"חופה דתית מחוץ לרבנות היא לא תופעה אפלה"

בכתבה שפורסמה ב-mako בשישי שעבר הוצגו חופות הלכתיות מחוץ לרבנות כ"תעשייה אסורה" וכ"חתונות שחורות". אלא שחופה כדת משה וישראל, גם כשהיא נערכת מחוץ לרבנות, היא קודם כול חופה, ולא תופעה אפלה.

ארגון "חופות", שזכיתי לייסד ושאף הוזכר בכתבה, מארגן חופות על פי ההלכה מחוץ לרבנות הראשית. מדובר בחופות הלכתיות מלאות, בעריכת רב, כפי שנהוג היה לאורך כל הדורות וכפי שנהוג כיום כמעט בכל העולם היהודי. יש רק מקום אחד בעולם שאוסר עליהן - מדינת ישראל.

הארגון פועל מתוך תפיסה של יהדות הלכתית שאינה כפופה למונופול הרבנות, אלא נשענת על המסורת ההלכתית עצמה ועל ריבוי הדעות הקיים בה מאז ומעולם. כפי שגם צוין בכתבה, הארגון פועל בתחום הנישואים והגירושים, ועד היום ערך חופות הלכתיות מחוץ לרבנות למעלה מ-2000 זוגות בישראל. עבור לא מעט זוגות זהו מסלול המאפשר מחויבות להלכה - בלי לוותר על בחירה, אחריות והגנה משפטית.

כדי להבין מדוע יותר ויותר זוגות פונים למסלול הזה, חשוב להקשיב לבחירה שלהם. הרבנות הראשית מצויה כיום בשליטה חרדית ומקדמת פרשנות מחמירה מבחינה הלכתית לא רק על עצמה, אלא על החברה הישראלית כולה. החמרה זו נועלת בפועל את שערי הנישואין בפני חלק גדול מהישראלים - לעיתים רק בשל מוצאם, גם כאשר פוסקים מרכזיים, ובראשם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ״ל, קבעו כי מדובר ביהודים לכל דבר.

אותה החמרה גם מונעת אפשרויות המוכרות בהלכה: כלה שנותנת טבעת במתנה, נשים שמברכות תחת החופה, או נשים תלמידות חכמים שעורכות חופה. כמו כן היא כופה הדרכת כלות גם על נשים שאינן מתכוונות לשמור על טהרת המשפחה. זאת, כאשר בכל הסוגיות הללו קיימות דעות הלכתיות אחרות - רציניות, מבוססות ומקובלות - אך הן מודרות מהמרחב הציבורי.

הסיבה המרכזית שמרחיקה כיום זוגות מהרבנות אינה טקס החופה עצמו, אלא מה שעלול לקרות אחריו. המציאות בבתי הדין הרבניים - אפליה נגד נשים, מסורבות גט שאינן מקבלות מענה ראוי, והיעדר פתרונות לעגונות גם במקרי קיצון - אינה נעלמת מעיני הציבור. יותר ויותר זוגות אינם מוכנים להיכנס מראש למסלול שמפקיר נשים. בנוסף, הרבנות גם אינה מאפשרת לזוגות לחתום על הסכמי קדם-נישואין להגנה על שני בני הזוג מפני סחטנות גט, פתרון הלכתי מוכח ומקובל בכל העולם. ב"חופות", לעומת זאת, החתימה על הסכם כזה היא תנאי מחייב. ההגנה הזו חשובה במיוחד, שכן זוגות הרשומים כנשואים, גם אם החופה שלהם היתה מחוץ לרבנות, חייבים להתגרש ברבנות - שלא תמיד מספקת את ההגנה הראויה.

בכתבה נטען שחתונה מחוץ לרבנות פותחת פתח לביגמיה ולנישואי קטינות. מדובר בתופעות קצה שיש לאכוף כלפיהן את החוק במלוא החומרה. אך שימוש במקרי קצה כדי לצייר תופעה רחבה הוא אינדיקציה לפחד, לא לדיון רציני. כאשר יותר ויותר זוגות בוחרים במסלול הלכתי אחראי מחוץ לרבנות, יש מי שמעדיפים לעורר בהלה במקום להתמודד עם המגמה.

ב"חופות" נבדק מרשם האוכלוסין של המדינה, בני הזוג חותמים על תצהיר משפטי מול עורך דין, ונבחנת יהדותם על פי ההלכה. בנוסף, החופות נערכות אך ורק עם עדים כשרים שאינם קרובי משפחה של בני הזוג - תנאי הלכתי בסיסי. לכן, האזכור בכתבה של מקרה שבו אחד העדים הוא אח של אחד מבני הזוג מעורר סימן שאלה מהותי, שכן טקס כזה אינו עומד בכללים ההלכתיים הבסיסיים, ואי אפשר לייחס אותו למסגרת של חופה הלכתית.

כמו כן נכתב כי החתונות של "חופות" יכולות להיות מקוטלגות כחתונות שחורות "במובן הטכני-הלכתי של המילה". קודם כול, אין מושג כזה "חתונות שחורות", ובוודאי שאין לו הגדרה הלכתית. השימוש בו אינו תמים: מי שמנסה להטמיע אותו עושה זאת מסיבות של דה-לגיטימציה, שנועדו אך ורק לשימור כוח ושררה - דווקא ברגע שבו הציבור מתחיל לבחור אחרת.

החוק, שלפיו מי שעורך חופה מחוץ לרבנות צפוי לעונש של עד שנתיים מאסר, הוא חלק מאותה תפיסה. מדובר בחוק דרקוני שאינו משקף את המציאות, אלא משמש כניסיון איום והרתעה מתוך פחד ממגמת הפרידה מהרבנות - והכול כדי להסיט את הדיון מהשאלה האמיתית: מה באמת משחיר את דמותה של ההלכה? בחירה, אחריות וקולות מגוונים - או שוביניזם, כוחנות וכפייה דתית?

חופה הלכתית שנערכת מתוך בחירה חופשית, אחריות משפטית ומחויבות להלכה אינה איום על היהדות, אלא סיכוי אמיתי להשיב לה אמון ומשמעות בחברה הישראלית.

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד ארגון "חופות" מבית השגחה פרטית, רב קהילת "ואני תפילה"