"השפה המשותפת היא האנושיות": תושבי הפזורה נרתמו לפצועי דימונה וערד

דקות ספורות אחרי שנודע על הפגיעות הישירות בדימונה ובערד, יצא נאיף אבו עראר, ראש מועצת ערערה בנגב לשעבר, בקריאה לרופאים ולאחיות מהכפר להגיע לזירות ולסייע. "הייתי בבית כשזה קרה, ומיד כששמעתי שהייתה פגיעה ישירה נרתמתי", סיפר אבו עראר, שהיה בדרכו לערד. "המטרה של הטיל היא להרוג, לפגוע ולהרוס. הוא לא מבדיל בין דרוזי, בדואי, ערבי ויהודי. היה ברור לי שאנחנו חייבים לעזור אחד לשני".

לדבריו, עשרות רופאים ואחיות מערערה נענו לקריאה תוך דקות. "גם תושבים שהם לא רופאים נרתמו, כל אחד בתחום שלו. חלקם פתחו את בתיהם", אמר. "אנחנו חיים יום-יום עם הערים האלה. אנחנו עובדים בדימונה ובערד. דיברתי עם ראש העיר של דימונה ושלחתי לו חיבוק. הם חברים שלי. אנחנו ביחד".

נאסר אלפריגאת ממרחמה, ליד ירוחם, היה בין הראשונים שהגיעו לזירה. אלפריגאת, חובש רפואה דחופה, נהג אמבולנס, מתנדב בזק"א ומשרת במילואים, חייג למפקד הישיר שלו בדימונה ברגע שנודע על הפגיעה. "הוא היה נסער כמו שלא שמעתי אותו אף פעם", סיפר.

אלפריגאת יצא קודם לדימונה, שם טיפל בפצועים וסרק מבנים. משם נשלח לערד. "טיפלנו בפצועים, בתינוקות. היינו הכוח הראשון שסרק כדי לוודא שאין אף אחד מתחת להריסות", סיפר. "קיבלתי מאות טלפונים מאנשים שגרים בכפרים. כולם הציעו עזרה. אמרו: אין לנו הכשרה כחובשים, אבל יש לנו רכבים. הגיעו רופאים מרהט, מערערה, מכל מקום. השפה המשותפת לבני אדם היא האנושיות".

אלפריגאת עצמו יצא לסייע כשמשפחתו נותרה בבית בלי ממ"ד. "יש לי שמונה ילדים, אין לי שום מיגון, אנחנו חשופים לחלוטין", אמר. "מוכרח לומר שאני מרגיש שהזניחו אותנו במובן הזה. לא נתנו לנו מיגוניות כמו שצריך. אני מקבל שיחות מאנשים שרוצים מיגוניות ואין לי איך לעזור".

מדימונה לערד

ד"ר עאטף עראראת, רופא בבית החולים ברזילי ומתנדב באיחוד הצלה, יצא גם הוא לשטח מיד עם ההודעה. "קיבלנו הודעה שהמצב קטסטרופה, וכמעט כל המתנדבים יצאו", סיפר. הצוות חזר מדימונה, וכשהגיעה ההודעה על הפגיעה בערד נסע לשם מיד. "התפצלנו לדירות. לבדוק, לפנות, להרגיע, לתת עזרה ראשונה ולהפנות מי שצריך למרפאה ניידת ולבית חולים", תיאר. "יש אנשים עם מחלות רקע, אנשים בחרדה. בכל צוות היה עובד סוציאלי".

עראראת סיפר שגם מי שאינם מתנדבים מאומנים הגיעו לעזור. "בן דוד שלי יצא איתי. הוא לא רופא ולא חובש, אבל הוא רצה לעזור. הגיעו אנשים עם מים, רק כדי לסייע". לדבריו, כבר מתחילת המלחמה כל מי שיש לו ממ"ד בפזורה פתח את ביתו לשכנים. "מי שאין לו מיגון יכול להגיע למסגדים ולבתי הספר שמוגנו", אמר. "היום נפל בערד, מחר זה יכול ליפול במקום אחר בפזורה".