גם לנשים דתיות מותר להשתמש באמצעי מניעה

לאחרונה נתקלתי שוב במודעה שכיחה בעמוד הראשי של מגזין מוביל במגזר הדתי-לאומי: "בנות ישראל היקרות" היה כתוב שם, "מניעת הריון באיזה צורה שלא תהיה, היא אחד האיסורים הכי חמורים", ומתחתיו ציטוטים מאיימים ומפחידים של מיני רבנים.

האמת שכל השבת הבטן התהפכה לי. תהיתי לעצמי מי אחראי על פרסום "פשקוויל" בנושא כה חשוב ואינטימי בעילום שם בעלון המשתייך למגזר הדתי לאומי? כאישה, כאם וכמיילדת ששותפה בפלא הזה של הבאת חיים, ושמלווה יום יום נשים וזוגות, נסערתי איך נושא כל כך אינטימי, אישי וקדוש, הופך לפתע לכותרת ראשית בעלון? מה מרגישה אישה כשגופה ורחמה הופכים לנושא ציבורי? ומה זה עושה לזוגיות, כשנושא כל כך רגיש מוצג כ"פשקוויל", כך מול כולם?

יש כאן פרדוקס כואב - לדבר בשם הצניעות בצורה הכי לא צנועה שיש. להטיף ל"קדושה" תוך חדירה למרחב האינטימי ביותר של בני אדם. קדושה אמיתית לא נוצרת מהפחדה ולא מכרזות, והיא בוודאי אינה שייכת לנחלת הכלל אלא לכל זוג ולשכינה השורה ביניהם. אם באמת רוצים לחזק את קדושת המשפחה, הדרך הנכונה היא בהקשבה, בעידוד, בחיזוק, ולא בהטפה והפחדה.

מניעה איננה "בעיה רק של נשים". זו החלטה זוגית, מורכבת, שמערבת גוף, נפש ותקשורת זוגית. שמעתי פעם מרב שמלווה לא מעט זוגות, שחלק מהדרישות למניעה מגיעות דווקא מהגברים. אז מדוע לפנות רק לנשים? למה להפוך אותן לנושאות הבלעדיות של האחריות והאשמה? כשהשיח מופנה רק לצד אחד, הוא יוצר נתק, אשמה ופוגע בשלום בית. המודעה מתעלמת מהמורכבות הזו, ומציבה את האישה לבד בזירה. אבל זוגיות אמיתית היא אחריות של שניים ולא דרישה חד-צדדית של אחד מהם.

ההלכה שלנו רחבה ועמוקה. יהיו רבנים שמקילים יותר, אחרים שמחמירים, ורבים שמנחים שכל זוג יפעל לפי מצבו האישי. ישנן הרבה סיבות רפואיות, גופניות ונפשיות שבגללן רב יתיר אמצעי מניעה, ויש גם כאלו שיכוונו את הזוג לסמוך על עצמם ולהחליט בינם לבין בוראם. שמירת מצוות לא נועדה לייצר אשמה או לחץ, אלא שמחה, שלווה והקשבה למציאות החיים.

כל היריון הוא מסע עמוק, שמטלטל את הגוף ואת הנפש גם יחד. הוא דורש כוח, סבלנות, החלמה ותמיכה. גוף האישה איננו רק כלי הולדה, הוא עולם שלם של חכמה, רגש והקשבה. הקשבה של אישה לגופה איננה חולשה, אלא ביטוי לאחריות ולבגרות. ישנם זמנים שבהם נכון לעצור, לנשום ולאסוף כוחות, עבור שמירה על החיים שכבר יש. גם האימהות היא לא רק שמחה אלא אחריות יומיומית לראות, להכיל, להיות נוכחת. לא כל אישה יכולה, ולא בכל שלב בחיים, לשאת היריון נוסף. זה לגמרי אנושי, ולגמרי בסדר.

אנחנו חיים בתקופה מאתגרת - מלחמה, מילואים, לחץ כלכלי ונפשי. לפעמים עוד היריון עלול לפרק מרקם זוגי שזקוק לשיקום. לפעמים דווקא מנוחה, טיפול, זמן לאהבה ולקרבה – הם מה שמצילים את הבית. הלכה אמיתית אינה מתעלמת מכך – היא רואה את האדם ואת חייו.

אפשר לטעון שהמודעה היא רק "מודעת פרסום של אדם פרטי". אפשר לשאול "האם לא נוכל לקבל דעות שונות ממה שאנחנו חושבים?". אך לאמיתו של דבר, ישנה כאן אחריות רצינית לא רק למה שמותר לומר, אלא להשלכות שיהיו בעקבותיו. יש דרך לעורר שיח ערכי מבלי לפגוע, מבלי לבייש, ומבלי לזרוק נושאים רגישים לעמוד הראשי של שבת. מודעה כזו אינה מקדשת את החיים – היא פוגעת בהם, ובנשים ובזוגות שמנסים לחיות באיזון ובאמונה.

הלוואי שנדע לדבר על נושאים של גוף, אמונה וזוגיות מתוך אהבה, הקשבה ואחריות. שנזכור שקדושה אמיתית לא נבנית מהפחדה, אלא מהבנה. שצניעות אמיתית היא לא בהשתקה או בהפחדה, אלא בשפה עדינה שמכבדת את האדם ואת גופו. כי קדושת החיים אינה מתחילה במספר הילדים שאנחנו מביאים – אלא באהבה שבה אנחנו בוחרים לגדל אותם.

הכותבת היא מיילדת במגזר הדתי והחרדי, מדריכת מיניות בריאה, וחברה בארגון המיילדות בישראל.