"שוב האריכו לו בשבוע, אני מותשת ולא יכולה לנשום" 

אם חשבתם שהמלחמה נגמרה פחות או יותר והסבבים הבלתי נגמרים של המילואמניקים הסתיימו – טעיתם, ובגדול. פוסט מלטלט שעלה בימים האחרונים לרשתות החברתיות הציף מחדש את המחיר הכבד שמשלמות המשפחות מאחור. יומיים בלבד לפני שבעלה של בת-אל סאנאניס מקייטן היה אמור לחזור משירות מילואים ממושך, הוא הודיע לה שהצו הוארך בשבוע נוסף. בת-אל, שהגיעה לקצה גבול היכולת, השאירה לו הודעה קולית שבורה מבכי: "אתה מבין שהילדים לא היו איתך דקה מאז תחילת החופשה? אין לי כוחות, אין להם כוחות, אני מותשת. השעה כבר 12:10 ואני עדיין יושבת על רשימות, אני לא יכולה יותר לנשום. אני לא מצליחה לתפקד, מנסה לנהל לו"ז, לנהל בלת"מים, לעבוד תוך כדי – אני לא יכולה יותר".

את ההקלטה היא החליטה להעלות לרשת "לא מאמינה שאני משתפת את זה ככה, אבל אני באמת מרגישה שזה קול שלא נשמע מספיק! כמוני יש עוד אלפי נשים, אימהות ובנות זוג שכבר לא יכולות להחזיק את הכל על הכתפיים. מרגישה ככל שהזמן עובר אנחנו הופכות ליותר ויותר שקופות. כאילו שזה כבר מובן מאליו שאנחנו שמות את עצמנו במקום האחרון חודשים שלמים כל שנה מחדש. דואגות לכולם חוץ מלעצמנו. דואגות לבעל שבפעילות בזמן שמשדרות לילדים שהכל בסדר, ודואגות לילדים שרואים בין הסדקים שלנו ומשקרות לבעל שהכל בסדר בבית. העיקר שלכולם יהיה טוב. ואנחנו? מי דואג לנו? מי שם לב שלנו טוב? לא יודעת מה יהיה עם השיתוף הזה, אם הוא בכלל רלוונטי לעוקבות שלי, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי – ולכל נשות המילואים. במיוחד באוגוסט!".

"בסוף את מתפרקת כי את לא מצליחה להרים ארגז לרכב"

"אנחנו תמיד היינו נשות מילואימניקים, גם לפני השבעה באוקטובר", מספרת בת-אל, שחקנית ויוצרת תוכן, אמא לנועם (7) ואור (4), שנוסף לכל העומס נמצאת בימים אלה בעיצומו של מעבר דירה. "בעלי חזר מסבב בעזה חודש לפני השבעה באוקטובר. זה הפך לגיטימי ששלושה-ארבעה חודשים הוא לא איתנו. התברכתי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שאני עצמאית. זה מאד מקל כי אני הבוס של עצמי, אבל מצד שני – אם אני יכולה לקבל החלטה לא לעבוד כי אני קורסת, אז אין משכורת. אין לי מושג איך שכירות מצליחות לקום, לתפקד ולהיות במשרד. בן אדם אחד על כל האירוע הזה".

איפה מגיעות נקודות השבירה?

"נקודות שבירה מגיעות לפעמים בסיטואציות הכי בלתי צפויות. את שואלת את עצמך 'על מה את מתפרקת? כי את לא מצליחה להרים ארגז לרכב? אז מה?'. אבל זה לא זה. זה 'למה בכלל הארגז עליי?'. כשמשנים את הלו"ז לנו ולילדים... אני מפחדת כבר להגיד להם מה קורה. אבא חוזר, אבא לא חוזר – אי אפשר לדעת. עדיף שיופתעו כשהוא יגיע. האכזבה משבשת אותם, שוברת אותם. זה כל יום להיקרא לגן כי הילד בהתמוטטות או בהתקף זעם, או כי מישהו דיבר על צבא או ראה מישהו על מדים. העולם של הילדים התהפך".

