יותר רוצים יחסים פתוחים - ואז חוזרים למנוגומיה

מערכות יחסים פתוחות זוכות בשנים האחרונות למיתוג מחודש, במיוחד אצל צעירים. ברשתות החברתיות אפשר למצוא לא מעט פוסטים על שביעות רצון מינית גבוהה יותר, יותר קשרים עמוקים וחיי אהבה פחות מגבילים. אבל מחוץ לציוצים ולאינסטגרם, התמונה שונה. דו"ח של Pew Research Center מ-2023 מצא כי האמריקאים חלוקים בדעתם לגבי נישואים פתוחים. מתוך כ-5,000 מבוגרים שנשאלו, 37% אמרו שהם בלתי מקובלים לחלוטין. בקרב בני 18 עד 29 נרשמה פתיחות גבוהה יותר, וכמחציתם הביעו קבלה כלפי הרעיון.

גם ד"ר ג'סטין ר' גרסיה, מנהל Kinsey Institute רואה עלייה ביחסים הפתוחים. לדבריו, כבר בשנות ה-60 וה-70 דיברו על חילופי זוגות, אך השפה והחשיפה השתנו משמעותית בעשור האחרון. חוקרים אף מצאו עלייה עקבית בחיפושים אחר מונחים הקשורים לפוליאמוריה בין 2006 ל-2015.

אלא שיש פער בין העניין התיאורטי להתנסות בפועל. בספרו החדש The Intimate Animal מצטט גרסיה מחקר שנערך במעבדתו, ולפיו אחד מכל חמישה רווקים בארצות הברית חווה בשלב כלשהו מערכת יחסים לא מונוגמית בהסכמה. עם זאת, כשבדקו את חמש השנים האחרונות, המספר ירד משמעותית – רמז לכך שחלק גדול מתנסים, אך לא בוחרים בכך כמסגרת קבועה.

"זה לא אומר שזה אף פעם לא עובד", הוא אומר. לדבריו, מחקרים מראים כי אנשים במערכות יחסים פתוחות שמחות אינם סובלים מפגיעה רגשית או נפשית בהשוואה לזוגות מונוגמיים מרוצים. לשאלה מי מתאים לזה, הוא משיב: "התשובה החצופה, אבל הנכונה, היא – מי שבאמת רוצה בזה".

אז למה בכל זאת כמעט כולם חוזרים למונוגומיה?

זה דורש איזון בין בני זוג: לדברי גרסיה, לבני אדם יש דחף ביולוגי עמוק ליצירת קשר זוגי אינטנסיבי. "המוח שלנו לא בהכרח מותאם לעבד אינטימיות עם יותר מפרטנר אחד בו-זמנית", הוא כותב. כשאהבה רומנטית דורשת זמן ותשומת לב מתמשכים, כמה קשרים עלולים ליצור חיכוכים – במיוחד כשבן זוג אחד מרגיש מוזנח. אחת ההצדקות הרווחות ליחסים פתוחים היא שיש "יותר מדי אהבה לתת", אך גרסיה טוען כי בפועל, לחלק גדול מהאנשים אין את הכלים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים לאהוב יותר מאדם אחד באותו הזמן. הכנסת פרטנר נוסף הביתה או ויתור על ערב זוגי לטובת קשר אחר עלולים להעמיק מתחים קיימים.

זה מצריך תקשורת אינטנסיבית במיוחד: במחקריו מצא גרסיה כי הזוגות הלא-מונוגמיים המאושרים ביותר חולקים מכנה משותף: הם מתקשרים מאוד. יש אפילו קבוצות פוליאמוריות שמנהלות "ישיבות סטטוס" חודשיות בסגנון ניהולי כדי להגדיר ציפיות. השאלות ברורות וישירות: מי צריך יותר מגע? מי מרגיש מוזנח? מה מצב הקשר בין כל אחד לאחרים? עבור חלק מהאנשים, רמת השקיפות הזו מחזקת את האינטימיות. עבור אחרים זו פשוט עבודה קשה מדי. גם קשרים מזדמנים דורשים משא ומתן רגשי מתמשך, ולא כולם מעוניינים או מסוגלים להשקיע בכך.

זה לא פותר בעיות – ולעיתים אף מעלה אותן: בכל מערכת יחסים בריאה יש שלושה מרכיבים, אומר גרסיה: אני, אתה, ואנחנו. "מה שמשמח צד אחד עלול לגרום לאחר להרגיש דחוי. כדי שמערכת לא-מונוגמית תצליח, יש צורך ביכולת ממשית להתמודד עם קנאה, ולעיתים אף ליהנות מהמחשבה שבן הזוג נמצא עם אחרים". הסיבה להיכנס למערכת פתוחה מתוך ניסיון "לתקן" קשר מקרטע, כמו בעיות כמו פער בחשק המיני, קנאה או שעמום אינן נעלמות – ולעיתים אף מתעצמות כשמוסיפים עוד אנשים למשוואה.