אלמנות המלחמה מדברות: "המדינה שכחה אותנו"

נתחיל בטייטל?
שוש, בת 29, אמא לרומי אור ואימרי אברהם: "אלמנה זאת הגדרה שהמציאות שמה לי ב-10.7, אבל אני עדיין מתקשה לשים לעצמי כותרת. הפכתי להיות דמות מוכרת מבלי שהתכוונתי, מזהים אותי ברחוב כשאני לבד או עם הילדים, לפעמים אנשים פונים אליי בדרך הכי מרגשת שאפשר, אבל גם נלווים לזה רגעים קשים יותר כשאני מרגישה ששופטים אותי ואת הבחירות שלי. הכי קשה זה כשאומרים לי מה אני צריכה לעשות. גדלתי להיות מישהי אחרת בשנתיים האלה, ואני עדיין לומדת להכיר את עצמי מחדש. למדתי על עצמי שוואלה אני מסוגלת להכל, וזה גם משהו שאבי תמיד היה אומר לי: 'חיים שלי את אלופה, את מסוגלת להכל, קטן עלייך'. והיום אני מבינה שהוא באמת צדק.

קורל, בת 29, אמא לנועם: כשפוגשים אותי פעם ראשונה מצפים שאהיה עצובה וכואבת, כי יש איזה מחשבה כזאת שאלמנה זה שחור, עצוב וקודר, ויש אנשים שמגיבים בהלם ממה שאני משדרת כלפי חוץ. הדעות האלה בהתחלה שברו אותי מבפנים. קרה לי אסון נוראי אבל לא רציתי לוותר על קורל שקדמה לאסון והייתי צריכה להמשיך לצמוח מתוך האובדן בשביל ליצור לנועם ולי חיים שמחים ומלאים. אני לא משדרת תמיד לעולם את כל מה שעובר אצלי בלב. אני רואה את עצמי כאישה חזקה שרק מחפשת טוב להיאחז בו. למדתי להקשיב לעצמי - היו בי רגעים של רגשות אשם שלא הייתי מספיק פנויה רגשית בשביל נועם, וזאת אחת הסיבות שבגללן ובזכותן התפטרתי מהעבודה, כדי להוריד מעצמי עומס ולפנות מקום לצרכים של נועם.

מה אומרים לכן הכי הרבה – אבל מה באמת הייתן רוצות לשמוע?
שוש: שואלים אותי עליי ועל הילדים, מסבירים לי שאבי מת לשם שמיים, שיש עוד הרבה כמוני, ושהמלחמה הייתה מכורה. ברגעים האלה הייתי עושה הכל בשביל להיות אנונימית. אבל יש אנשים שמזהים אותי ובאים פשוט לחבק אותי, ואלה הרגעים הקטנים שמראים שמעשים חזקים יותר ממילים, כי חיבוק כזה גורם לי להרגיש שאני לא לבד, ושאתם זוכרים את אבי ואת הסיפור שלו. זאת תחושה שאיכשהו מצליחה לשמח אותי.

קורל: אלירז היה רוצה שתמשיכי, אלירז גאה בך, את צריכה להמשיך בשביל נועם, את לא נראית אלמנה, את האלמנה הכי שמחה שראיתי בחיים שלי. איך זה לשמוע? הייתי מעדיפה יותר להרגיש. המון אנשים התחילו איתי את המסע הזה ומעטים מהם נשארו באמת. למדתי שמעשים הם האמת הכי מחממת, יותר מכל מילה חמה. יום אחד באמצע החניון בא אליי מישהו והביא לי פרחים, כי הוא ראה את המדבקה של אלירז על הרכב שלי. נגמרו לי המילים זה היה מעשה קטן עם משמעות גדולה שריגש אותי מאוד.

למה הייתן רוצות שישימו לב?
קורל: להתמודדות. חשבתי שאחרי שהוא נפל שאר הדברים יהפכו להיות קלים יותר כי עברתי משהו קשה. אבל החיים כל הזמן מפתיעים ויש הרבה קשיים והתמודדויות. בסופו של יום אני לבד, ולא מרגישה עטופה כמו שחשבתי שאהיה. יש לי ימים טובים יותר וטובים פחות ואנשים לא יודעים באיזה יום הם תופסים אותנו.

שוש: שלא יראו אותי כמסכנה, הפוך - שירימו לי ושיראו אותי כמו שאני רואה את עצמי עכשיו. שעם כל מה שעברתי אני מצליחה להרים את הראש.

