המסע של מיכלי ואליה לילד נוסף

"אנחנו מחפשים את השותפה שלנו למשפחה. אולי זו את?", כך פתחה מיכלי שור את הפוסט שלה בפייסבוק. מיכלי (47) ובן זוגה אליה, הורים לליבי לאב בת השנתיים ועשרה חודשים, עברו דרך לא פשוטה במסע לילד: "נכנסתי להיריון בגיל 43, עברתי כמה טיפולים. ההיריון התחיל עם תאומים שאחד מהם לא שרד. ההיריון עצמו היה ממש בסדר עד שבחודש רביעי המליצו לי, בגלל הגיל, לעבור בדיקות אקסום לבירור תסמונות גנטיות", היא אומרת בשיחה עם mako. "בערב פסח צלצלו אליי ואמרו לי שאני נשאית BRCA2 שזה גן סרטני, והציעו לי אחרי הלידה לעשות כריתה של השחלות והשדיים. הוא דיבר על זה שזה הגן שאנג'לינה ג'ולי הביאה למודעות כי גילתה שהיא נשאית. הוא דיבר על זה שזה טוב שגילו עכשיו כי זה מציל חיים, ואני כבר בקושי שמעתי מה אומרים לי".

"בשבוע 27 אשפזו אותי באיכילוב, היה פחד שאלד מוקדם כי היו לי צירים וגם היה לי מה שנקרא קיצור צוואר הרחם שהוא גורם סיכון ללידה מוקדמת", היא אומרת. "נכנסתי ויצאתי מאיכילוב עד שבוע 32, בשלב מסוים עשו לי אולטרה סאונד תלת ממד, וזה גם היה מאוד מפחיד כי הם לא הצליחו לראות פנים, אמרו שזה משהו במנח של העובר. הלכתי למומחה שניסה לסובב לי אותה בבטן וגם הוא לא הצליח לראות פנים. לא יודעת איך הצלחתי להגיע לשבוע 32, שזה עדין מוקדם. היו המון רופאים בחדר, וכשהיא יצאה אליה ואני רק צעקנו 'יש לה פנים? יש לה אף?' עד היום יש למתוקה שלנו פס קטנטן באף בגלל המנח שבו שכבה".

ליבי נולדה במשקל של קילו וחצי והיתה בפגיה. בנוסף, השליה של מיכלי לא יצאה בשלמותה והיא עברה הליך כדי להוציאה. "ואני בכאב נוראי ובפחדים מהגן שמצאו לי. כשיצאנו הביתה גילו בבדיקה שגרתית שעדיין לא יצאה כל השליה והיו צריכים לנתח, והרופא הציע  שעל הדרך נוציא כבר את השחלות והחצוצרות. ידעתי שאני חייבת לעשות את זה בשבילי ובשביל ליבי. אני חייבת להיות בריאה. התעוררתי מהניתוח בהקלה גדולה". 

"למזלי בגיל 38 עשיתי הקפאת ביציות, וגם בגיל 43. רציתי לעשות חוויה מתקנת ולהיכנס להריון שוב, כי היה לי עדיין רחם. הרופא לא המליץ. בגלל הגן הוא אמר שההורמונים שיש בכניסה להיריון יכולים להגדיל את הסיכון. הוא היה זה ששלח אותי לפונדקאות", היא אומרת. "הלכתי לכל מיני סוכנויות שהתעסקו בעיקר בפונדקאות מחו"ל, וידעתי שאני רוצה פה. רציתי להיות חלק מהתהליך. הגעתי למישהי שמלווה זוגות לפונדקאות, ודרכה הגענו לפונדקאית מהממת מהעוטף. נפגשנו איתה ועם בעלה, היה חיבור מיידי ונעשינו חברות. בשבוע של ה7.10 היינו צריכים לעשות הפקדה, הליך שבו שמים אצלה את העובר. המלחמה טרפה כמובן את כל הקלפים, הם פונו וכמובן עברו טראומה נוראית. אנחנו רצינו לחכות עד שהם יסתדרו עם מקום לגור ומסגרות לילדים שלהם. היא התעקשה להמשיך בתהליך, היא רצתה את המשהו המדהים הזה. ניסינו פעמיים וזה לא צלח ולא יכולנו להמשיך כי היא הגיעה לגיל 40, ואז כבר אין אישור של משרד הבריאות לאישה להיות פונדקאית".

פונדקאות בארץ מבחינתך זאת האופציה היחידה?
"זאת האופציה שאני הכי רוצה, אבל כמובן שאם לא יתאפשר נפנה לחו"ל. אני מאוד רוצה להיות חלק מהכל ושזה יהיה פה קרוב. זו בירוקרטיה מאוד לא פשוטה פה, הכול מאד מסודר, בודקים כל פרט, יש המון חוקים סביב הנושא וזה טוב. זה מאוד יקר, אך יש בזה תהליך כמעט קוסמי. במסגרת המסע הזה גיליתי עולם שלא ידעתי עליו כלום, ונשים מדהימות שהן מלאכיות שרוצות רק לתת".

מה קרה מאז הפוסט?
"פנו אליי המון נשים חמודות שעברו את גיל ה-40 שמאוד רוצות, אך זה בלתי אפשרי בגלל גילן. פנו אלי שתיים שאולי. עד שזה לא קורה זה לא קורה. גם אליה מדהים לאורך כל הדרך - זה לא פשוט ללוות אישה הורמונלית. אני פשוט זכיתי, הוא המתנה של חיי".   

"אני רוצה שיהיה לליבי לאב אח או אחות. שתהיה לנו משפחה יותר גדולה. אני מחפשת שותפה, פרטנרית שרוצה לעזור לנו להגשים את החלום שלנו, שזה גם החלום שלה. אני רוצה שהפונדקאית תרגיש טוב, שיהיה לה נעים. הייתי במפגש של פונדקאיות ואימהות ואמרתי שאני מאוד רוצה שיהיה לי קשר טוב עם הפונדקאית".