מה הכי קשה ביומיום?

"הכל קשה. יש קושי כשהם לא נמצאים, יש את הקושי כשהם חוזרים, ויש את הציפייה שהכל יהיה בסדר כשיחזרו – אבל זה לוקח המון זמן. לוקח לו המון זמן להיות מעורב, להיות אבא ובן זוג, כי הוא עדיין שם. ואז, עד שהוא מתאפס על עצמו, קוראים לו לעוד סבב. ואז שבירה נוספת. אני, מהמקום שלי, אמא לילדים קטנים. הם סומכים עליי, אני התמיכה המלאה שלהם, אני מאה אחוז אמא. אני לא מביאה להם בייביסיטר – אבא איננו, אז גם אמא תלך? אין מצב. אז יוצא שחודשים את די בודדה. גם ההורים שלי וגם שלו באזור והם עוזרים מאוד, אבל האירוע הזה לא קשור אליהם. זה קשה להפיל עליהם כל הזמן".

יש לך השערה למה הפוסט יצר כל כך הרבה רעש?

"אני חושבת שזה קול שהרבה נשים מפחדות להשמיע. אנחנו מקבלות לא פעם ביקורת פוגענית ולפעמים מזלזלת. זאת הסיבה שאני לא קראתי את התגובות – מספיק ביקורת פוגענית אחת שתעליב אותי. אני מפסידה את הודעות התמיכה רק בגלל ביקורת כמו 'תפסיקי לבכות', 'כל אחת מתלוננת', 'את בחרת שבעלך יצא למילואים', או 'מה יגידו אמהות חד הוריות'. בשום עולם בעלי לא יגיד לא למילואים".

"יש תגובות שאני ממש מרגישה עליהן עצב. אנחנו עוברים עכשיו דירה ואני משתפת את הקושי על המשכנתא, החיסכון והעזרה מההורים, ואז יש תגובות כמו 'בטח בגלל כל המענקים של המילואים היא קנתה בית'. הכאב בטן שזה עושה לי. הזלזול, חוסר ההערכה וההבנה שהמענקים האלה לא מגרדים את הקצה של הקצה של הטיפולים הרגשיים שהמשפחה שלי עוברת. כולם חוץ ממני. כי כמו כל אמא במדינת ישראל, אנחנו אחרונות בתור להחזיק מעמד – עד נקרוס".

מה הכי יעזור לך כרגע?

"הייתי רוצה שמהצד של המערכת יבינו יותר מה קורה כשחוזרים הביתה. הם צריכים תמיכה נפשית ופיזית באופן שוטף, וזה לא קורה. הייתי רוצה גם להבין מי התמיכה שלנו. בשנתיים הראשונות אפילו לא ידעתי איזה תמיכה אני יכולה לקבל, שיש למשל קבוצה בשם 'העוגן של נשות המילואים'.

הייתי רוצה שהציבור, ואפילו חברות, לא ישאלו אם אנחנו צריכות משהו – כי בחיים לא נגיד שאנחנו צריכות עזרה, לא נעים. אז פשוט תעשו! זה היה נחמד אם מישהי הייתה מצלצלת ואומרת לי: 'שומעת, הכנתי יותר מדי שניצלים, אני מביאה לך', או 'אני לוקחת את הילדים לג'ימבורי שיהיה לך זמן לעצמך'. לא התקלחתי לבד כבר שלוש שנים".

"התחושה ברחוב היא 'תתקדמו, המלחמה נגמרה' – אבל המשפחות קורסות"

עמית טרכטינגוט, ראש תחום מדיניות בפורום נשות המילואמניקים ואמא לשישה (שהקטנה שבהם בת שנתיים), מזדהה עם כל מילה של בת-אל. "גם כשמרגיש כאילו המלחמה נרגעה, המציאות היא מציאות של סבבים, מילואים ושחיקה מאוד גדולה", מסבירה עמית. "זה התחיל עם צווי 8, והייתה תחושה של 'אוקיי, צריך את הבעלים בחזית, תצליחו ותביאו את הביטחון והשקט'. אבל זה הפך למציאות חיינו בשנתיים וחצי האחרונות".

