"הסרטן של אבישי לא דפק בדלת, הוא פרץ אותה"

קצת לפני ה-7.10 הלכתי למכשפה. חוץ מזה שהשיער שלה היה בלונדיני מתולתל ולא שיער שחור ארוך כפי שדמיינתי, היה לה וייב של מכשפה. הבית שלה היה מעוצב בסגנון כפרי-אנגלי, ומאוד מאוד מסודר, אבל לא נתתי לזה לבלבל אותי. נכנסתי אליה נחושה, לא היתה לי ברירה. הייתי חייבת שהיא תעשה לי סדר היכן שאני נכשלתי - החלומות שלי שבו ותקפו אותי. אני אומרת תקפו, כי זה מה שהם עשו, הם רדפו אחריי, חדרו לשנתי ופצעו אותה. צריך להגיד - אני לא יודעת לחלום רגיל, אולי אני בכלל סוג של מכשפה בעצמי, לי אפילו יש שיער שחור ארוך ואני גם מבולגנת.

הייתי בת עשר כשהחלום הראשון הגיע אליי. בחלום הייתי באוסטרליה (שמעולם לא ביקרתי בה), הסתתרתי מאחורי שיח, ומשם צפיתי בילד נמלט על אופניו מפני ילדים שרכבו אחריו במהירות וירו עליו מחטים ארוכים מתוך רוגטקה. לא ידעתי שיש דבר כזה (ואולי באמת אין), אבל ידעתי שזה מאוד כואב לו ושהוא מאוד מפחד. אני לא יודעת מה קרה לילד ההוא ומה הוא עשה, אבל הוא היה רק הראשון. אחריו הגיעו מערות חשוכות, שלא ארחיב עליהן, ומנהרות שבהן דיברו ערבית (וזה היה הרבה לפני ה-7.10). בחלום אחר ראיתי שלושה גברים באים חשבון עם אישה צעירה על גבי אוטו אדום, מאיימים עליה ולבסוף מכניסים אותה בכוח לתוך האוטו, והיא מבועתת.

לא עזרתי - לא לנער, לא לבחורה הצעירה. לא עזרתי לאיש, הייתי חסרת תועלת בחלומות. רק צפיתי מהצד, כמו עיתונאית רחוקה רושמת בפנקס שלי רשמים וכאבים. החלומות האלה קבעו את מצב הרוח שלי, כי בימים שאחרי, חייתי לאט, כמו בסלואו מושן, זזתי במרחב כאילו מישהו פגע בי-עצמי והפכתי לאדם עצוב. עד שיום אחד אמרתי די. החלטתי שאני לא חולמת יותר, כי אני לא בנויה לזה, אני לא יכולה להחזיק חלומות מסויטים כאלה, זה היה גדול עליי בכמה מידות. וזה הצליח. שנים ארוכות, למעט מקרים ממש חריגים – לא חלמתי, או לפחות לא זכרתי שחלמתי.

אלא שבשנה האחרונה, מאז שהתחלתי לכתוב את הספר שלי "היררכיה של כאב", כאילו החלומות חשבו שמותר להם, הם חזרו, כאילו הם חלק ממני שהתכחשתי אליו, כמו אקס מיתולוגי שתובע זכות ראשונים על גופי. באתי למכשפה כדי שהיא תעזור לי להעלים אותם, או להסביר לי למה לעזאזל הם פה.

היא לא הסבירה לי.

הלכתי בעקבותיה לחדר הטיפולים, נשכבתי על המיטה כפי שהיא הנחתה, ופתאום מתוך החיוך שלה בקעה זעקה נוראה. "תורידי אותה". "את מה?" שאלתי בבהלה. היא בהתה בבעתה בטבעת האבן הירוקה שענדתי בקמיצה שבידי. היא היתה מבוהלת, מבועתת, וציוותה עליי להסיר את הטבעת מיד, שהיא לא טובה לי, היא מזיקה. נבהלתי, והסרתי מיד והנחתי לידי. היא לקחה את הטבעת כאילו נגעלת ממנה והניחה בקצה החדר, רחוק ממני. עם הסרת הטבעת נעלם גם המבט הזועם שלה, היא נרגעה, הביטה בי, ואמרה "את עומדת בפני משהו גדול. גדול מאוד." ופתאום, לא קשור לכלום הפציע חיוך קטן, "תהיה לך יצירה". זה בלבל אותי, כי לא אמרתי לה כלום על זה שכתבתי ספר, בכלל הגעתי רק בנושא החלומות. עכשיו הספר זה באמת משהו באמת גדול בחיים שלי, אולי חלום, אבל לא מהסוג שפוצע. והרי עד לפני שנייה וחצי היא הביטה בי באימה, זה לא הסתדר. עדיין פחדתי ממנה וגם קצת בזתי לעצמי מזה שבכלל באתי.

מלמלתי שאני עובדת על ספר ושאני מקווה שהוא ייצא לאור. היא התבוננה בי בריכוז. התחלתי לשאול אותה על החלומות אבל היא סימנה לי להיות בשקט. סרקה בידה את כפות רגליי, מלמלה משהו על שיטת הרמב"ם, עשתה מעליי תנועות משונות עם הידיים.

לא דיברנו על החלומות. האמת היא, שרק רציתי ללכת. כשיצאתי לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם הטבעת עם האבן הירוקה שהיא פקדה עליי קודם לכן להסיר. "את יכולה לקחת אותה עכשיו", לקחתי את הטבעת וענדתי על ידי.

"אז הכל טוב?", שאלתי לפני שהלכתי.

הכל טוב, אישרה. ואני הלכתי.

אבל הכל לא היה טוב. לא בגלל החלומות. בגלל המציאות. כי כשסוף סוף סיימתי לכתוב, העולם נשבר עבורי. פעמיים. בפעם הראשונה הוא נשבר ב-7.10, ריסק את הביטחון שהרגשתי כאדם וכאמא. ובפעם השנייה, ארבעה חודשים לאחר מכן, כשהסרטן הגיע. והסרטן של אבישי לא דפק בדלת, הוא פרץ אותה, הכניס בסערה תוהו ובוהו לעולם שכבר היה כזה ומתח את הקצוות שלו לעולם בלי שוליים. והייתי צריכה להתנהל בלי שוליים, בלי דפנות. לא ידעתי איך אני מתנועעת כאילו כלום, בלי לדעת היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת.

הרוע כמעט היטה את הכף, אבל רק כמעט. כי אני נשואה להרקולס, והרקולס שלי חזק, גם כשהוא חלש בעל כורחו. על הסרטן נתגבר, אין שאלה בכלל. אבל הסרטן (סרטן הדם) כבר הרס לו את הכליות באופן בלתי הפיך, והוא חייב תרומת כליה. לצערנו, בני המשפחה נמצאו לא מתאימים, ואנחנו מחפשים תורמ/ת כליה עם סוג דם O.

ולא רק אבישי זקוק לתרומה, גם אני זקוקה לה, כי אני רוצה לחזור לחיות בעולם עם שוליים. ואני מוכנה לחלום את כל החלומות הרעים בשביל זה.