"מכר מזועזע שאל אותי אם לא למדתי כלום מה-7.10"

בנובמבר 2022, מיד אחרי הבחירות שהביאו עלינו את הזוועה הנוכחית, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בכיוון השני, בשביל עצמי, בשביל לשמור על שפיותי. פניתי אל יובל רוט, שייסד את עמותת "בדרך להחלמה" וביקשתי להסיע. הנסיעה הראשונה שלי הייתה בבוקר קריר של נובמבר 2022. ילד בן חמש עם אביו, ובחור בן 25 עם אחיו. מאוד התרגשתי למרות שהייתי קצת מתוחה.

בחמש בבוקר מחסום ריחן נראה קצת כמו משהו מסרט. היה עדיין חשוך, אלפי פועלים עברו ב"שרוול" בדרכם לעבודה בישראל (זוכרים את הימים ההם?) והמקום היה מלא ברכבים שבאו לאסוף אותם. קצת התבלבלתי ונכנסתי עם הרכב למקום הלא נכון, אך בעזרת המתאמת התורנית ומתנדב נוסף שהגיע גם הוא לאסוף חולים, מצאתי אותם. את החולים "שלי". הם נכנסו לרכב, ברכו אותי בסבאח אל חיר, וכעבור חמש דקות כולם היו שקועים בשינה. בשביל להגיע למחסום בחמש, הם קמו כבר בשלוש. אז נסעתי בדממה, מקדימה את הפקקים והזריחה מלווה אותי.

זה נעשה משהו שבועי. פעם בשבוע שאני יכולה לעזור לחולה או שניים לקבל טיפול רפואי מציל חיים. פעם בשבוע שאני פוגשת אנשים "מהצד השני של הגדר". לפעמים מצליחים לדבר קצת, לפעמים מקשיבים למוזיקה ביחד. פעם בשבוע שאצלי, באוטו הקטן שלי, מתרחש מיני שלום.

כמה שבועות אחר כך ראיתי הודעה באחת מקבוצות הוואטסאפ ש"בדרך להחלמה" מחפשים מתאמת. פניתי. ההתחלה הייתה קשה. המשמרות לחוצות, כאוטיות, סיזיפיות, במהלך כל משמרת נשבעתי שאגיד ליעל נוי (שליוותה ותמכה והייתה שם איתי עם כל התלבטות או התמוטטות עצבים) שסליחה, זה פשוט יותר מדי. אבל אז היו פתאום איזה מתנדב או מתנדבת שרוחב הלב שלהם הביאו אותי לדמעות, או לפעמים "סתם" תודה ולב מהמתאמת הפלסטינית שידעה שעבדתי קשה למצוא לחולה פתרון - ומיד ידעתי שאני שם כדי להישאר.

כשב-7.10 פערה האדמה פיה וירקה אש גיהינום, היינו כולנו המומים. מתנדבות ומתנדבים אהובים נרצחו או נחטפו או הוגלו מבתיהם. הפסקנו לישון, לא הפסקנו לבכות, והמשכנו להסיע. זה היה כמו חבל הצלה לנפש, שלא נתן לה להימשך אל תהום השנאה והדמוניזציה. בכל הסעה הזכרנו לעצמנו שאלה לא אויבים, לא תת אדם כפי שהתקבע בשיח, אלא ילדים, נשים וגברים כמונו. אנשים שמפחדים לנסוע אל תוך מדינת אויב כדי להגיע לטיפול, אבל אין להם ברירה.

וכך, קנו המתנדבים שוקולד להמתיק לילדים המפוחדים את הנסיעה אל בית החולים. ובתוך הדאגה למשפחות, לחטופים, לעקורים, קמו מתנדבים בארבע בבוקר כדי להגיע בזמן למחסום ולקדם את פני הנוסעים בחיוך ולפעמים גם במשקה חם.

וכששאל אותי מכר מזועזע אם "לא למדתי כלום" מאותה השבת, עניתי שה-7.10 הפתיע אותי אומנם בעוצמתו, שנבעה בעיקר מהמחדל הצבאי הבלתי נתפס, אבל אנחנו כבר שנים צועקות במלוא גרוננו שהדרך היחידה לעצור את סבבי האלימות החוזרים והנשנים היא על ידי מאמץ מדיני כן ואמיץ. גרוננו ניחר, אבל קולנו לצערי, עדיין קול קורא במדבר.

בשלוש השנים האחרונות אני עדה לאלפי אקטים של חמלה, לסיפורים מרגשים על יחסים שנוצרים מעבר לחומות, גם בזמן שמלחמה משתוללת ובני העמים שלנו רוצחים אלה את אלה. העבודה שלי כמתאמת, וההסעות שעשיתי בעצמי, הם אלה ששומרים עליי. מה שמזכיר לי שמתחת לכל הזוועות רוחשת גם אנושיות פשוטה שרואה כל אדם קודם כל כאדם.

זה מה ששומר עבורי על אור מהבהב קטנטן בתוך החושך הגדול שמסביב. מחר, ב-9.9, באולם התרבות שבקיבוץ גן שמואל, תקיים עמותת "בדרך להחלמה" אירוע לציון 15 שנים להקמתה. הערב יהיה פתוח לקהל הרחב. ואם אנשי שלום אתם, תתנדבו להסיע. "כל נסיעה", אומר יובל רוט, "היא עשייה של שלום קטן".

הלוואי שיגיעו ימים שבהם לא יהיה יותר צורך בשירותי העמותה, שבהם פלסטינים יחיו חופשיים לצד ישראל חופשית, עם שירותי רפואה מתקדמים זמינים להם בקרבת מקום מגוריהם. הלוואי שהשלום לא ייאלץ לדחוק עצמו במנות קטנטנות לשעה או שעתיים בתוך רכב פרטי, אלא יפרוץ בכל עוזו על כל המרחב. ועד אז, הלוואי שנוכל להמשיך לעזור, והלוואי שהמלחמה הנוראית הזו תיגמר כבר וכולם וכולן יחזרו לבתיהם.

הכותבת היא מתנדבת בעמותת ״בדרך להחלמה״ שלוש שנים, גם כמסיעה וגם כמתאמת במרכז התיאום.