"אני נשואה ללוחם ביחידה מיוחדת, הבת שלי נולדה לתוך המציאות הזאת. כל פעם שבעלי מצליח להגיע לחופשה, לאירוע או לחוג, הילדים מופתעים – הם לא רגילים. זאת מציאות קשה למשפחות שבחרו באזרחות ולא בקבע. בחרנו להיות משפחה, לגדל את הילדים ביחד, ואנחנו במציאות צבאית. הבחורה שכתבה את הפוסט עשתה לי קווץ' בלב, אני כל כך מבינה את השבר".

מה האתגר הכי קשה במציאות הזאת?

"אחד האתגרים היותר משמעותיים הוא החוסר יציבות. הצו לא צריך להיות מוארך בהתראה של שבוע, בעלי הולך וחוזר לפי צורך. עבור המשפחה שלי החודשים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים אחרי הפוגה קלה. צריך קצת יותר יציבות בתוך הטרללת. יש גדודים שעושים שוב ושוב סבבים ביולי, אוגוסט, ספטמבר. ילדים שלא זוכרים את אבא שלהם איתם בחופשה".

אם אתם מוציאים למשך כל כך הרבה זמן אזרחים מהבתים שלהם – תסתכלו גם על הבית. אל תוציאו את אותם אנשים גם בחופש הגדול, גם בראש השנה וגם בליל הסדר. שזה יהיה יותר מאורגן. בתחילת המלחמה ראינו קרנות סיוע והחלטות ממשלה שעזרו לנו, אבל היום אנחנו מקבלות יותר ויותר פניות מנשים מתוסכלות. למשל, מישהי שביקשה החזר על בייביסיטר וזה נדחה כי היא עברה את התקרה השנתית. על מה בדיוק מבוססת התקרה הזאת? אם בעלה שוב ושוב מגויס, היא צריכה עזרה – תנו לה את העזרה".

עמית מתארת גם שינוי כואב ביחס של החברה הישראלית למילואימניקים ולמשפחותיהם: "ברחוב, אם בהתחלה הייתה תחושה של הוקרה ושליחות, היום אנחנו מקבלות תחושה של 'תתקדמו, המלחמה נגמרה. כולם טסים, כולם בחופש, הכל נגמר'. אבל זה לא נגמר. משפחות קורסות, הזוגיות קורסת. במקום לתת יותר כי זה נמשך – נותנים פחות. יש כאלה שמבקשים לצאת כי האישה בחודש תשיעי ולא נותנים להם. הנטל הביטחוני נותן את אותותיו.

אם בהתחלה הממשלה נתנה מענה לטיפולים רגשיים, עדיין אין מדיניות סדורה השנה. מי שלא נשאר לו מספיק טיפולים משנה קודמת – צריך לחכות. הטיפולים הם למשרת, והוא יכול להקצות גם לבן משפחתו. אנחנו רואות את הצורך הגדול בסיוע זוגי, זה יוצר קונפליקטים שלא קל להתמודד איתם. יש שיח על אתגרים מאוד משמעותיים והמדינה לא ראתה לנכון להקצות משאב לטיפול זוגי והדרכת הורים.

יש ילדים ששואלים את האבות 'מי יותר חשוב לך, אני או החיילים שלך?'. העובדה שאבא יוצא למילואים שוב ושוב משאירה את הילדים בתחושה שהחיילים חשובים יותר. יש סדקים בתוך התא המשפחתי. אנחנו לא במלחמה של כמה חודשים – זאת המציאות שלנו בשלוש השנים האחרונות, וכנראה עוד שנים קדימה. אנחנו שקופות. אף אחד לא רואה שאני נושאת מחיר כשהבעל שלי במילואים, ויש מי שצריך לטפל ולחבק את מי שנשאר".