הטעות שאתם עושים כשאתם מתנגדים לבני הזוג של הילדים

כשהילדים מתבגרים, בוחרים את דרכם בחיים ואת בן או בת הזוג, לא פעם ההורים מוצאים את עצמם מסתייגים מהבחירה. הדאגה הטבעית והרצון שלילד יהיה טוב מתערבבים עם ביקורת פנימית ולעיתים גם חרדה של ממש, ומתעוררות שאלות: האם הוא בחר נכון? האם עלי להגיד משהו? ואם לא אגיד כלום, מה זה אומר עלי?

לפני שנכנסים לדרכי ההתמודדות, חשוב להדגיש: במקרים שבהם יש חשש ליחסים רעילים הכוללים אלימות, גזלייטינג, ניצול או התמכרות, יש לפנות בהקדם לייעוץ מקצועי.

לפני שמביעים עמדה או הסתייגות, חשוב לעצור רגע ולהפנות את המבט פנימה. לא פעם ההתנגדות לזוגיות אינה נובעת רק ממי שנבחר, אלא מדפוסים עמוקים יותר שמלווים אותנו כהורים וכאנשים.

כאן המקום לשאול את עצמנו: האם ביקורתיות או ספקנות מלוות אותנו גם בתחומים אחרים? האם יש לנו קושי כללי בקבלת החלטות, שלנו או של אחרים? האם גם בעבר התקשינו להשלים עם בחירות שהילדים עשו? לעיתים הציפייה הסמויה היא שהילד יבחר כפי שאנחנו היינו בוחרים, או כפי שהיינו רוצים לבחור במקומו.

שאלה חשובה נוספת: עד כמה אנחנו נוטים לחזור שוב ושוב להחלטות שכבר התקבלו ומתקשים לשחרר? ומה בדיוק מפריע לנו בבחירה הנוכחית? מהו הפחד שמניע אותנו, ומהו התרחיש הקשה ביותר שאנחנו מדמיינים? ההתבוננות הזו אינה פשוטה, אך היא מאפשרת להבין טוב יותר את הדפוסים שמפעילים אותנו.

קושי לשחרר והפחד מהחמצה

ייתכן שמקור הקושי לקבל את בחירת הילד קשור לתהליך ההיפרדות – תהליך התפתחותי שבמהלכו הילד מגבש את האני העצמי שלו והופך לאדם עצמאי עם דעות ובחירות משלו. לתהליך זה חשיבות רבה בהיבט הנפשי, עבור הילדים ועבור ההורים כאחד.

כחלק מהתהליך, להורה יש תפקיד חשוב בשחרור הילד: לתת לו לחקור, לצמוח, לגלות ולפעמים גם לטעות. בחירות שנראות לנו שגויות עשויות דווקא להצביע על בשלות ועל יכולת של הילד לבחור עבור עצמו.

לצד זאת, הורים רבים חווים גם פחד מהחמצה. התחושה שבן או בת הזוג שהילד בחר "לא מספיק טובים" עבורו, והחשש מפספוס – שמא יפסיד אופציות טובות יותר. זוהי תחושת ה"פומו" המוכרת (Fear of Missing Out), שצברה תאוצה במקביל לעליית הרשתות החברתיות. כיום ידוע ש"פומו" מגביר תחושות של דיכאון ופוגע בערך העצמי, וחשוב להיות מודעים לכך.

פעמים רבות העין נוטה "לצבוע" את הכול בצבע ביקורתי, ולכן אנחנו מפספסים את הטוב שבכל זאת קיים. חשוב לנסות ולשאול: מה בכל זאת טוב בקשר הזה? אילו תכונות חיוביות יש לבן או בת הזוג?

כשמצליחים לראות רבדים נוספים, קל יותר להגיע למקום של קבלה או לפחות להפחתת המתח. זהו גם מודלינג חשוב לילדים אחרים במשפחה, שיאפשר להם לבחור בן או בת זוג ללא חשש מביקורת הורית.

ואם בכל זאת רוצים להגיד משהו?

לעיתים, גם לאחר התבוננות פנימית, עולה רצון לומר משהו. כדי שהדברים יישמעו ויתקבלו, האופן שבו הם נאמרים חשוב מאוד.

מומלץ לבחור זמן ומקום שמאפשרים שיחה רגועה ותחושת ביטחון, ולהעביר מסר ברור של זמינות ותמיכה – כזה שמבהיר שהקשר חשוב יותר מהוויכוח. כדאי להזכיר לילד בחירות טובות שעשה בעבר, ולשלב התייחסות לתכונות חיוביות בבן או בת הזוג.

חשוב לדבר מתוך החוויה האישית, לשתף בדאגה ובתחושות ולא להשתמש בטון שיפוטי או מאשים. במקום קביעות נחרצות או עצות מעשיות, נכון להשאיר את הדברים כשאלה פתוחה. במקביל, יש להיות ממוקדים וענייניים ולהימנע מפתיחת סיפורים מהעבר או הכללות. שיח שנשען על דאגה כנה, ולא על הפחדה או ביקורת, מגדיל משמעותית את הסיכוי שהדברים יישמעו ושהקשר יישמר.

לעיתים הקושי לקבל את הזוגיות משפיע ישירות על היחס לאדם שנכנס למשפחה. שאלו את עצמכם: מה חשוב לי יותר – להיות קרובים לילד (ובעתיד גם לנכדים) או להתרחק?

מומלץ לשמור על אווירה נעימה ויחס מכבד, כי ללא קשר בסיסי עם בן או בת הזוג, יהיה קשה לשמור על קשר טוב עם הבן או הבת.

אם הילד מתרחק, כדאי לקחת אוויר ולהבין שמדובר בדרך כלל במצב זמני. אפשר לשלוח מסר דרך בן משפחה קרוב: "אנחנו כאן, דואגים, מוכנים להקשיב ולנסות מחדש". במצב כזה מומלץ להיעזר באיש מקצוע ולהציע טיפול משפחתי. גם טיפול להורים בלבד יכול לייצר שינוי משמעותי בדינמיקה.

מתי כדאי לפנות לטיפול?

בכל שלב בדרך, כשעולות מחשבות, חששות או קונפליקטים, טיפול יכול לעזור להורה להבין את עצמו, לזהות דפוסים ולהתמודד בצורה בריאה יותר.

אחת המשימות ההתפתחותיות של כל אדם היא להיפרד מהוריו, פיזית ורגשית, ולבחור את דרכו. המשימה המקבילה של ההורים היא לאפשר זאת: לתת ביטחון, לסמוך, לשחרר, לקבל ולשמור על קשר מיטיב לאורך החיים.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת בעמותת מרכז אלה לסיוע נפשי במקרה של משברי חיים, אובדן וטראומה