליים הבורחות. מ'איזו מסיבה' אל הצעקה 'אמא!'"

כשהבינו שאין דרך להימלט ברכב, החלה הריצה ההמונית בשדות. המצלמה נותרה פתוחה תוך כדי המנוסה: הפריים המטושטש, הרועד והמזגזג, יחד עם צעקות מקוטעות של רז ("יורים עלינו למען השם! תפסו מחסה!") ועידן ("יריות! רוץ! אל תפסיק לרוץ! זה מלחמה!"), יצרו מה שהחוקרים מכנים "אסתטיקת גליץ'", אותנטיות גולמית שמעבירה את התחושה הפיזית של הגוף הבורח.

וברגעים שבהם הסכנה הפכה למוחשית ומיידית, הטלפון שימש להשארת מילות פרידה אחרונות. נהוראי תיעד את עצמו תוך עצירה קצרה בריצה: "אנחנו תחת אש... המצב לא אמיתי, אבל... אמא, אבא, אני אוהב אתכם, תודה על כל מה שעשיתם בשבילי... תהיו שמחים ומאוחדים... ואם לא, דעו שאני אוהב אתכם. אני מקווה שהסרטון הזה לא נחוץ, אבל אם כן... אני אוהב אתכם". דודי לחש את תפילת "שמע ישראל", וביקש "רק תשמור על אמא שלי".

אל מי מדברים כשמצלמים תחת אש

אחת התרומות המרכזיות של המחקר היא הבנת השאלה הזו. בלזם וערב מראים שברגעי הסכנה, המצלמה אינה מכוונת לנמען יחיד אלא פועלת בו-זמנית אל שלושה מעגלים.

הראשון הוא המעגל האינטימי: פנייה ישירה להורים ולבני משפחה. הצעקה החוזרת של ליאל אל המצלמה, "אמא! אמא! אמא!", היא חיפוש אחר צינור תקשורת ישיר, עוקף ממסד, שמבקש מגע והצלה מבעד למסך.

המעגל השני הוא הציבור הרחב, מעין ערכאה בין-לאומית. חלק מהצעירים צילמו מתוך המקלטים והשדות והצהירו מפורשות שהם מתעדים "כדי שלא יוכלו להכחיש" ו"כדי שיאמינו" לממדי הזעזוע. הסרטונים שימשו הוכחה היסטורית ומשפטית.

המעגל השלישי הוא הפנימי ביותר: העצמי כ"עד פנימי". ברגעים ממושכים של הסתתרות בדממה מוחלטת בתוך שיחים, כשהמחבלים עוברים במרחק מטרים ספורים, קורבנות כיוונו את המצלמה אל פניהם. מיה צילמה את עצמה בלחישה ואמרה: "אני כל כך פאקינג גאה בעצמי ברגע הזה... אני נושמת, מתפללת... הכל בראש ואני כותבת את התסריט... אני יוצאת מפה עוד מעט, אני מרגישה את זה". החוקרים מסבירים, בהישענות על תיאוריות פסיכואנליטיות של טראומה, שהמצלמה הפכה למנגנון פסיכולוגי השומר על מונולוג פנימי, שפיות ותקווה אל מול פני המוות.

קרב המצלמות

הניתוח במחקר מעמיד זה אל מול זה את שני גופי התיעוד שנוצרו באותו יום, ומצביע על הבדל תהומי. מצד אחד, מצלמות הגוף של המחבלים: ציוד ייעודי, מתוכנן מראש, שנועד להפצת אימה ותעמולה. זווית הצילום מדמה משחק ירייה בגוף ראשון, מנקודת מבטו של "הגוף התוקף".

מהצד השני, הסמארטפון הפרטי של הקורבנות: תגובה ספונטנית, לא מתוכננת, שנועדה לעיבוד נפשי, לקריאה לעזרה ולהשארת עדות. המצלמה מופנית פנימה, אל פני המצלם עצמו, אל גופו הרץ או המסתתר. הפריים רועד, מקוטע, מלווה בנשימות ובלחישות. אלה שני עולמות של תיעוד שנפגשו באותו שדה קרב.

מתיעוד פרטי לנרטיב לאומי

ברמה הרחבה יותר, המחקר מראה כיצד סרטוני הטראומה-סלפי כוננו מה שהחוקרים מכנים "קורבנות אקטיבית": הצעירים, שנלכדו במצב של חוסר אונים מוחלט, השתמשו במצלמה כדי לתבוע סוכנות ולהפוך לכתבים של אסונם.

הסרטונים הפרטיים אוגדו במהירות על ידי כלי התקשורת ומוסדות המדינה. דמותם של חוגגים צעירים, מערביים, תמימים ולא-פוליטיים שמצלמים את עצמם ברגעי אימה, סיפקה לתקשורת ולדיפלומטיה הישראלית את "הקורבן האידיאלי". התיעודים העניקו לגיטימציה ויזואלית, מוסרית ופוליטית לנרטיב הסבל, העמידות והתגובה הצבאית של ישראל בעולם. אבל בלזם וערב מזכירים שמדובר בהכרח בזיכרון חלקי: זוועות כמו פגיעות מיניות ועינויים כמעט ולא תועדו, משום שאלה סרטונים שצולמו על ידי שורדים, לא על ידי מי שלא שרדו. "ריבוי הסרטונים מן הסוג הזה ונוכחותם העוצמתית במדיה מייצרים זיכרון, שלצד הזוועה, מעלה על נס ערכים של תושייה, חברות והתגברות", הם אומרים.

שלוש שנים לאחר האסון, התפקיד שממלאים הסרטונים בחיי השורדים עצמם עדיין לא חד-משמעי. "יש ויש", אומרים בלזם וערב. "פגשנו אנשים שלא חזרו אל הסרטונים שצילמו וכאלה שמרבים לצפות ולהראות לאנשים אחרים את חומרי התיעוד. לנו נדמה כי אלה גם אלה רואים בעצם התיעוד שבוצע על ידם, ובעצם ההתייחסות האומנותית והמחקרית לעדויות אלה, נקודת מוצא אפשרית לעיבודה של הטראומה".