ומה עם גופי המדינה?
שוש וקורל: בהתחלה היה חיבוק עוטף ומכיל אבל רק בהתחלה, ככל שעובר הזמן החיבוק נהיה רופף. הרגשנו בהתחלה שיש מי שדואג לנו, זה היה שיא המלחמה, היינו בהיריון וזה פשוט היה 'נשמע טוב' להיות לצידנו. אחרי הלידה, עם הזמן, זה הרגיש שאנחנו צריכות לרדוף אחרי הזכויות שלנו, וזה מתיש. הבעלים שלנו לא כאן כי הם יצאו לקרב בשביל המדינה שלנו, אנחנו צריכות שהמדינה שלנו תדאג לנו ולילדים שלנו. יש לנו ציפייה שתהיה יותר עזרה ופחות בירוקרטיה, בשביל שיהיה לנו יותר קל, יותר נוח ויותר מכיל.

משהו טוב שעשו עבורכן ועד עכשיו נשאר עמוק בלב?
קורל: מלא דברים קטנים וגדולים, ואני מתנצלת מראש שלא אציין את כולם אבל בא לי לתת קרדיט לדברים שהיו מזמן ולא הייתי אז במקום שיכול היה לתת להם את הבמה הראויה. בהיריון עם נועם הכל היה טרי, עדיין ולא הייתי פנויה ריגשית לשום דבר באותה התקופה וממש לא חשבתי עדיין על הלידה. אבל בשקט, עדינות, רגישות ובמטרה להקל עליי היו כמה אנשים שלא הניחו לי עד שהם הגיעו אליי עם מה שהם ידעו שאני אצטרך ללילה עוד לפני שאני ידעתי.

שוש: צילומי הניו בורן שאת עשית לנו. זה הדבר הראשון שעשו למעני, וגם הדבר הראשון שאני הסכמתי לעשות למען עצמי. אימרי אברהם היה בן שבוע ואנחנו נפגשנו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, לא בכוונה פשוט ככה יצא, וזה היה יום הזיכרון הראשון שלי אחרי האסון הפרטי שלי, וכשהגעתי אלייך הרגשתי שאני במקום הנכון בזמן הנכון ושזה הדבר הכי מדויק עבורי כרגע, זה נתן לי משמעות אחרת ליום הזה וגם בלי לשים לב זה עשה לי התחלה טובה לימים האלה של אחרי הלידה.

מילה שכבר לא כל כך גסה – פרק ב'?
שוש וקורל: רק מי שחווה אובדן יודע שהזמן לא באמת מרפא, ואם כבר זמן – אז ככל שהוא עובר הוא רק מעצים את הגעגוע, במיוחד שהילדים גדלים, והיינו עושות הכל בשביל שהם יהיו כאן איתנו לרגעים האלה. פרק ב' הוא גם משהו שהזמן יביא איתו. המחשבה לפנות מקום למישהו אחר היא מחשבה מפחידה, אבל כנראה שגם כאן אנחנו נעבור דרך שתחזק אותנו ואולי בדרך הזאת נמצא מישהו שימשיך לעבור איתנו את המסע שלנו תוך כדי שנצא למסע חדש משלנו, מגיע לנו להיות מאושרות.

קורל: כשדיברתי על פרק ב אמרו לי שאני חיה בסרט שאני מחפשת רווק. ולמה לא בעצם? יש לי מלא מה להציע. עברתי המון אבל אני עדיין רק בתחילת החיים שלי, אני מרגישה שיש עוד דרך שאני רוצה לעבור ולבנות לי בית מלא ומאושר.

שוש: היום זאת לא מילה גסה, אבל היו אנשים שעוד בשבעה אמרו לי שאני צעירה ואפגוש מישהו אחר וזה זעזע אותי. המחשבה הזאת קיימת, היא מביאה איתה המון התמודדויות חדשות אבל זה תהליך שאני עוברת ואני רוצה לאחל לעצמי להיות מאושרת.

אם היית יכולה להגיד עכשיו כל דבר – מה היית אומרת?
קורל: שזה שאני צריכה עזרה לא הופך אותי לחלשה, ומנגד זה ששמתי את עצמי במקום גבוה לא אומר שאני חצופה, זה אומר שמגיע לי עולם אחרי מה שעברתי ואני לא מתנצלת על זה. ושאני לא מרגישה לביאה. אני מרגישה אדם שבור שהרבה פעמים רק רוצה חיבוק. והכי חשוב שיסתכלו עליי בזכות עצמי ולא רק בגלל הטרגדיה.

שוש: שאני מוצאת טיפות של אור בתוך כל החושך הזה, ולפעמים זה מעמיס ומחשיך שאנשים שאני לא מכירה מציפים אותי בביקורת ועצות. אם זיהיתם אותי ברחוב הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות למעני זה לתת לי חיבוק או להגיד לי שאתם זוכרים את אבי, זה הכי פשוט אבל זה גם מכניס מלא אור.